חזרתי עכשיו מארוחת החג הלבנה. כולם לבשו לבן. אכלנו מאכלים
לבנים, והלבנה- לא כל כך מלאה, עמדה לה בשמיים בחוסר אונים.
יש מחנק בגרון. הזיכרון חזר אליי פתאום, איך הכל קרה בדיוק
לפני שנה, בערב חג שבועות.
מאז שהיא הייתה קטנה תמיד ידענו שהיא משהו מיוחד. כבר אז
בהליכה שלה היה משהו מהפנט שמזמין אותך להביט ולהבין. והקטנה
גדלה, והפכה לרקדנית, ושמה היה ידוע בין כל תושבי העיר. תהל.
והשם כאילו חיכה לבן אדם המושלם שיבחר בו - והיא בחרה בו. תהל.
כשהייתה רוקדת והייתי מביטה בה, הייתי מנסה בכל כוחי לעצור את
הבלתי נמנע- תמיד הייתי מגיעה לשלב בו הייתי מתחמקת לחדר
ההלבשה שלה ומוחה את הדמעות. אף פעם לא הבנתי למה - איך בדקות
האחרונות להופעתה הדמעות פשוט היו מתחילות לזלוג על לחיי. לתאר
את הריקוד שלה יהיה לחטוא לאמת. כמו לנסות לתאר אהבה באמצעות
הסברים על התופעות הכימיות שמתרחשות בגוף כשאוהבים. לתאר את
תהל במילים זה להוריד את האלוהות לדרגת אנוש. אז איך בכל זאת?
איך בכל זאת להבהיר שהיא הייתה מלאך. מלאך שידע לעוף על כנפי
הריקוד, שריגש והרטיט לבבות, שגרם לי, כל פעם מחדש, לבכות..
אף אחד לא האמין שזה יקרה, למעשה, אף אחד עדיין לא מאמין שזה
קרה. רק כחצי שנה לאחר האירוע הצלחתי להביא את עצמי לסטודיו
שלה. זה היה יום קיצי. לקחתי את המפתחות שנתחבו עמוק מתחת
למגרת האלבומים, ונסעתי לשם. עוד לפני שהחניתי יכולתי לראות את
השלט עם תמונתה של היפה שלי. 'לזכרך, אהובתנו'. כך היה כתוב.
בכניסה היו זרי פרחים נבולים. כנראה שעם הזמן  גם מלאכים
נשכחים - חשבתי לעצמי.  המנעול שהכרתי כל כך טוב, החליט הפעם
להילחם בי. התעקש שלא למלא את תפקידו. לאחר כמה שניות , ודמעות
שהחלו לטשטש את הראיה, הדלת נפתחה. חריקה צורמנית של צירים שלא
שומנו. הכל עמד שם, קפוא מלכת. הפסנתר, המראות, ריצפת הפרקט
שהיא בחרה. גרגירי אבק בכל פינה. וקרן אור קטנה שחדרה מבעד
לאשנב הקטן והסורר שוילונו נפל.  ידיי מרפרפות על מעקה
הרקדנים, הריאות מנסות לחלץ חמצן מתוך המחנק, והעיניים -הו,
העיניים מחפשות.. אבל הן ימשיכו לחפש עוד שעה ארוכה עד שהמוח
יעביר סוף- סוף את המסר - 'היא לא כאן. המלאך שלי לא כאן...'.
בפינת הסטודיו העיניים קולטות את הטייפ בזווית האחרונה שבה היא
העמידה אותו. אני מוצאת את עצמי עומדת לידו, כלל לא מודעת איך
הגעתי לשם. והיד, נשלחת, כאילו מתוך צו חיצוני, אל הטייפ.
והנה, הצלילים הכל כך מוכרים עוטפים אותי. והזרועות מתחילות
להתרומם, ובעקבותיהן הרגליים, וכולי בהתמסרות לצלילים, מובלת,
מכושפת, עפה כפי שלא עפתי מעולם. המנגינה מסתיימת. זה היה
הריקוד האחרון שהיא עבדה עליו לקראת המופע. התלמידות שלה ירקדו
את הריקוד ויקדישו אותו לכבודה במופע לזכרה שיתקיים חודשיים
לאחר הליכתה. המלאכית שלי. בעיתונים יזכירו את התאונה כעוד חלק
מסטטיסטיקת תאונות הדרכים. מוות מיותר, תלמידות עצובות, יכתבו
בעיתון. רקדנית מדהימה יכתבו בעיתון. ואנחנו, שבדיוק נהיה בבית
ונכין את ארוחת החג נקבל צלצול טלפון שיקטע באחת את סיבוב כדור
הארץ שלי.
וכולם יזכרו את תהל , צעירה שהלכה בטרם עת. צעירה עם פוטנציאל
אדיר, ומעריצים ומאהבים בכל הארץ. ואני - אני אזכור את המלאכית
שלי, שגרמה לי להזיל דמעות בריקודה המהפנט, ושגרמה לי לחייך
בעת ובעונה אחת.

מחניק לי בגרון. הכל כל כך יפה כאן מסביב. ערב שבועות היום.
הכל לבן מסביב. הלבנה באמצע השמיים, עומדת במבוכה. ותהל שלי
מסתכלת מלמעלה ורוקדת.