[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הייתה דפיקה בדלת.
הוא הרים את ראשו וסגר את הקלסר שעל שולחנו.

"כן?"
הדלת נפתחה וגבר בבגדים לבנים הכניס אישה חיוורת לחדר.
הוא חייך חיוך מנחם לעבר הרופא בזמן שהושיב אותה על הכורסא,
איחל לו בהצלחה ויצא.

הרופא בחן את פניה. לפי התיק שלה, היא הייתה בת 25. תמונות
ישנות שהמשפחה שלה הותירה הציגו נערה חייכנית, שמחה, מוקפת
בחברים ומשפחה אוהבת, תוארה כבעלת ציונים טובים, כמעט מאושרת,
חוץ מהבעיות הרגילות של בני עשרה.

מול התמונה של בת ה-15 החייכנית עם השיער החלק והמסורק ישבה
עתה רוח רפאים: השיער היה אסוף, הפנים חיוורות, השפתיים
בהירות, בלי שום אודם, עגולים שחורים מסביב לעיניים, ובובה
ממורטטת מוצמדת לליבה.

העיניים מביטות מחוץ לחלון. לפי התיק שלה, היא תמיד מחפשת חלון
להסתכל דרכו ואינה מוכנה להיכנס לחדרים בהם אין חלונות. הוא שם
לב לכך שעברו בדיוק עשר שנים ושבוע מאז שהיא נעלמה. היה לו
משהו מתאריכים.

פגישה אחרונה לפני שיעבירו אותה למוסד לחולים קטטוניים. והוא
הסביר לה את זה.
"שלום. קוראים לי עמית, ואני פה בשביל לנסות לעזור לך."
היא שותקת. דממה. הוא מהנהן.
"יש לך בובה יפה."
היא מהדקת את הבובה לגופה עם ידיה הדקיקות. היא לא מרשה
שירחיקו אותה ממנה.
הוא לא בטוח מה לומר. עוד כמה דקות של דממה. הוא מוריד את
המשקפיים.
נעמד ומסתכל מבעד לחלון.
"יורד גשם." היה לו יום ארוך, והיא הפגישה האחרונה.
הוא מסתובב בחזרה אליה, אבל היא לא זזה.
הוא מרים את הטלפון. הצד השני מצלצל.

"הלו?"
"היי."
"היי." האישה שבצד השני שמחה לשמוע אותו. "מה נשמע?"
"את יודעת, עוד יום ארוך. אני בפגישה האחרונה ואז אני בא.
להביא משהו?"
"העוף מתבשל, תפוחי האדמה מיטגנים, ובקבוק היין מתקרר. רשום לך
ביומן על מחר?"
"כן, אני זוכר שארוחת ערב מחר עם אימא שלך. כן, אני בודק. הנה,
ממש פה, מחר, ה-12 באוקטובר, ארוחת ערב עם החותנת."
"ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך." היא מחייכת.
"תני לי חצי שעה ותדליקי את הנרות."
הוא מניח את הטלפון ומסתובב.

היא כבר לא יושבת על הספה. בבהלה הוא מסובב את ראשו למצוא
אותה. היא עומדת, מביטה החוצה עם יד אחת פרושה על החלון
והשנייה מחזיקה את הבובה, צמודה לחזה.
"את אוהבת גשם?" הוא שואל.
היא מהנהנת בשקט. זאת פריצת דרך! היא לא יצרה קשר עם אף אחד
מאז שמצאו אותה!

הוא חושב לרגע. היא לא מדברת, אבל זו הפעם הראשונה שהיא
מנסה... שהיא מגיבה.
"את רוצה לצאת לגשם?" הוא שואל.
היא מסבה את ראשה אליו. היא יוצרת קשר!!! יכול להיות שהיא
אפילו קצת חייכה.

היא מהנהנת אבל קופאת במקום. האצבע עוברת על לחי הבובה.
"את פוחדת שהיא תתרטב? אה... רגע, חכי." הוא מסתכל מסביב.
הגיוני שאחרי פריצת דרך כל כך משמעותית דווקא חוסר של מעיל
לבובות יתקיל אותו... הוא חייך לעצמו והיא מצמצה וחזרה לחלון.
הוא מאבד אותה...

על הדלת היה תלוי מעיל וחלוק הרופאים שלו. הוא הגיש לה את
החלוק והיא החזירה מבטה מהחלון. ביד רועדת היא לקחה בעדינות את
החלוק. היא משכה אותו ועטפה את הבובה, משאירה פתח קטן לפני
הבובה. הוא בחן את תנועותיה. היא הרימה את הראש והסתכלה עליו.
"את מוכנה?" הוא שאל בציפייה.
היא חייכה לשבריר שנייה. הוא לבש את המעיל ופתח את הדלת. היא
נשמה עמוק ויצאה, והוא אחריה. כשהגיעו למעלית הוא לחץ על
הכפתור, והיא שתקה והסתכלה על נעליה. המעלית הגיעה ונפתחה
בפניהם והיא לא זזה.

