[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשהייתי קטנה והסתכלתי באלבום שלו צחקתי למראהו המוזר. הוא היה
מושב על הספה הישנה שלנו. עיניו הקטנות, צבועות בירוק, התבוננו
אחת אל השנייה ומבטו היה ריק. הצבעתי על התמונה למירה ושתינו
פרצנו בצחוק מתגלגל חסר דאגות. אבא עבר לידנו וכשהשגיח במה
שעשינו אמר שזה לא יפה, ושזאת לא אשמתו. הוא היה מפגר, וחולה,
ומסכן ואין בכך שום דבר מצחיק. יותר לא דיברנו עליו. גם לא
הסתכלתי באלבום התמונות שלו.

לפני חמש שנים חיוכה של אמא הלך ונהיה נדיר. הייתי חוזרת מבית
הספר ומוצאת אותה מושבת על הכורסא ועיניה בספר. מבטה היה ריק
ואישוניה לא זזו. כשהיא ראתה אותי הייתה מפנה אותי אל המקרר.
יש שאריות מאתמול, תחממי לך, הייתה אומרת כמעט מבלי להתיק את
מבטה מהספר. אחרי האוכל הייתי הולכת אל התנועה ועוברת פעולה
ומחייכת וצוחקת וצועקת וכשהייתי חוזרת הייתי שמחה ובטוחה שאמא
תקבל את פני עם חיוך. שיניה הלבנות יבהיקו, עיניה יתעקמו
בעווית מצחיקה והיא תבוא אלי, תלטף את ראשי ותאמר לי שהכל
נגמר, ששום דבר מעולם לא היה. כשחזרתי כבר היה חשוך. אמא הייתה
עדיין ישובה וספרה פתוח באותו העמוד. המנורה הקטנה שלידה הייתה
חשוכה עוד יותר מהלילה שבחוץ. אמרתי שלום והלכתי לחדרי.
 
ארבעה ימים אחרי שהוא מת אני נולדתי. כשאמא שמעה את הצעקה
הבריאה שלי היא נשמה לרווחה ודמעות של הקלה זלגו לה על הלחיים.
הילד שלה שמת הוחלף בשלושה וחצי קילו של תינוקת בריאה ויפה. עם
התינוקת הזאת בידיים לא היה לה זמן להתאבל. אפילו את השבעה הם
לא סיימו. המוות הוחלף בחיים והדמעות הפכו את כיוונן וזלגו
פנימה, אל תוך הגוף, כשהן מותירות אחריהן לחיים יבשות, כואבות
מחיוכים.

תמיד ידעתי מי זה אור. אור זה האח שהיה לי. זה הילד באלבום
התמונות שאף פעם לא מחייך ושהחיים שלו נגמרו לפני שנגמרו הדפים
באלבום. הוא נולד מפגר והיה חולה במשך שנתיים וחצי עד שהוא מת.
אור הוא זה שאני החלפתי והוא מת לפני שנולדתי אז המוות שלו לא
השפיע עלי. אני לא הכרתי אותו ולכן אין סיבה שאני אהיה עצובה
כשאני חושבת עליו או שאני בכלל אחשוב עליו. אור הוא זה שלא
כדאי להזכיר כי אז אולי אמא תהיה עצובה. הוא זה שאף פעם לא
מדברים עליו ולא מזכירים אותו. אור לא קיים ובמשפחה שלנו יש
שלושה ילדים בלבד. ככה זה היה תמיד, וככה זה ישאר.

בהתחלה היא אפילו לא בכתה. בהלוויה שלו היא עמדה, כשהיא מחבקת
אותי בתוך בטנה ומביטה מרחוק על אבא ושאר המשפחה כשהם עומדים
מול הקבר ומביטים ברב שנשא תפילה בשביל אור. מולה היו פרחים
נבולים מונחים על מצבה ישנה של נחמן אשר נולד ב 1974 ומת ב
1984. היא הביטה במצבה שלו ואחר הביטה במצבה הקטנה של בנה
וחשבה בליבה שזה לא פייר שאור אפילו לא למד ללכת ונחמן זכה
לחיים ארוכים ומלאים.

