[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חסר כינוי
/
יעל ואני כותבים סיפור

"רועי!!" שמעתי צווחה מבחוץ. "רועי!! רועיייייייי!!!!"
הסתכלתי דרך החלון החוצה וראיתי את יעל רצה לכיוון הבית
וצורחת. "רד למטה!!" היא צעקה ועשתה לי תנועה עם היד "מהר
נו!!"
"נראה לך? לא יורד. בואי תעלי" אמרתי
"קרציה!" אמרה ונכנסה לבניין.
יעל נכנסה לסלון בסערה, הצביעה עלי והכריזה "אתה חייב לראות
משהו!".
בבת אחת הרימו את ראשם אחי ושני החברים שלו שהיו עסוקים
בלהתעלל באיזה חרק והסתכלו לכיוון יעל.
"רק רועי", אמרה וגררה אותי החוצה. נשענו שנינו על דלת
העץ החומה המתקלפת. יעל הוציאה מהכיס שלושה מחקים,
אבן, חצי ביסקוויט ופתק.
"נו, מה אני צריך לראות"
"הפתק", אמרה. "תקרא!" ודחפה לי את הפתק ליד.
קראתי בקול.

"לתחרות הסיפור הקצר של הסופרים הצעירים, מוזמנים כל תושבי
ירושלים עד גיל 16 לשלוח סיפור קצר, לא יותר מ1200 שורות ולא
פחות מ500 שורות. הסיפור יכול להיות על כל נושא שבעולם, ובלבד
שיכלול בתוכו מסר חינוכי. תאריך אחרון לשליחת... בלה בלה
בלה...

יהיו פרסים?" שאלתי.

"למי איכפת פרסים", אמרה ועשתה תנועת זילזול ביד "תקלוט!" היא
קמה והתקרבה אלי
"אנחנו נכתוב סיפור מדהים. אדיר. בעל מסר חינוכי. סיפור עמוק
ומסתורי, עם הרבה גיבורים ועלילה מטורפת. אתה קולט איך יעריכו
אותנו??".
"כן, כן" אמרתי בזילזול כדי למנוע ויכוח מיותר. גם כן זאת, עם
תסביך המפורסמת וונאבי.

"נו, בואי נתחיל", אמרתי. הבית שלי עם שלושת הקרימינלים הקטנים
הוצא מכלל אפשרות שימוש, וכך עלינו 17 מדרגות ונכנסנו לביתה של
יעל, לתוך ערימת בגדים ונעליים בערך בגובה שלי, ועוד איזו
ערימת ספרים, ניירות ועוד קצת בגדים שהסתבר לאחר מכן שזה אמור
להיות שולחן. "תעיף את זה" אמרה כשתהיתי איפה לשבת.
"לאן?" שאלתי
"אוי נו"
לקחה את המכנסיים שלה מהכסא והעיפה אחורה בלי להסתכל לאן.
"נו, שב כבר, אתה מעכב אותנו" אמרה ועשתה מבט חשוב. יעל לקחה
קלסר ועיפרון ודחפה לי ליד. "אני אכתיב ואתה תכתוב".
הנהנתי בשקט.


"נתחיל עם גיבור הסיפור", אמרה יעל. "מר סמית הזקן".
"למה סמית?" שאלתי.
"ככה. כי סמית זה שם של איש זקן. תקשיב קודם, הערות אחר כך".
הסכמתי.
"מר סמית הזקן ישב ליד שולחנו ונזכר בכל", הכתיבה לי.
"יופי. יש לנו שורה אחת. תקשיב, אנחנו צריכים למתוח כבר
בהתחלה את כל הקוראים, ולכן אני רוצה להכניס לסיפור הרבה
שמות".
"אני רושם", אמרתי וניסיתי למקם את הרגליים בצורה נוחה ללא
הצלחה.

"הוא נזכר בטים אלן, במוחמד ובמנשה קליין", אמרה ובדקה שאני
כותב. "הוא גם לא שכח את מר סו יאנג ואת ג'ושוע
קלאוזנר. וגם את מייקל רוזמרי ואיתן יהלום. כמו כן, ניצבו
מולו גם פניו הבלתי נשכחות של איזידור סמאטילוב"...
"מספיק", אמרתי. "יש לנו גיבורים לחמישה סיפורים".

"זהו?" שאלה יעל באכזבה. "היו לי עוד כמה שמות מחץ, כמו שמשון
מורדלוך ואבנר אחי...". "זהו להתחלה", קטעתי אותה בסמכותיות.
"ההתחלה טובה. מה ההמשך?"
"עכשיו צריך לתאר את סמית הזקן", אמרה.
"שהקוראים ידעו במה מדובר.
תרשום".
"אני רושם"
"תראה"
"את לא מאמינה לי?"
"אוי נו. רוצה קולה?"
אמרה והלכה להביא שתי כוסות.


היא התיישבה על המיטה, קימטה את מצחה ואז נשכבה.
"סמית הזקן היה נראה כך", הכתיבה עם תנועות ידיים.
"הוא היה קירח, לבש מעיל עור ומכנסיים משובצות בגווני האדום".
מילמלתי משהו לגבי זה שאיש ודאי לא יוכל להתעלם ממראהו של מר
סמית הנ"ל. "לצווארו הייתה עניבה כחולה והיו לו משקפי שמש של
גוצ'י"
"גוצ'י?" תהיתי
"נראה לאחרונה באיזור הוול סטריט", התעלמה
"מה הקשר לוול סטריט?"
"זה כדי שהם ידעו שהוא קשור לעסקים", אמרה
"השוק השחור וזה...".
"שיהיה. צבע עיניים?" שאלתי.
"את זה ניתן לקוראים לדמיין לבד", אמרה.
"אתה לא יכול להגיד להם הכל כמו סרט. זה סיפור" הסבירה בטון של
מורה. "שיתאמצו קצת".
"טוב", אמרתי. "תמשיכי".


"באותו זמן עקב אחרי סמית מר ג'וזף מונטגומרי, שהיה שמנמן,
לבוש בחולצה משובצת אדומה ומכנסיים אפורות, עם שפם גדול".
"מי זה ג'וזף?" שאלתי
"זה מהקונדטוריה!! אתה לא עוקב!" נזפה בי.
בהיתי בה כמה רגעים ואז כתבתי. "שיהיה ג'וזף מהקונדטוריה"
מלמלתי
"מה אמרת?" שאלה
"כלום, כלום, תמשיכי"

סמית הזקן הוציא מכיסו את הביפר שלו", הכתיבה יעל. "הוא הוציא
מכיסו גם את האקדח שלו"... יעל הפסיקה, כוססת את אצבעה.
"נו?" שאלתי, מוכן להמשיך לכתוב.
"אני צריכה להיזכר איך קראו לאקדח", אמרה יעל.
רעיון זה היה נראה לי תמוה במקצת, אולם ניסיתי לעזור: "אולי
חיים?" שאלתי.
"לא, אוף", אמרה. "לאקדחים יש שמות אחרים, כמו "ואסלאוף
105 " או "מוטסון קצר קנה".
"אה", אמרתי. אולי "T-REX 2000".
"לא, טי רקס זה דינוזאור" אמרה ברצינות
"אבל זה נראה מגניב באנגלית, כמו אקדח" הראיתי לה
היא העיפה את הדף ועשתה תנועת זילזול עם היד
"זה לא מקצועי! לא חשוב אמרתי!" אמרה ועשתה פרצוף כועס.

"לא חשוב", אמרה. "תמשיך. הוא הוציא מכיסו גם את האקדח
שלו, את מכונת ההקלטה, את כדורי הגומי, את תרכובת הרעל, את
המיקרופון ואת תיבת הנגינה הסודית".
"היה לו כיס גדול", הערתי. יעל התעלמה.

"סמית הזקן ניגש לחלון והחל להרהר בכל חייו שעברו עליו עד
עתה.
לפתע צלצל הטלפון. זה בשביל הרושם".
"הוא ידע שזה בשביל הרושם?" שאלתי,
מתאמץ להדביק את קצב ההכתבה המהיר שלה.
"מי ידע?" היא שאלה.
"הזקן. אמרת שהטלפון צילצל בשביל הרושם".
"זה בשביל הרושם של הקוראים!! אתה לא אמור לכתוב את זה".
מחקתי.

"הוא הרהר בחייו הקשים", המשיכה יעל, "וניגש לטלפון. הקול
הזר, הצרוד והמחוספס שבקע מהאפרכסת אמר לו "רוג'ר, שלוש וחצי,
טור שמיני אדום על AG-12. בעל הצלקת יהיה שם".
"מי זה רוג'ר?" שאלתי, בעודי מעסה את מצחי.
"שמו הפרטי של סמית", אמרה ותפסה את ראשה "מה יהיה איתך תגיד
לי?"

"רוג'ר סמית טרק את הטלפון", הכתיבה. "הוא בחל בחיי פשע
אלה. עתה, לעת זקנתו, לא רצה כסף, ולא רצה דבר- מלבד לחיות
מחדש חיים טובים יותר רשמת?"
"שניה"
"כמה שורות?" שאלה.
"שניה תני לסיים"
"תסיים אחרי זה תספור"
"מה לספור"
"שורות"
"מה שורות?"
"כמה שורות כתבנו!! רועי!"
"שמונה", ספרתי.

"תכתוב בכתב גדול יותר", יעצה לי יעל. הראיתי לה שהכתב שלי
גדול ממילא, ויותר מארבע מילים לא נכנסות אצלי בשורה.
"טוב, טוב" אמרה במהירות והמשיכה
"לפתע נכנסו לחדר שני בניו של מר סמית הזקן. "אבא", אמר לו בנו
הבכור, אורן, "אני רוצה לעזוב את חיי הפשע".
"לבן של סמית קוראים אורן?" שאלתי בתמיהה
"זה סמית', עם מבטא בסוף" העירה לי בסמכותיות. "וכן, אורן."
"סמית' זה לא ישראלי, למה אורן?" שאלתי
"הוא התגייר! הכל צריך להסביר לך?"
שתקתי

"תמשיך לכתוב" אמרה.

"ומה אתה רוצה?" שאל סמית את בנו השני. "אני רוצה גם לעזוב את
חיי הפשע", אמר גולן, בנו השני. "אם כך, בני", אמר סמית הזקן,
"עוזב גם אני את חיי הפשע"." עיניה של יעל היו מלאות תובנה,
והיא דמתה לרגע, במעט, לסמית הזקן.

"תספור כמה שורות", אמרה. "יחד עם הכותרת".
"עדיין לא נתנו כותרת" הערתי
"אז תספור אותה בכאילו, עתידי"
"אה. רגע" אמרתי וספרתי בקול. "שבע עשרה"
"נשארו לנו עוד ארבע מאות שמונים ושלוש שורות".
אני טוב בחשבון.

"זה הסיפור, בעיקרון", אמרה יעל. "נאריך את זה קצת עם תיאורי
שקיעה, אתה יודע, כשסמית מסתכל בחלון, ואולי עוד משהו. יהיה
בסדר, ואולי בסוף נוציא איזה ספר מכל העניין. הרעיון של כל
הסיפור הזה ממש גדול". אמרה

"מה הרעיון של הסיפור, בעצם?" שאלתי,
בעודי מנסה לכתוב מחדש את הסיפור, בכתב יד גדול יותר.
"שסמית בחל בחיי הפשע והכסף ורצה להפוך להיות איש טוב וכל
זה",
אמרה יעל. "מה יותר חינוכי מזה?"
"עם הבנים שלו", אמרתי, ויעל הסכימה.

שיפצנו את הסיפור עוד כחמש דקות, שבסופן הוא היה מוכן לשליחה.
יעל טענה שאף אחד לא סופר שורות, והעיקר הוא המסר שבסיפור.
שלחנו אותו.

"עד היום אנחנו מחכים לתשובה, אתה יודע" אמרתי בחיוך לבני הקטן
והסתכלתי עליו. הוא כבר נרדם. כיסיתי אותו בשמיכה ונשקתי
למצחו. "לילה טוב" לחשתי, יצאתי וסגרתי את האור. נשכבתי במיטה
וחיבקתי את יעל מאחורי גבה.

"לילה טוב סופרת מוכשרת שלי" גיחכתי קלות.
"מה?" היא לחשה מתוך שינה
"כלום... כלום... תחזרי לישון..." אמרתי ונרדמתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים היא כמו
קפה...
הם או שחור או
בוץ
ואם לא- אז זה
ממש נס!


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/04 17:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חסר כינוי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה