סצינה מס' 1:
מוקדם בבוקר, הבית כולו בשקט וכך גם כל השכונה. חוץ מכמה קולות
של ציפורים פה ושם.
רועי, נראה כבן 15, עומד באמבטיה עם האור דלוק.
האמבטיה מסודרת במין מסדרון קטן, מראה בתחילת המסדרון, אסלה
בהמשך ואמבטיה בסוף.
רועי בוחן בקפידה את שרירי הבטן והידיים.
 
הוא מסתובב עם הצד למראה ומחזק את שריר הבטן ואז מותח קצת את
המכנס, מסתכל למטה, מחזיר את המכנס, מחזיר מבט למראה
ומוציא אנחה קלה בזמן שהוא מסדר שם הכל...
 
קול נשי, צרוד ומבוגר: "רועי?! זה אתה שם?!"
 
רועי נבהל, מוציא את ידו ממכנסיו במהירות.
 
רועי: "כ... כן אימא!"
אימא: [משתעלת פעמיים] "מה אתה עושה כל כך מוק... טוב... תכין
לי קפה כשתצא"
רועי: [מוציא אנחה מעייפות] "כן אימא!"
 
רועי מחייך למראה.
 
אימא: [צעקה מרחוק] "תסגור ת'אור! שש בבוקר, אלוהים ישמור!"
רועי: [נבהל שוב, סוגר את האור] "הי... הנה... סגרתי..."
 
רועי מנסה לסדר את השיער. רואה שלא יוצא לו אז הוא עוזב את
השיער כמו שהוא.
הוא מוריד את ידיו משערו, ועושה פרצוף למראה. רועי נכנס
לפריז.
 
קול רקע: "זה אני... רועי פרימן. אמ... לא, אני לא דיסלקט,
פשוט עייף, הרגע התעוררתי ולא היה לי כוח להמשיך לישון. זו
הייתה אימא שלי... ולא, אני לא הולך להכין לה את הקפה שלה, אני
אברח לבצפר לפני שהיא תשים לב שיצאתי מהאמבטיה"

רועי עושה פוזה של גבר, פותח את הדלת שמימינו, יוצא מהאמבטיה
וסוגר אחריו את הדלת
5 - 10 שניות לאחר מכן נכנס שוב כשהוא מריח את אצבעותיו ועושה
פרצוף, שותף את ידיו ויוצא.
 
סצינה מס' 2:
רועי עומד על הכביש ריק ממכוניות ואנשים. תיק שחור עם כתוביות
בלבן ("KoRn" "Metallica") מצויירות עליו, סקייטבורד שרוט
בצדדים, מציץ מאחד התאים בתיק.
פטישי אוויר מאותרים בדגל ישראל, סתם דגלים ואשפה מפוזרים על
הכביש והמדרכה מסביבו. הוא עומד כמה שניות בלי לנוע, מסתכל
מסביב.
לאחר מכן מוציא את מתיק את הסקייט ורוכב עליו, עולה קפיצה מעל
איזה פטיש שהיה בדרכו ואז פונה ימינה למבנה גדול, מוקף גדר
כחולה מברזל חלוד.
הוא מתקרב לשער, שתי דלתות, מלאות בספריי, גרפיטי בשלל צבעים
וטביעות של נעליים.
פותח את הדלת הימנית, נכנס וסוגר את הדלת מאחוריו.

סצינה מס' 3:
כיתה ריקה, הדלת פתוחה, הכיסאות על השולחנות, וילונות בצבע
כחול מסתירות את החלונות הסגורים. על קירות הכיתה יש לוחות
קטנים.
בפינה אחת יש כותרת "יומולדת" ומתחת לזה רושמים תאריכים ושמות.
בפינה אחרת יש את מפת העולם. ליד הלוח של המורה יש לוח קטן
יותר שעליו כתוב "לוח מודעות" (עם חצי ע') בגדול, יש עליו כרגע
רק לוח שנה.
 
רועי (עם הסקייטבורד מציץ מהתיק שלו) מופיע ליד הדלת כשהוא
מדבר עם מישהי שהולכת לידו. שניהם מביטים למטה כשהם מדברים
ונכנסים לכיתה.
ברגע שהם ליד לוח המודעות רועי עוצר וזאת עוצרת כצעד אחריו,
שניהם מביטים על הכיתה ורואים את הכיסאות הפוכים על השולחנות.
קול צורם של עורב נשמע מבחוץ.
רועי והשנייה מביטים בשעונים שלהם בו-זמנית.
 
רועי: "עוד דקה צלצול, איפה כולם?"
מישהי: [מרימה את כתפיה ועושה פרצוף 'לא יודעת'] "לא יודעת...
בדרך כלל הכיתה מלאה בשעה כזאת"
 
לשנייה הם אינם זזים ואז ביחד מסובבים את ראשם ללוח שנה.
שניהם חובטים בעצמם ונכנסים לפריז.
 
קול רקע של רועי: "זאת נופר, היא לא בדיוק חברה שלי, הצעתי לה
לצאת לפני חודשיים, היא סרבה לי מסיבות ברורות. היום היא...
ידידה שלי... אני מניח... לא מבין איך סחבתי אותה איתי בחופש
יום העצמאות לבצפר..."

רועי: [צוחק] "היום... אמ... חופש יום העצמאות..."
נופר: [קוטעת אותו] "... ואתמול היה בצפר אבל לא באנו..."
רועי: [מחייך] "נפלא."

סצינה מס' 4:
רחוב, שמיים בהירים וריקים. רועי ונופר הולכים וצוחקים. רועי
בצד שמאל של התמונה ונופר בימין.

רועי: [בצחוק] "ילדותית..."
נופר: [בצחוק] "אני לא ילדותית!"

רועי מביט אל הימין שלו ומגרד את העורף שלו. מחייך.
נופר מוציאה לו לשון כשהוא לא מסתכל עליה.

נופר: "אתה ביום שישי למסיבה?"
רועי: "לא יודע..."

צפירה.

נופר: [מאוכזבת] "למה לא?"
רועי: "אמ... עומר תהיה שם... ותומר... נכון?"
נופר: "כן... ו... ובגלל זה אתה לא בא?"
רועי: "כן... עומר יכולה להיות ממש מעצבנת לפעמים, יש לה גישה
מפגרת והיא סתם... ותומר..."

הם עוצרים. מעל ראשם מופיע רמזור. אדום.

רועי: "... תומר הוא סתם קרצייה ואין לי כוח אליו..."
נופר: [כמעט בכעס] "אז בגללם אתה לא הולך?!"
רועי: [אדיש] "אמ... כן"

הרמזור משתנה לירוק. שנייה אחרי, רועי מסתכל הצידה (נופר נשארת
עם מבטה קדימה), הוא מחזיר מבט קדימה, הם יורדים מהמדרכה לכביש
וממשיכים ללכת.
קול של חיכוך גלגלים עם אספלט, מנוע זועק, צפירה. קול של
מכונית עוברת מצד ימין של התמונה לשמאל. רועי זורק קללה עסיסית
לימין שלו והם ממשיכים ללכת.

נופר: [בחצי-עצבים] "מה אכפת לך מהם?! אני אומרת - תלך ואל
תשים עליהם, למה אתה צריך להפסיד מסיבה בגלל שניהם?"
רועי: "זו רק מסיבה וזו לא האחרונה, את יודעת..."

עולים שוב למדרכה.

נופר: [בהתלהבות] "זו תהיה המסיבה הכי שולטת שאי פעם תראה!"
רועי: "לא שהיו כל כך הרבה מסיבות השנה שאפשר לעשות השוואה"
נופר: "בטח שהיו! קח את המסיבה של מיכל למשל, איזה סרט מצחיק
היה, נכון? אבל לדעתי המסיבה בשישי תהיה עוד יותר טובה!"
רועי: "סרט מצחיק זה לא מאפיין בהשוואה של מסיבות..."
נופר: [בקול תינוקי] "כן זה כן"
רועי: [בקול תינוקי] "לא זה לא!"
נופר: [בקול תינוקי] "כן זה כן!"
 
הם מסתכלים אחד על השני. מחייכים.

רועי: [עוצר, מסתכל לימינו ומוציא אנחה] "אמ... ללוות אותך
הבייתה?"
נופר: [מתביישת] "לא... לא צריך, אני גרה דיי רחוק..."
רועי: [חושב לרגע ואז אומר בבטחה עם חיוך] "שטויות, בואי, גם
ככה אין אצלי מה לעשות..."

סצינה מס' 5:
כניסה של סופרמרקט. דלת אוטומטית. אנשים נכנסים עם ארנקים בידם
ויוצאים עם אלפי שקיות.
רועי ונופר מופיעים ליד הדלת...

רועי: [מחפש בכיסיו] "חכי שנייה, נראה לי יש לי פה איזה שקל או
משהו..."

הם נכנסים לסופר, עוברים בין דוכנים של פסטרמות ומדפים מלאים
שוקולד.

רועי: "רוצה משהו?"
נופר: "לא לא, תודה."

לידם עובר ילד ואיש מבוגר אוחז בידו ועושה לו "שוקולד אתה
רוצה, הא? אני אראה לך מה זה שוקולד"

רועי: [לוחש] "ילד מסכן..."
המבוגר: [מביט אל רועי ואומר בקול מפחיד] "מה אמרת?!"

רועי, כמנסה להתחמק, מוריד את ראשו ומגביר קצב. נופר משתפת
איתו פעולה ואז הם פורצים בצחוק. ילד בוחר יוגורטים מהמדף,
אישה מבוגרת יותר עומדת ליד העגלה (שהילד מחזיק) ומסתכלת על
רועי ונופר כשהם עוברים.

רועי: [מצחקק] "בואי נצא מכאן..."

סצינה מס' 6:
רועי עומד בקיוסק קטן, מחכה שבעל הקיוסק יסיים לדבר בטלפון,
הקיוסק מלא (כרגיל) בפיצוחים, ארטיקים, ממתקים, בירה
וסיגריות.

בעל הקיוסק: "כן, אז אני אצלך (בזכר) בשש, מותק. [שקט שנייה]
כן. [שקט] בשש. [שקט] יאללה... ביי. [מנתק ופונה לרועי במבטא
ערבי כבד (עם ח' חזקה והכל)] כן! מה אני יכול לעזור לך?"
רועי: [מסתכל על ידו, שקל אחד שוכב שם] "מה יש לך ב... שקל?"
בעל הקיוסק: "סיגרייה"
רועי: [מחייך] "אני לא מעשן..."

רועי מסתכל למטה ומבחין במין כלי פלסטיק שקוף שמכיל מסטיקים
בצורת לימון, עם התווית "0.50"

רועי: "הנה... אני אקח שתיים כאלה."

רועי פותח את הכלי, מוציא שתיים, משלם לבעל הקיוסק ויוצא, פונה
שמאלה ונופר עומדת שם, מחכה.

רועי: "מסטיק... [מראה לה אותו עם ידו הימנית ומתחיל ללעוס
אותו]"
נופר: "אמ... לימון, כל השאר סתם מגעילים"
רועי: "נכון..."

רועי פותח את ידו השמאלית עם המסטיק השני, נותן לה אותו.

נופר: [פתאום, עלייה משמעותית במצב הרוח, חינניות, וחיוך מרוח
מאוזן לאוזן] "וואי, תודה!"
רועי: [מחייך] "זה רק מסטיק"

נופר פונה לבית קומות גבוה, עולה במדרגות שמובילות ללובי,
מסתובבת, מחייכת לרועי שעומד ליד המדרגה הראשונה.
זקנה עם שקית סגולה יוצאת מהדלת שמובילה ללובי, עוברת ליד נופר
ורועי ועוברת את הכביש.
נופר רצה למטה במדרגות אל רועי, מתקרבת אליו, מהססת, מנשקת
אותו בלחי ובורחת מהר הבייתה.
רועי עוקב עם עיניו אחרי נופר כשהיא נכנסת ללובי ולועס את
המסטיק לימון שלו עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן.

סצנה מס' 7:
רועי שוכב על הספה השחורה בסלון. סלון מואר מאור השקיעה שמגיע
מהחלון ומעשרות נרות בשלל צבעים שהופכים את הסלון ליותר מקדש
מאשר סלון. כל הבית מואר מהחלון הזה. רועי מזפזפ בערוצים ובכל
ערוץ שהוא מגיע אליו הוא מחכה כמה רגעים לראות אם זה מעניין או
לא...
באחד הערוצים היה ילד שמסתכל על פניהם של אנשים שעוברים לידו
בקניון ורואה את מותם. (רועי מושך באפו ומניח את השלט לידו)
אחד שהתאבד בכך שקפץ מגג, אחר נרצח ע"י רוצח שכיר שדקר אותו
מספר פעמים בחזה עם סכין או משהו... השלישי דימם למוות כשחתך
לעצמו את הורידים ביד ונתן לדם לזרום למים באמבטיה והרביעי מת
מזקנה.
הודעה של Yes, "כשל טכני במערכת, עימכם הסליחה." הוא מכבה את
הטלויזיה.
רועי קם מהספה וניגש אל מערכת הסטריאו הענקית שלו, מגבר, שני
רמקולים ענקיים, ועוד כמה מסביב.
לוחץ על כמה כפתורים, רוק כבד, מגביר את הווליום וזורק את עצמו
על הספה.
על השולחן שבין המערכת לספה שוכב הפלאפון שלו, דגם חדש עם
מצלמה "3 שיחות שלא נענו"
רועי לוקח את הפלאפון, מסתכל, לוחץ עליו כמה פעמים "שני מספרים
חדשים", רועי לוחץ, "אימא", לוחץ עוד פעם, "נופר".
הוא זורק את הפלאפון על השולחן ואת עצמו על הספה, הוא מוציא
אנחה ארוכה ומתחיל לעבוד על כפיפות הבטן שלו.

סצינה מס' 8:
חדר, קטן ומצומצם, פוסטרים של סרטים מפוזרים על כל קירות החדר.
"Pulp Fiction" "Armaggedon" "Star Wars" "final Fantasy"
"Kill Bill". החדר עצמו צבוע בכחול סגול ומנורת לבה אדומה
דולקת בפינתו, האור שמנורה נותנת מגיע רק למרחק של חצי מטר
מהמנורה.
עופר, כבן 15, שוכב על המיטה, ישן, ראשו על כרית מלאה במשבצות
כחולות. פניו מופנות לימינו.
ליד מיטתו ישנה יש שתי מגרות ושעון מעורר קטן ושחור מעל. השעון
מראה על 7:59.

עופר פוקח את עיניו.
קולות של שכנים רבים צועקים אחד על השני נשמעים מבחוץ.
השעון מתחלף ל-8:00 ומצלצל בקול מעצבן.
עופר חובט בעצמו ונכנס לפריז.
 
קול רקע של עופר: "זה אני, עופר. זו פעם שלישית שאני מתעורר
לפני שהשעון מצלצל, קראתי אתמול בערב שזה מציין... משהו בקשר
לשגרה... לא זוכר כבר מה היה שם... זה היה לפני הרבה זמן..."
 
עופר מכבה את המאורר בכך שהוא זורק את השעון על הקיר מולו וזה
מפסיק לצלצל.
הוא מסתובב במקום וממשיך לישון.
 
סצינה מס' 9:
עופר עומד מול החלון, מזיז את הוילונות הצידה ומין החלון נראה
צומת קטן מתחת לביתו. מבחוץ בוקעים קולות ציפורים ושכנים
זועמים.
רועי ונופר חוצים את הכביש ומכונית כסופה כמעט דורסת אותם.
רועי צועק משהו אל המכונית וממשיך ללכת עם נופר.
 
שכנה: [מרחוק] "אוי, תסתמי כבר! שיגעת לי כבר ת'שכל על הבוקר,
ראבק!"
 
עופר מעלה חיוך על פניו, מכבה את מנורת הלבה ויוצא מהחדר.

סצינה מס' 10:
מטבח עם שיש שחור וארוניות בז', הכיור מלא בצלחות זרוקות אחת
על השנייה, מצידי הכיור השיש מלא פירורי שוקולד וסוכר בפינה
הימנית של המטבח יש מקרר. ריק מאנשים. רעשים של שכנים זועמים.
 
עופר נכנס אל המטבח בזמן שהוא מסדר את נכסיו.
הוא פותח את הארונית בקצה הימני של המטבח ומוציא משם חבילת
"כריות" כחולה פתוחה.
 
עורב נשמע רחוק.
 
הוא מניח את הכריות על השיש, והחבילה מתחככת עם הפירורים
ומשמיעה קול. עופר מיד מרים את החבילה באומרו "שיט..." מנקה עם
ידו את תחתית החבילה, מעיף את פירורי השוקולד הצידה ושם את
ההחבילה בחוזקה על השיש.
 
שכנה: [מרחוק, בקול צרוד] "שלא תעזי..." "...ככה, שמעת
אותי?!"

עומר פותח את המקרר ומוציא את החלב, מנסה לפתוח אותו, אך ללא
הצלחה, מקרב את ידיו לחזהו ומנסה בכוח לפתוח את הבקבוק בכוח,
הוא עושה גם פרצוף "סובל" וכשלא מצליח מסתכל על ידיו. הוא לוקח
מגבת לבנה-אפורה מאחת הארוניות בצד שמאל של המטבח. פותח איתה
את הבקבוק ושם אותו ליד הכריות.
 
שכנה: [מרחוק] "נשבר לי הזין ממך כבר, יו!"
 
עופר זורק את הפקק לכיור ואת המגבת על השיש משמאל לכיור.
הוא פותח את הארונית העליונה בקצה השמאלי של המטבח ומוציא משם
קערה קטנה ושקופה. הוא שם אותו ליד הכריות והחלב.
 
שכנה: [מרחוק, בקול צרוד] "זהו! אני הולכת, אני לא מסוגלת...
אני לא מסוגלת יותר!"
 
עופר מוציא אנחה ויוצא מהמטבח אל הסלון.
הוא חוזר וממלא את צלחתו בכריות וחלב. הוא מוציא לעצמו כף
מהכיור, מנקה אותה, נשען על השיש מסביב לכיור ואוכל בעמידה.
 
קול רקע של עופר: "חרא של בוקר. אתמול בערב לא יצאתי לשום
מקום. כמו דביל שכחתי לקנות כרטיסים לרוק עצמאות. היום אני
יושב פה לבד, אפילו ההורים שלי נסעו לבלות ועדיין לא חזרו ואני
כמו טמבל יושב כאן. לבד."
 
עופר ממשיך לאכול.
 
קול רקע של עופר: "קראתי באיזה ספר של איזה פילוסוף שיש דבר
אחד עיקרי שאנו זוכרים מהגיל הרך והדבר הזה מייצג אותנו ואת
האישיות שלנו. אם זה נכון, מה [ציניות] מייצג אותי [ציניות] זה
תוכנית טלויזיה או איזה סרט שראיתי כשהייתי קטן. היה שם ילד
שהלך בקניון, ילד בן 8 - 10, משהו כזה והוא הביט באנשים וראה
את יום מותם, במין הבזק כזה. הוא ראה אחד שהתאבד בכך שקפץ מגג,
אחר נרצח ע"י רוצח שכיר שדקר אותו מספר פעמים בחזה עם סכין או
משהו... השלישי דימם למוות כשחתך לעצמו את הורידים ביד ונתן
לדם לזרום למים באמבטיה והרביעי... לא זוכר מה היה איתו. מה
קרה לאותו ילד? אני לא יודע, אימא כיבתה את הטלויזיה ברגע שהיא
שמה לב שנכנסתי לסלון עם השיעורי בית שלי. מה זה אומר? אין לי
מושג, הבן אדם כותב דברים בלי להתחשב בכלום, לא היה לו כוח
להסביר אז זרקתי את הספר ולא נגעתי בו יותר..."
 
עופר מסיים לאכול מניח את הקערה על אחד המגדלים בכיור ויוצא
מהמטבח.
 
סצינה מס' 11:
סופר מרקט, נראה כמו כל סופר מרקט אחר, מלא מלא אנשים, מדברים,
צועקים, מסדרונות של מוצרים שמחולקים לפי קטגוריות (תבלינים,
ממתקים, קפוא וכו')
 
עופר מחזיק עגלה מלאה מוצרים עד האמצע הוא נראה משועמם, מאוד,
אישה מבוגרת הולכת לפני העגלה וזורקת מוצרים מדי פעם.
 
אישה: [פונה לאחור לרגע] "קח לך כמה יוגורטים."
 
עופר מסתכל ימינה למדפים, בזמן שהוא בוחר יוגורטים רועי ונופר
עוברים לידו לשתי שניות מול המצלמה. הוא שם חבילה של שש
"מילקי" לעגלה.
האישה מסתכלת על העגלה, מרימה את המילקי, מסתכלת מקרוב, שוברת,
ומחזירה רק 4 לעגלה, את השאר היא מחזירה למדף.
 
הם ממשיכים ללכת.
 
אישה: [שואלת אבל לא אכפת לה, בלי להסתכל על עופר] "מה עם
הפסיכולוג שלך, אתה הולך בסוף?"
עופר: [בשקט] "לא יודע..."
 
עופר עובר ליד ילד שמנסה להוריד חפיסת שוקולד ממדף גבוה, הוא
נופל וכמה חפיסות נופלות עליו.
 
אישה: [מביטה על עופר] "מה?!"
עופר: "אני לא יודע... לא חשבתי על זה..."
אישה: "טוב, אם אתה רוצה אני אתקשר למישהו לשאול אם הוא מכיר
איזה... פסיכולוג"
 
היא מסתכלת ימינה, אישה זקנה לוקחת כמה בקבוקי חלב מאריזה
כחולה מפלסטיק ואז מפנה את המקום. היא לוקחת כמה בקבוקים ושמה
בעגלה.
 
עופר: "קחי ארבע"
אישה: "למה?"
קול מהרמקולים על התקרה: "משה, טלפון בקופה ראשית."
עופר: "כי אנחנו גומרים אותם מהר ואז צריך ללכת לקנות אחד
אחד..."
אישה: "אבל אז אתה תצטרך לסחוב יותר הבייתה..."
קול מהרמקולים בתקרה: "משה, טלפון בקופה ראשית."
עופר: "טוב, אז לא צריך. מקסימום אני אקנה אחר כך..."
 
הם פונים אל הקופה.
 
קול רקע של עופר: "לא סובל קניות, לא רק בסופר, בכלל קניות...
לסופר נשים הולכות כדי לקנות כמה מוצרים שיש להם ברשימה, 5 -6
מוצרים שנגמר בבית. הן חוזרות הבייתה עם משאיות מלאות בקפה
להספקה שנתית או כל משאית אחרת שיכולה להכיל כל מיני מוצרים
שאף אחד לא צריך, ואם כן משתמשים במוצרים האלה... הם חרא
מוצרים ואתה מאבד חשק להמשך היום בגלל חרא קפה... גברים לאומת
זאת, הולכים עם רשימת קניות שהם זוכרים ומגיעים הבייתה עם מספר
מועט של מוצרים, אבל איכותיים, שאשכרה אפשר להשתמש בהם, חבל רק
שהם עושים את זה פעמיים ביום כי הם נזכרים שצריך גם חלב או
משהו..."
 
עופר והאישה נכנסים לקופה, עופר מעביר את המוצרים מהעגלה
והאישה עומדת ליד שאוספת את הכל לשקיות.
 
קול רקע של עופר: "היום למשל היינו צריכים לבוא לקנות סוכר,
קפה ועוד כריות. בעגלה הזאת יש גם שוקולד, יוגורטים וכל דבר
אחר שתוכלו לחשוב עליו, לא רק שיש פה יותר מדי, יש פה חרא.
יוגורטים מגעילים ומילא אוכלים כשמשעמם, שוקולד? לא סובל
שוקולד. סתם ככה לאכול שוקולד מעורר רחמים, האמת."
 
סצינה מס' 12:
סלון. רוב החדר חשוך כל כך שלא רואים שום דבר חוץ מהספה שעופר
והאישה יושבים עליו והכיסה ליד. האור היחיד בחדר בוקע
מהטלויזיה שכרגע.
בטלויזיה יש תוכנית של קונאן אובריין עם כתוביות בעברית.
 
אישה: [פונה אליו] "למה לא יצאת אתמול?"
עופר: [ממשיך לצפות] "כי לא רציתי."
אישה: "למה לא?"
 
המסך הופך לכחול ומופיעה הודעה של Yes "כשל טכני במערכת, עימכם
הסליחה."
 
עופר: [פונה אליה] "עם מי אני אלך?"
אישה: "לא יודעת... חברים שלך?"
עופר: [מחייך] "טחח... על איזה חברים את מדברת? חוץ מזה, החג
עצמו מטומטם והעובדה שעושים אותו ישר אחרי יום הזכרון..."
אישה: "מה זאת אומרת?"
עופר: "תחשבי על זה, החגים היומיים האלה, שאף אחד לא יודע
מאיפה הביאו אותם, עצמאות, לג בעומר, ולנטיין... גם אם פעם היה
לחגים האלה משמעות, היום הם סתם עוד יום שבו חברות הענק חוגגות
על הכסף של האיש הקטן. בחג המולד למשל, זה מין חג קניות ענק של
הנוצרים, גם אם הבן אדם לא שמרני, הוא קונה. והרבה. כולם כבר
שכחו מכל הסיפור של ישוע והסעודה האחרונה שלו. לאף אחד לא
אכפת."
אישה: [בשוק] "לא ידעתי שזה מה שאתה חושב..."
 
הטלויזיה מגלה סימני חיים ואז עוברת למצב "כשל טכני" שוב.
 
עופר: "וקחי למשל את הסיפור עם השואה. שנה שעברה שלכו אותנו
לאולם מלא בפרסומות ששמו אותן שם רק ליום הזה. כל הקיר המזרחי
של האולם מלא בפרסומות, ממסעדות לשירותי אינטרנט. וזה ביום
השואה. אנשים עושים כסף על השואה אז למה אני צריך לכבד את היום
הזה.
אתמול למשל אסור היה להדליק מוזיקה או טלויזיה, מה...? עושים
לי עוצר על הבית? אני לא מוצא שום סיבה להתאבל על אנשים שאני
לא מכיר. ועוד אני לא מוצא סיבה למה אסור לי להנות מקצת מוזיקה
כמו בכל יום אחר. למה שלוש פעמים בשנה אני צריך לעצור הכל,
לשבת בשקט בצד, ולהזהר שלא להשמיע רעש? זה דיי דבילי. באמת, מי
הם שאומרים לי שאסור להדליק מוזיקה, או טלויזיה."
אישה: [מביטה הצידה] "טוב, זה דיי מטופש, מה שאתה אומר"
 
שתיקה.
 
אישה: "אתה צריך ללכת דחוף לפסיכולוג, זה מה שאני חושבת."
 
היא מכבה את הטלויזיה. חושך מוחלט.