אחרי ההלוויה כל המשפחה התכנסה בבית שלנו. אמא אמרה שהיא נורא
עייפה והלכה לישון. אבא נשאר בסלון ליד סבתא ודיבר עם אחותו על
העבודה החדשה שלה בבנק. כל הבית היה אפוף בשקט של אי נוחות ורק
מידי פעם נשמע מישהו אומר כמה נורא זה ושאולי זה לטובה כי הוא
נורא סבל והיה נורא חולה וכבר עדיף לו למות מלחיות חיים של
יסורים. אמא לא נרדמה. היא שכבה במיטתה ערה, לא רוצה לשמוע מה
אומרים בסלון אך מקשיבה בכל כוחה בכל זאת. היא הרגישה מנותקת.
כאילו כל מה שקרה ומה שקורה ברגע זה הוא סיפור מאחד הספרים
שלה. היא דמיינה עצמה הופכת דף ועוד דף וכמו שהיא תמיד עושה עם
ספר חדש, הפכה בדמיונה את הספר וקראה את הדף האחרון. בדף
האחרון היה כתוב שהם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה ואמא
חייכה לעצמה ברוגע וחשבה על חייה ללא אור. היא עברה בראשה על
השנתיים האחרונות ומחקה ביעילות כל דקה ודקה בה הייתה לצד אור.
החיוך הראשון שלו, הצחוק שלו, הפעם הראשונה שהחזיקה אותו
בזרועותיה, שהניקה אותו. הפעם הראשונה שהובהל לבית החולים
והלילה הראשון שבילתה ליד מיטתו כשהיא אינה מרשה לעצמה להירדם
משום שפחדה שיפסיק לנשום פתאום. היא מחקה מראשה את מותו ואת
חייו. מחקה מראשה את העובדה שהיה קיים פעם ושהוא איננו עוד.
לאחר שעשתה זאת נרדמה וקמה למחרת כשהיא רגועה ושקטה.  

כשילד מת זה מנוגד לסדרי העולם. זה חסר כל הגיון ולכן המועקה
של יונה העגלון גדולה כל כך. זאת מועקה שאי אפשר לתאר אותה,
כאילו משקולת כבדה מתיישבת על הלב ולא זזה. קשה לנשום, אי אפשר
לאכול או לישון וכל מה שרוצים זה להפסיק לחשוב על זה, לשכוח
שבכלל היה קיים פעם ילד, ולהתרכז בילדים החיים. רק אחרי שאמא
אמרה לי את כל זה נזכרתי באור. הודתי לה והלכתי מהר לחדרי
כשאני מקללת את עצמי. איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת, כל כך
אטומה. איך העזתי לשאול אותה על הסיפור הזה, דווקא הסיפור הזה
מכל הסיפורים, דווקא הסיפור על יונה העגלון שנאלץ להתמודד עם
מות בנו הקטן. יום למחרת היה לנו בוחן על הסיפור. המורה כתבה
לי בצד הטופס שהניסוח שלי מרגש ויפה. קיבלתי מאה.

בזמן הדיכאון שלה, לפני חמש שנים אמא הייתה הולכת כמעט כל יום
אל שמעוני. היא לא הסבירה מי הוא ומה הוא, היא רק אמרה שהיא
הולכת אל שמעוני והיא תחזור יותר מאוחר. לא שאלתי שאלות. רציתי
שהכל יהיה בסדר שוב אז העמדתי פנים ששום דבר לא השתנה. אבל
בעצם שום דבר לא היה אותו דבר.  

אמא הייתה חוזרת משמעוני ומדברת עם אסתר וסבתא בטלפון ובוכה.
היא הייתה נכנסת לחדר שלה אבל הייתי שומעת אותה מהסלון מדברת
בקול רועד.

לילה אחד התעוררתי לפתע ולא הצלחתי לשוב ולהירדם. שכבתי ישר
במיטתי וחיכיתי עד שדפיקות ליבי יאיטו, נשימותי יתארכו ועיני
יתמלאו בחול של שינה, אך אוזני התמרדו לי כשניסו כל העת לשמוע
אותה. לא הצלחתי להבין את דבריה ולא הצלחתי להבין את שתיקתו.
היה נדמה לי ששמעתי אותה בוכה ולא הבנתי למה אני מפחדת כל כך.
רציתי שיפסיקו לדבר ושילכו לישון כדי שהאוזניים שלי יניחו לי
לנפשי. אבל זה לא קרה. קמתי ממיטתי והלכתי בחושך למטבח, נזהרת
לא להשמיע קול. לקחתי כוס מים מהמטבח ושתיתי ממנה לאט. מהמטבח
יכולתי לשמוע אותה בוכה בבירור, והוא בשתיקתו. אח"כ שמעתי
כשהחל לנשק אותה. היא דיברה והוא נישק ושתק. היא החלה להאנח
והוא בשתיקתו. רצתי אל החדר וסגרתי את הדלת אך אוזני המשיכו
להמרות את רצוני ולהאזין להם. כיסיתי את ראשי ושמתי עליהן את
הכרית שלא יוכלו לשמוע. צעקותיה של אמא חדרו אל עצמותיי והדהדו
בי. סגרתי את עיניי ולא פתחתי אותן שוב. בבוקר פחדתי להביט
בפניה של אמא. לא רציתי למצוא שרידים לבכי של אתמול. אמא ישבה
בכורסא ואני הלכתי לבית הספר.  

אחרי שנתיים אמא התחילה ללכת לשמעוני רק שלוש פעמים בשבוע,
ואחר כך פעמיים ולבסוף רק פעם בשבוע. היא אמרה שהיא יותר פתוחה
עכשיו וסיפרה איך כשהייתה ילדה קטנה חשבה שהיא לא מסוגלת לעשות
דבר ולכן נהגה לקבור עצמה בספרים. היא וסבתא דברו הרבה ואמא
האשימה אותה בכל מיני דברים שקרו לה בילדות. היא אמרה שסבתא
הייתה משתפת אותה בצרות שלה וכך גרמה לה למעמסה נפשית שהייתה
יותר מידי בשביל ילדה קטנה וחסרת בטחון עצמי. היא אמרה שאנחנו
יכולים לשאול אותה מה שאנחנו רוצים על אור ושהיא רוצה לספר לנו
אבל אני לא רציתי להוסיף למעמסה הנפשית שלה גם את המחשבות
שלי.

"אני רוצה שנלך אל הקבר שלו מחר, שתראו איפה הוא עכשיו".
כעסתי. לפתע אפשר לדבר עליו? לך כבר לא כואב ולי מלכתחילה לא
צריך היה לכאוב אז זה בסדר. אבל כואב לי. זה כאב שמסתתר בתוך
הגרון בכדור חנוק שמרעיד את הרקות ומאיים לפרוץ מבעד לשפתיים.
הוא מכה ומהדהד באוזניים ושולח לרגליים שטף אדישות - רק שלא
יפסיקו ללכת. הוא אוטם את העיניים שיסתירו את כל הגועש בפנים
ומשתק את הידיים שנצמדות חזק חזק לגוף - הן לא רוצות חיבוק
מאמא - ורק הבטן, שנצמדת אל הגב, זועקת אל פניה שתחזיק אותי
צמוד צמוד אליה ותיקח ממני את כל הדמעות שצורבות לי את הלב ולא
עוזבות.

בדרך חזרה מבית הקברות לא אמרתי כלום. כל כך הרבה שאלות עמדו
לי על קצה הלשון אך שפתיי בלמו אותן בתוך הפה וגרוני בלע אותן
חזרה פנימה. אחי הקטן דיבר ושאל את אבא איך הוא היה ובמה אהב
לשחק. אבא ענה לו ואמא שתקה וחייכה בתוכה חיוך עצוב ועייף.
הדרך אל המכונית נראתה ארוכה משהייתה בדרך אל הקבר והשביל
המתפתל נראה עירום מאבנים כשהלכנו בשתיקה ובריחוק כשכל אחד
סגור בעולמו.

כשהגענו אל הבית הלכתי אל חדרי והמתנתי. לאחר כשעה יצאתי אל
המסדרון, נזהרת לא להשמיע קול. אמא ואבא ישנו בחדרם ושני אחיי
שיחקו למטה בחצר. הלכתי אל הארון השחור והוצאתי אותו מן המדף
העליון. הוא נראה קטן משזכרתי. כחול בהיר ועליו מצויר ילד יפה
רוכב על אופניים. עצרתי את נשימתי והצצתי אל הדף הראשון. עיניו
הירוקות נגלו אלי בשנית והפעם קראתי גם את הכיתוב בצד התמונות.
אמא כתבה שם בכתב עגול את משקלו הנמוך וגובהו. אחר כך תיארה את
חיוכו הראשון - הוא חייך רק אליה. הוא היה מתעורר באמצע הלילה
לפחות שלוש או ארבע פעמים כדי לינוק ממנה. הוא מצץ אצבע ולא
הסכים לקבל לפיו את המוצץ הישן של אחי הגדול. הנה תמונה של
שניהם יושבים מחובקים. הוא השמיע קולות הנאה כשרחצוהו באמבט
הקטן שלימים שימש אותי. ב-20 ליוני מצבו החל להדרדר. הוא הפסיק
להשמיע קולות. האשפוז הראשון בבית החולים היה קשה. לאחר מכן
הפסיק גם לבכות. מצבו הורע. משקלו ירד. הוא כבר לא מחייך - גם
לא אל אמא.

מחצית מדפי האלבום עוד היו לפני אך התמונות של אור נגמרו וכך
גם הכיתוב של אמא שהלך ורעד עם כל דף. נותרתי לבהות בתמונתו
האחרונה בה הוא מושב על הספה הישנה שלנו. עיניו הקטנות, צבועות
בירוק, מתבוננות אחת אל השנייה ומבטו ריק. דמעות זלגו על לחיי
וקול בתוכי חזר ואמר "היה לי אח".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קריאה נואשת
לעזרה, יש לנו
יסוד סביר לחשש
שהכל מתפרק מה
לעשות?


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/9/04 12:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יסמין דפר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה