לנחום הייתה חברה. החברה של נחום הייתה גבוהה, חטובה,
בלונדינית, עיניים כחולות, חוש הומור, אינטליגנציה גבוהה
וכשרון בישול. נחום אהב מאוד את החברה שלו, וגם החברה של נחום
אהבה אותו. אבל מה, כמה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת, נחום
פתאום שם לב שלחברה שלו יש שפם.
אחות של נחום סיפרה לו עוד כשהיה קטן, שיש בחורות שיש להן שפם.
בחורות כאלה, שהן בדרך כלל כהות עור - אבל בלי להפלות -
מורידות את השפמים שלהן. "איך הן מורידות?" שאל נחום, שהיה אז
עוד קטן, ואחות של נחום הסבירה לו שיש כאלה שמורידות אותו
בשעווה, יש כאלה שמחמצנות אותו ויש כאלה שמורידות עם פינצטה.
"מה זה פינצטה?" שאל אותה נחום. "כשתגדל, תבין", אמרה אחות של
נחום, שלמרות שלא הייתה גדולה כל כך, היא הייתה בטוחה שהיא כן.
ועכשיו, נחום כבר היה גדול, והבין, וגם ידע מה זו פינצטה.
ולחברה של נחום היה שפם.
נחום פתאום לא הבין למה לחברה שלו יש שפם. אחות של נחום אמרה
שתמיד היה לה שפם, ושנחום פשוט לא שם לב כי הוא היה מהופנט
מהחזה דאבל די שלה. אבל אפילו אם זה היה נכון, נחום לא הבין
למה החברה שלו לא מורידה את השפם. לחברה של נחום לא היה שפם
קטן, זיפים קטנים כאלה כמו שהיו לו כשלא היה מתגלח כמה ימים.
לחברה של נחום היה שפם גדול כזה, כמו של יצחק שמיר, ועכשיו,
כששם לב לזה, היה מרגיש לפעמים שהוא מנשק את יצחק שמיר וזה קצת
הפריע לו. אחות של נחום אמרה ששפם כזה אי אפשר סתם ככה להוריד
בפינצטה או משהו, ושצריך לעשות אפילציה, ושהיא לא ראתה כזה דבר
אצל בחורה אף פעם. והרי החברה של נחום הייתה בלונדינית טבעית
וממש בהירה - בלי להפלות, כמובן - והיה לה את השפם של יצחק
שמיר.
אז יום אחד נחום תפס את החברה שלו לשיחה. הוא הושיב אותה בסלון
מולו, לקח נשימה עמוקה ושאל אותה: "למה יש לך שפם?" בהתחלה
החברה של נחום עוד ניסתה להתחמק ולהגיד שהיא לא יודעת על מה
הוא מדבר, ושזה לא יפה להגיד לבחורה כאלה דברים, וכל זה אבל
בסוף היא נשברה וסיפרה לו שהיא בעצם הייתה פעם גבר. נחום היה
בשוק. החברה של נחום הסבירה לו שזו באמת לא סיבה להפלות אותה
או משהו, ושהיא בטוחה במיניות שלה, ושהיא אפילו עברה ניתוח
חדשני שבו השתילו לה גם רחם, ככה שהיא אישה לכל דבר ואפילו
מקבלת מחזור. הבעיה היחידה הייתה שבתמורה לרחם שהיא קיבלה
בניתוח מאוד מיוחד, היא הייתה צריכה להישאר עם השפם שלה, כי
אחרת זה היה גורם לבעיות הורמונליות. נחום, שהיה בהלם, שאל למה
היא לא מגלחת את השפם, והחברה של נחום ענתה שהיא לא יכולה כי
זה יהרוס את הניתוח. נחום לא כל כך הבין, אבל נחום בסך הכל היה
שרברב, ולחברה שלו היה תואר בביולוגיה, אז הוא סמך עליה. החברה
של נחום התחננה שיישאר איתה ושלא ייפרד ממנה בגלל זה, ואמרה
שזה בכלל לא הדבר הכי גרוע שיכול להיות, ושיכולות להיות צרות
גדולות הרבה יותר. ובגלל שנחום כל כך אהב את החברה שלו, הוא
נשאר חבר שלה. בסופו של דבר נחום והחברה של נחום התחתנו ואפילו
נולדו להם שני ילדים. נחום כל כך שמח שהרחם של אשתו עבד כמו
שצריך, שהוא כבר שכח לגמרי שהיא הייתה פעם גבר, ואפילו השפם
שדגדג אותו פה ושם כבר לא ממש הפריע לו, והפנטזיות על יצחק
שמיר כבר כמעט שפסקו.
ובעצם, כאן היה יכול להיגמר הסיפור מבחינתו של נחום, כי מאותו
שלב והלאה נחום ואשתו חיו להם בשקט ובשלווה וקיימו חיים
נורמליים לגמרי. והם הזדקנו ביחד והיו יושבים בביתם שבכפר על
כסאות נדנדה מעץ ומסתכלים ביחד על השקיעה, או על מה שהיה
בשמיים בזמן שהם לא שיחקו רמי. אבל יום אחד, כשנחום כבר היה בן
שבעים ושמונה ואשתו של נחום הייתה כבר כמעט בת שבעים וחמש,
אשתו של נחום מתה בשנתה. ונחום פשוט המשיך לשבת ולהביט על
השקיעות בערבים, ולשחק סוליטייר בשאר הזמן עם עצמו, עד שיום
אחד הגיעה חללית קטנה עם חייזרים. החייזרים יצאו ממנה ולחצו את
ידו של נחום ואמרו לו שהם ממש מצטערים על אשתו. ונחום שאל איך
הם שמעו על זה שהיא מתה. והחייזרים אמרו שהם לא ידעו בכלל,
ושהם מצטערים גם על זה. אז נחום שאל על מה הם הצטערו בהתחלה,
והחייזרים אמרו שהם מצטערים על זה שכשאישתו של נחום הייתה
קטנה, הם חטפו אותה ולא ידעו מה לעשות איתה. הם הסבירו שהם
בכלל לא רצו לפגוע בה, אבל בטעות היא נחשפה לקרינה או משהו,
ואז גדל לה שפם. נחום אמר שאשתו אמרה לו שהיא בעצם הייתה גבר,
והחייזרים הסבירו לו שלא, ושהיא שיקרה בשביל לא להפחיד אותו.
ונחום אמר שהוא מבין, ושהיא לא הייתה צריכה לשקר, ואפילו הציע
לחייזרים לימונדה, אבל בפנים בפנים הוא ידע שהחברה שלו צדקה,
ושבאמת היה יכול להיות יותר גרוע.