אבא:
שלושים,  כחולות, מטר שמונים, תקיף, צנוע, אקדמאי, רגיש,
סימפטי, בקטע של מכוניות.

אמא:
עשרים וחמש, חומות, מטר שישים ושש, לבבית, עממית, מסודרת,
חובבת קולנוע, בלונד טבעי.

ילד:

אמא:
תמיד אמרתי שלאהבה אי אפשר לקרוא, כשהיא באה היא באה וסוחפת
אותך לעולמות אחרים. תמיד זה אותו דבר, מתחיל ונגמר כמו
בסרטים. בהתחלה זה הכל רומנטי, נסיכים, סוסים לבנים, ארמונות.
בסוף זה נראה כמו עוד אחד מהקורבנות של ארנולד שוונצנגר
ב"שליחות קטלנית 3" - חסר רגש, חסר חיים, חסר קשר.

אבא:
תלונות תמיד, מה לעשות?
חתונה? אני? לא, אני צעיר, תני קצת לחיות. עזבי, אני לא מבין
את הרעיון של להתמסר לאישה אחת. הלכתי לחנות לבחור מכונית.
חיפשתי, הסתכלתי, וואלה אפילו הזמנתי את אח שלי מכרמיאל שיגיד
את המילה האחרונה, אבל בסוף מצאתי אותה - המכונית המושלמת: צבע
בדיוק כמו שאי פעם חלמתי, נוסעת חלק כמו חלום, כל הקימורים
מקבילים לוקטור הזוית של הרוח הנגדית, אפילו הרדיו מלאכת יד.
אח שלי לא היסס לרגע: "תחטוף אותה מיד, לא מוצאים בשוק הרבה
כאלו".
מה הוא מבין? הוא מכרמיאל.
אחרי שנה התחילה לקרטע, פה טיפול, שם טיפול.
אחי התקשר וישר הפטיר לי: "עזוב אותך, זרוק את זאת ותמצא אחת
חדשה".
מה הוא מבין? הוא מכרמיאל.

ילד:
מתי הולכים הביתה?
יש רחוב סומסום ושבי זרעיה, האיחוד.

אמא:
כשהייתי קטנה חלמתי להיות רקדנית בלט באחת הלהקות האלו עם השם
הרוסי, שעושות כל מיני רקומפוזיציות ליצירות ישנות.
אבל איך אמר ברוס ויליס ב-"מת לחיות 2": "קיפ דרימינג בייבי".
כל היום אני רק רוחצת, שוטפת, מכינה אוכל, שוטפת, רוחצת...
דדדדייייי , זה מעגל קסמים ואני לא יכולה לצאת, "השגרה הורגת"
אמרו לפני, כמה שהם צדקו... אבל אני מפנימה הכל, מכניסה פנימה,
זה בסדר, אביר שלי. בשבילך אני אכבס גם לשבעה גמדים, רק בוא
ותעיר אותי עם נשיקה, בחיית רבק זרוק איזה מחמאה.

אבא:
אתה יודע, היא פשוט הייתה מדהימה, בהתחלה שבוע לא עצמתי
עיניים. אמרתי - "המציאות כל כך יפה, בשביל מה אני צריך
לחלום". נסענו שנינו איזה יום על הכביש המהיר, ככה סתם זרקתי
בדיחה על בלונדיניות, נו אתה יודע, זאת עם המחשב והטיפקס.
נעלבה.
למחרת היא הלכה וצבעה לשחור.
אחי אמר לי: "זה לא מתאים לפנסים ולידית הילוכים". מה הוא
מבין? הוא מכרמיאל.

ילד:
אוף אני רעב, אמא נתנה לי רק שטר של עשרים. הייתי צריך למכור
לאיזו ילדה אחת בלונדינית את ההפתעה. מה? למה? כדי להגדיל את
הציפס והשתיה.

אמא:
ציפורה כזאת בתוך הזוגיות, כל הזמן היא אומרת לי כמה הוא ממלא
אותה, כל הזמן ממטיר עליה מחמאות. נו מה כבר התרגלנו, כל יום
בתשע בערב זה הצליל הקבוע, ארבעים דקות של חריקות ואנחות. אצלי
את שואלת? כמו שפעם ציטטו את ביאליק באיזה סרט דוקומנטרי -
"צנח לו זלזל".

אבא:
פעם בעידן שלפני זה היה כמו לדהור באוטוסטרדה על מאה שמונים,
בלי חגורות בטיחות. היום בגללה גם בשתיים בלילה אני נכנס
לפקקים. כל הזמן מענות, כבר החלטתי לפתוח תיבת תלונות.
אחי ייעץ לי: "קח וייאגרה, לא יהיו לך יותר בעיות".
מה הוא מבין? הוא מכרמיאל.

ילד:
אני רץ לשירותים, אני לא מצליח יותר להחזיק את הפין.

טוב, לפי סיכומי הדברים, אני בהחלט מאבחן כי לילד יש בעיה בשלב
הפאלי אשר נגרמה בגלל פאזה דינמית שלילית בגיל הרך.
בהחלט בעיה שכיחה באזוריים הארוגניים.

אמא:
מה אתה ממליץ דוקטור? אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם הילד.
שום דבר לא עוזר וזה כולל את השידורים החוזרים של פרפר נחמד.
העונה הרביעית כמובן.

אבא:
אתה פסיכולוג מוסמך, כשנכנסנו מיד קלטתי את הדיפלומה. אני מניח
שאין לך שאלות, סיפרנו לך עליו כל מה שאפשר. אתה גובה לפי שעה
אז בבקשה תגיד מה דעתך?

ילד:
מעניין אם הם מרגישים שאני עדין בשירותים?


אני אומר לכם מה שאני אומר לכולם:
לכו היום תישנו, מחר יום חדש.
בכל מקרה חברים, כבר מאוחר ואני חייב לזוז הביתה. בשעות האלו
יש פקקים נוראים בדרך לכרמיאל.