"בעצם, אולי נעלה במדרגות? נלך לגג?" היא לא אוהבת מקומות
סגורים, והוא יודע את זה.

היא הרימה מבטה ושינתה את מיקום הבובה. הם עלו במדרגות בדממה,
כאשר ידיו במעיל וידיה מחזיקות את הבובה בחוזקה.





היא פתחה את הדלת והחזיקה אותה פתוחה עד שהוא יצא מחדר
המדרגות. הגג השקיף על העיר והשמיים היו אפורים ורועמים, והגשם
מתדפק על הגגות האחרים.
היא צעדה צעד מהוסס לעבר הגשם אך נעצרה מתחת לגגון, ידיה משנות
שוב את מיקום הבובה ודואגות שתהיה מוגנת מהגשם.

"את רוצה שאני אחזיק אותה?"
היא נשכה את שפתיה. "אחרים לא שומרים עליה. הם לא יכולים לשמור
עליה כמוני."

הוא ניסה לא להראות מופתע. היא לא דיברה עשר שנים, ולקח לו רגע
לקלוט את בת ה-15 מדברת מגרונה של בת ה-25.
היא התיישבה על הרצפה והסתכלה על השלוליות שמסביבה.
"אפשר לשבת?" הוא חייך.
היא הנהנה.
הקרקע הספיקה להתרטב, אבל מכנסיים מלוכלכות לא הדאיגו אותו
כרגע.

הם ישבו בשקט לכמה דקות. הוא לא היה בטוח מה להגיד, כיוון שלא
ידע מה גרם לה לדבר מלכתחילה. היה ברק, והיא חייכה. אולי כאן
יש לו איך להגיב. "מישהו פעם אמר לי שכשיש ברק, המתים מצלמים
אותנו כדי לראות איך אנחנו נראים, כמה השתנינו מאז שהם עזבו."
"זה נחמד. שטויות, אבל נחמד." היא לקחה נשימה עמוקה והוסיפה:
"אני מצטערת. לא התכוונתי לפגוע בך."
הוא חייך וענה: "זה בסדר, אני מסכים איתך."
שוב שקט. היא בחנה את העננים בשמיים.
"אני אוהב את הגשם. להתכרבל עם מישהו שאוהבים בתוך הבית
כששומעים את כל הרעמים בחוץ."
"אני אוהבת להיות בחוץ. כשיורד גשם. להתרטב. כאילו שמשהו בגשם
פשוט מנקה אותך. מבפנים."
הוא הנהן. הכי חשוב, לא להלחיץ אותה.

"מתי הפעם האחרונה שהיית בגשם?"
הידיים התהדקו והבובה נלחצה לגוף.
"לפני שהחליטו לאשפז אותי. יצאתי לגשם והתפשטתי. לא... לא היה
בזה משהו מיני. לא השתגעתי אז. פשוט רציתי להתנקות. אבל..."
קולה דעך.
"ממה התלכלכת? שרצית לנקות את עצמך?"
"זה הכל... הכל... כל כך מלכלך. ואי אפשר להתנקות. אף פעם. זה
נצמד לנשמה. כל הלכלוך."

הוא הנהן. בתיק שלה צוין שהיא התחילה להתקלח במים רותחים
ולשפשף את העור שלה בצמר ברזל אחרי שנמצאה.
"תמיד נשאר מלוכלך" היא שמה יד על החזה "מבפנים."
היא הסתכלה עליו במבט מלא ספק.
"לא מקובל עלייך שאני אבין מה קרה."
חיוך קטן.
"מגוחך מצד אנשים לחשוב שהם באמת יודעים מה עובר אחד על השני.
לא יודעים כלום."

הוא שתק. הם לא ידעו מה הביא אותה למצב הזה. המשפחה מצאה אותה
אחרי היעדרות של שבוע, פשוט יושבת ליד הדלת. לא ברור מה קרה.
כל הבדיקות הגופניות הראו שהיא בסדר גמור. אף אחד לא נגע בה.
מאז המצב הדרדר, ועכשיו זה היה עשור מאז שמצאו אותה. עשור.
"אז מה קרה שהוביל אותך לכאן?"
"אשפזו אותי."
הוא שתק לרגע. "את יודעת מה אני שואל."
היא סובבה ראשו אליו, הסתכלה אל תוך עיניו ואמרה: "מה אתה
שואל?"
צריך לשאול בדיוק. הזדמנות שכזאת עלולה לא לחזור על עצמה.
"מה קרה לך? לאן נעלמת שבוע? למה נעלמת?"
היא סובבה את ראשה בחזרה. הוא הרגיש הקלה כשהיא לא הסתכלה
עליו. היה לה משהו בעיניים, מן ואקום, כאילו שאין בפנים כלום
והיא הייתה מוכנה לקבל הכל. אבל הייתה לו הרגשה ששום דבר לא
יספיק. לעולם לא.

"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?"
"אני רוצה לעזור לך."
היא חשבה קצת ואז הזיזה את הבובה והסתכלה לתוך עיניה. אז היא
חיבקה אותה שוב, נישקה אותה על המצח ונאנחה.
"Be careful what you wish for. It just might come true."
והשתתקה.
הוא חייב לדחוף אותה, לחקור. אין דרך לדעת מתי היא תשתתק שוב.
"אני מוכן לשמוע."

צופר, רעש של בלימה. בום. מכונית התנגשה במכונית אחרת והיא
קפצה ממקומה. הוא נעמד מיד אחריה.
"כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה רעש. ושום דבר לא יעיר את
התינוקת."
הוא ניסה להושיט לה יד כדי להרגיעה. היא הדפה את היד ומלמלה.
"רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש רעש
רעש רעש רעש... כולם עושים רעש רעש רעש... די כבר עם כל
הרעש!!!
" היא צרחה.

לפתע היא הסתכלה על הבובה והוא דמיין את עיניה מול עיני הבובה,
ותהה מי שואבת חיים ממי.
"ומה זה בעצם משנה?" היא שאלה. הוא למד כבר שבמקרים כאלה שתיקה
היא הפתרון הכי טוב. הוא לא יכול לדעת איך לעזור אם הוא לא
יודע מה הבעיה...

"תמיד אהבתי מוזיקה. עכשיו הכול רעש."
היא יצאה ממתחת לגגון וליטפה את פני הבובה בגשם. הוא עקב אחריה
במבטו אבל לא זז.
"הייתי על אוטובוס. לקנות מתנה לחברה. היא הייתה מצוברחת אז
נסעתי לקנות לה משהו שיעודד אותה. אולי משהו קטן וחמוד
ומתוק."
"שם קנית את הבובה?"
"מה?"
"הבובה." היא הסתכלה על זרועותיה, כאילו קולטת לראשונה שהיא
מחזיקה משהו. אז היא ליטפה את עיניה וצעדה לעברו ולאט הושיטה
את הבובה, כמו שמושיטים תינוק, מסתכלת לתוך עיניה בריכוז
ונפרדת ממנה כמו אם.

הוא החזיק את הבובה, תומך בראשה, והיא נעה לאחור לאט וחייכה.
אוטו צפר מכיוון אחר, והיא נפלה על הרצפה. הוא רצה לעזור אבל
רגליו היו קפואות, צמודות לבטון הרטוב. היא שכבה עד שהתרטבה
לחלוטין מטיפות הגשם הקטנות.

היא תלשה את הגומייה משיערה השחור והחלה להתרומם לאט. היא
ניערה את ראשה, פניה מבולבלות, והחלה לעמוד ולרעוד, בוחנת את
הסביבה בעיניים היסטריות. נואשות.

"איפה... היא הייתה לפני רגע לידי. איפה היא?"





הוא שתק.
היא החלה להתרוצץ, מסתכלת ימינה ושמאלה ועל הארץ, בהלה בקולה.
"מה... מה הלכלוך הזה? מה קרה כאן?" היא צלעה, ניסתה לעמוד
יציב אבל היא רועדת ולא מצליחה ללכת כמו שצריך.
"רגע, אני הייתי... הייתי ב... נסעתי באוטובוס." היא עושה
סיבוב חד ומסתכלת לעברו, אבל לא עליו. מבט של אימה נוצר בפניה
החיוורות.

"התינוקת! האישה... היא ישבה במושב שלידי... הידיים שלה היו
עמוסות, עם תינוקת ושקיות וילדה קטנה... והבת שלה, הבת שלה
ישבה לידי... איפה היא?!"
היא החלה להתרוצץ בהיסטריה והוא מנסה לצעוד קדימה ולתת לה את
הבובה אבל היא מתעלמת ממנו. היא מתמקדת במשהו על הרצפה. רצה
לעברו, אבל קופאת במקום.
היא מושיטה יד לעבר האוויר ומושכת משהו, ואז במהירות עוזבת.
"ישבה לידי. אבל..." היא מרימה את מבטה ומתחילה להתרוצץ בגג,
נתקלת בחפצים בלתי נראים, בועטת באוויר שבדרכה, נחסמת על ידי
דברים שלא באמת שם.

"מה את רואה? מה את מחפשת?"
"יש כל כך הרבה אנשים על האדמה. ודם. כל כך הרבה דם..." היא
הסתכלה על הידיים שלה.
"האנשים. הם מלאים בדם. אני לא יכולה להסתכל יותר." ועוצמת את
עיניה.





"אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר. אני כל הזמן רואה אותם. ואת הדם.
והשחור. זה לא עוזב. זה לא עוזב. זה לא עוזב. זה לא עוזב..."
היא לא מפסיקה. בעודה מברברת היא יורדת לברכיה ומתחילה לשטוף
את ידיה בשלולית.

"תתרכזי במשהו אחר. קדימה, מה את שומעת? תתרכזי רק במה שאת
שומעת."
היא הסתכלה על הבבואה בשלולית.
"כלום. שקט. כל כך שקט. תיכף יהיה רועש אבל עכשיו שקט." היא
מפסיקה להזיז את היד בשלולית וכשהמים מתייצבים היא אומרת:
"מישהו בוכה. בוכה. אני שומעת ילדה קטנה, והיא בוכה. היא
בוכה." היא שמה את ידיה הרטובות על האוזניים ומתחילה לבכות.
"שקט!!!! תפסיקי לבכות!!!
"

"משהו אחר. מה את מריחה?"
היא מורידה את ידיה לאט. העיניים עוד עצומות והיא נעמדת.
"עשן. אני מריחה עשן. משהו שרוף. כל האוויר מלא בזה."
"תחזרי לילדה, אמרת שאת שומעת ילדה בוכה. את יכולה לראות
אותה?"
היא נעמדה והחלה להסתובב במקום. באמצע הסיבוב היא פקחה את
עיניה. הדמעות נעצרו ומאימה פניה השתנו לרחמים. היא התכופפה
קצת.
"מה קרה, מתוקה? למה את בוכה?"
"מה היא אומרת לך?" הוא שואל. מבלי לשים לב, הוא משנה את מיקום
הבובה בידיו, עדיין מחזיק אותה כמו תינוקת אמיתית.

"אימא שלה. היא מחפשת את אימא. אל תדאגי, חמודה שלי, אני אטפל
בך, אני אשמור עלייך עד שנמצא את אימא. את זוכרת אותי, אני
ישבתי לידך, נכון? את סיפרת לי על הבובה, כש... כש..."
היא הושיטה את ידיה והוא כמעט יכל לדמיין את הילדה שהיא
מחזיקה, מרימה ואוחזת בחוזקה.
"נלך לחפש את אימא? אוקי, בואי, אנחנו מחפשות אותה."
היא החלה לצעוד ברחבי הגג, רטובה לגמרי, ידיה מחזיקות ילדה שרק
היא רואה ומרגישה, והיא מדלגת מעל שברים, דוחפת דברים, וממשיכה
לאחוז בחוזקה. היא עוצרת במרחק קצר ממנו וכאילו מורידה את
הילדה.
"תיזהרי! שימי לב איפה את דורכת! תיזהרי לא ליפול!"
היא רצה, כאילו אחרי הילדה, ישר אליו. הוא מביט עליה בחשש והיא
עוצרת כל כך קרוב שהוא יכול להרגיש את הגוף שלה רועד מהקור.
מהפחד.

"מה יש לך בידיים, ילדונת? מה מצאת?"
היא מרימה את הבובה מזרועותיו והוא נכנע בעדינות. כמו שמעבירים
תינוק.
"זו הבובה שלך? היא עפה לך ברעש? אל תבכי, אנחנו ננקה אותה.
ננקה אותה ונמצא את אימא ואת אחותך התינוקת. תני לי יד. בובה
כל כך יפה, כמעט אמיתית."





הוא בחן את מבטה, וראה איך הרחמים, האהבה, הדאגה חלפו ברגע,
וכל מה שנותר היה אימה. טרור.
הידיים שלה החלו לרעוד והיא הרימה זרועותיה, הבובה נפלה לרצפה
הרטובה.
היא הסתכלה על ידיה באימה.





"דם ופיח. שחור ואדום הכול שחור אדום ושחור ואדום ושחור ואדום
ושחור ואדום. והכול מת. מת מת מת מת מת מת מת. הכול מת. כולנו
מתים."
היא כרעה את האדמה והתקפלה לתוך עצמה והחלה לבכות בעודה משפשפת
את ידיה על רצפת הבטון הקרה.
הוא הסתכל על הבובה ששכבה על הרצפה.
"אתה לא מבין, הוא לא מפסיק להתפוצץ! הוא לא מפסיק, בתוך הראש
שלי, בתוך העיניים והאף והאוזניים והגוף ובתוך הנשמה, הוא לא
מפסיק להתפוצץ!!!" היא צרחה בעודה מגרדת את זרועותיה עד שהחלו
לדמם.
לא מפסיק להתפוצץ.

מרץ 2003







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זה על חשבון
צה"ל"

החבר הגדול שלי
בארי מחלק רכושו
בין כולנו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/04 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה