[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מפלצת התהילה
/
הבלורית של רומאן

מתנת האל לאנושות לא הייתה יכולה להיות יותר מושלמת ממני, נכון
בנות? תלכו תלכו כאילו אתן ממהרות לאנשהו. זו הבעיה שלכן- אתן
לא רואות מה באמת מולכן. יום יבוא והאנושות תכיר בי כמי ששינה
את פניה, והבלורית על הראש תישא פניה לרוח באומץ ותצעק לעולם:
"לכו לעזאזל בנות שרמוטות! כשהבלורית בשטח, הכוסיות במתח. שנסו
מותניכן, סרקו שערותיכן הצבועות אחת אחת, כאן רומאן בן רומאן
התותח, מלך השמונים, ולא יהיה מצב של חוסר בנשים!"
"לך יא ערס צעצוע משופם," צועקת לי שיפרה מלמעלה ושופכת דלי
מים על העציצים שלה שנמצאים קומה תחתיה. מפתח חלונה בוקע קולו
של מייק בראנט שמקשקש משהו כמו לס מואה טמה.
"שיפרה, תעשי לי ילד שיפרה," אני צועק לה בקול רם והיא מנענעת
את צווארה הדו-שכבתי ונכנסת פנימה. הגיע הזמן לפעול רומאן, אני
אומר לעצמי ורוכב באופניים לדואר, הקיץ הוא הקיץ ואין יותר
הזדמנויות להראות לעולם את הבלורית החדשה שלך. אם סבא היה פה
לידי, במקום להזדווג עם הצמחים בבית הקברות, הוא היה טופח לי
על השכם וקורא בקול רם וצרוד: "רומאן בן רומאן ימח שמך, איפה
הנימוסים שיבגניה לימדה אותך? לך תקטוף לי קצת שיבה ונענע
מהגינה," ואז היה מחכה עד שהיה מוצא הזדמנות להציץ מתחת
למשקפיים שלו במחשוף שדיה הענקיות של המטפלת שלו, ציפי, בעודו
מנגב זיעה ממצחו עם מטפחת. "רומאנו," היה קורא לי אחרי שחזרתי
עם שקית הצמחים המיובשים שלו, "לך ותביא לציפי משהו לשתות.
איזה נימוסים. דוואי, איזה נימוסים. מי לימד אותך להסתרק זה?
בוא פה סבא יילמד אותך את התסרוקת האולטימטיבה..."
"אולטימטיבית," הייתה מתקנת אותו ציפי והתכופפה לנגב את
השולחן. סבא היה מסמיק עד שורשי זקנו ופולט שיעול גס:
"ציפי'נקה, סוכרייה, דובדבניה, אולטימטיבי זה בסדר לך? כל
המזרחיים החדשים, טפו. רוצים להתפתח פה זה ארץ שלהם, כאילו הם
עשו מילון עברי. איך זה שיער של רומאן? נראה לך אולטימטיבה?
בוא פה רומאן אני אסדר לך טוב טוב שאפילו יבגניה תתהפך בארון
שלה בוורשה..."
"אולטימטיבי זה בלועזית," הייתה ציפי קוראת בכעס, "זה אפילו לא
עברית. עכשיו שב יפה ואני אלך להכין לך תה צמחים. רומאן, לך
תעשה משהו עם הבלורית הזאת כדי לא להסתיר לשכנים את האופק..."
"חה חה ציפי, זה רומאן שלי, עוד יהיה בפקולטה לפיסיקה כמו סבא,
איש גדול רומאן. רומאן מה אתה עושה?! לא מנגבים נזלת על
החולצה! טפו תתבייש, זה לא ריאליה זה!"
"ריאלי," תיקנה ציפי את סבא, "ריאלי."





"בוקר טוב רומאן אופנהיים. מה מביא אותך לדואר היום?" שאל אותי
מרום הממושקף מהדואר.
"הדואר," עניתי למרום וצבטתי לו בלחי. מרום הזה, עם השם ההררי
שלו, התסרוקת המשומנת והמשקפיים על קצה האף הג'ינג'י שלו, היה
שיא האשכנזיות הציונית החדשה שהתנחלה בשכונה. מבחינתי הייתי
מציק לו בכל הזדמנות. גם את העבודה שלו בדואר פיאר והילל כאילו
הוא נציג משרד הכלכלה של ארץ ישראל בעצמו. עוד לא נתקלתי באדם
שאהב את הארץ יותר ממנו. אני חושב שבגלל זה לא הלך לו עם אף
בחורה. כל אחת רצתה לראות אמריקה, והוא הראה לה את הניצנים
שנראו בארץ. הוא שינן בעל פה את מגילת העצמאות, בזמן שנשים רצו
את מה שיש לי: מגילת זיוני השכל.
"מה אתה אומר היום זיגי? נלך להתחיל עם קוקי? היום היא מוכרת
כרטיסים בקולנוע. איזה שדיים הא?"
"די לקרוא לי זיגי," קרא בקול והנמשים שלו נהפכו לאדומים יותר,
"ואני לא מסוג האנשים האלה, כמוך, שבאים להציק ולהיטפל לנשים.
ובכלל, קוקי לא אוהבת אותך, היא מעדיפה אנשים הגיוניים
וענייניים. כמוני."
"פחח זיגי'לה," אמרתי לו בליווי צ'פחה קלה על הכתף שזעזעה
אותו, "כמוני לא ראתה ולא תראה אישה על פני האדמה. כמוני יש רק
אחד, ורק אחד עם פריחה שכזאת על הראש!"
"כן, אתה נראה כמו עץ ששורשיו התכלו."
"זה היה בעברית זיגי'לה? יאללה יאללה תוציא לי את הדואר ותעלה
על האופניים. אני ארכיב אותך לקולנוע. תגיד, אי פעם המשקפיים
שלך ראו כוס מקרוב?"    
בשלב הזה מרום היה מסמיק כולו, ולכן אהבתי להשליך לעברו מילים
גסות מפעם לפעם.
"יבגניה לא יודעת איזה בן יצא לה. הנה הדואר שלך וחסר לך שאתה
מפיל אותי מהאופניים כמו בפעם הקודמת..."
"לא ענית לי על השאלה..."
"כן ראיתי את פנינת הקסם של האישה מקרוב, ואף טעמתי..."
"פחחח אולי את פנינת רבקה הצבה שלך. איפה היא דרך אגב? שאני
אמעך אותה."
"נדרסה," ענה בעיניים דומעות, "מושיקו עבר עליה עם הטרנטה שלו
בדרך לדואר. למען השם, שאלוהים ירחם עלייך, או ייתן לך קצת
רחמים. בכלל לא נתת לי לסיים... זה היה בשמונים ושבע, לפני
שנתיים. רינה באה לבקר אותי בדואר. זה היה בשישי של הגמר
הגדול. רינה מאוד אהבה כדורגל,"
-"הנה מכתב לסבא...חה! חבל שהוא עכשיו מזיל ריר על תולעים. או,
הנה משהו בשבילי..."
-"רינה באה אלי כה זכה וטהורה, ופניה אומרות יופי..."
-"איך לא, מציפי. שולחת לי מכתב עכשיו, שתזדיין. אם היא הייתה
רואה איך מבריקה הבלורית שלי עכשיו ואיזה סנטימטרים גידלתי
לעצמי. חדוות האל. מתת האל. היו צריכים להציג אותי בחלון
ראווה, יחד עם הארלי דייוידסון אדום שחור. איזה פוזה הייתי
מרביץ, כמה לשונות היו יוצאות החוצה..."
-"היא אז נפתחה אליי כמו שלא נפתחה אל איש לפני כן..."
-"זיגי'לה, ח'אלס עם הסיפור שלך ונלך, לא מעניין אותי לדעת מי
ולמה נפתחה או לא נפתחה אלייך. הדבר היחיד שפתחת בחייך זה
חבילות דואר, וגם זה אסור לך. עכשיו, אתה רוצה להמשיך לאונן על
מכתבים, או לבוא איתי לקוקי? היא מחכה בקולנוע, ואלוהים יודע
שלבחורה כזאת אסור לתת לחכות! זין, הגיעו החיובים של הטלפון."





"למען השם יע'נקלה, איזה דיבורים אתה מלמד את רומאן? הוא בא
ללמוד פה חינוך בתל אביב, ואתה אומר פה זין שם זין," הייתה
רותחת ציפי ודוחפת את המגב עם הסמרטוט מתחת לרגלינו כדי שנרים
אותם ויהיה לה מקום לנקות. הבית של סבא היה תמיד כמו משטח
החלקה לפני פסח מרב שציפי מירקה אותו. רק מה, בתקופה הזאת היא
הייתה הכי עצבנית.
"מה קרה לך ציפי'נקה? דובשניה, גם לרומאן פה יש זין, זה לא חדש
לו. רומאן איש גדול יהיה. כבר עשה מוטל קטן בחדר, ראית איך
סידר שם?"
"תשתה את התה צמחים שלך לפני שיתקרר. רומאן, אל תלמד מסבא את
המילים האלה, סבא שלך רואה יותר מדי ערוצי זבל. רק צרות
הטלוויזיה החדשה מביאה. צרות צרורות יותר זה לנקות אותה."
"בונבון את. דוואי רומאן, לא לחטט באף, ימח שמך, לא ביישת את
יבגניה מספיק כשהיא חיה? מזל היא בארון עכשיו ולא רואה..."
"תזיזו את הרגליים שניכם, שאני אוכל לנקות פה כמו שצריך!
ותפסיק לדבר על יבגניה ככה יע'נקלה, היא הייתה אישה עם רמה,
שצריך לדבר עליה רק בכבוד. רומאן חמודי, אל תקשיב לסבא." לאחר
מכן צקצקה בלשונה וכרעה על ארבע להעביר מטלית על הרצפה. אז היה
פוזל אלי סבא וקורץ לי ושנינו היינו מציצים לתוך שמלת הקיץ של
ציפי. סבא היה מתמלא זיעה ואני הייתי המום מעד כמה גדולים שני
הבלונים יכולים להיות. סבא סיפר לי שלא הייתה לו אישה כבר
שלוש-עשרה שנה ואני הייתי מנענע בראשי כמבין, למרות שבקושי
הייתי בן שלוש-עשרה.
"זה זין טלוויזיה זאת, רק שחור לבן. שמעתי באמריקה עושים טוב.
תראה רומאן, סרטים זה סתם כמו... כמו אלכוהול. אל תתחיל, אחרת
לא גומרים.בלאד" אמר ולגם מתה הצמחים שלו. ציפי טענה שהתה טוב
לו ללב וגידלה במיוחד גינה קטנה של צמחים, שתמיד היו מתייבשים.
"זה סטנדרטיקה הופך. כמו אלכוהול."
"סטנדרטי יע'נקלה. סטנדרטי."
"טפו מרוקאים! למדתם שפה קניתם עולם. זה ניגבת מספיק רצפה
ציפי'לה, לכי תבדקי מה עם כינים של רומאן, רק לא לגזום לו
הבלורית."
ציפי הייתה מתנפחת וקוראת בכעס שהיא בכלל אלג'ירית ושילמד
להבחין, ואז לוקחת את הראש שלי ומחפשת כינים. בפעם ההיא היא
החליטה לגזוז לי את כל השיער ולגמור עם הכינים אחת ולתמיד. יום
אחרי זה היא סבא פיטר אותה מהעבודה. שבוע אחרי זה סבא נפטר
מהתקף לב.
ציפי טענה שזה בעיקר בגלל הבדידות. "הלב חלש כשבודדים," אמרה
לי בבכי מעל הקבר והחזיקה לי את היד: "אמרתי לו לשתות תה
צמחים. זה היה עושה לו טוב ללב... הוא לא שתה מספיק. בוא נלך
רומאנצ'קה, הרבה פה בבית קברות מהמשפחה שלך, זה לא טוב לילד
כמוך."      





הבלורית מתעופפת ברוח והידיים של מרום מחזיקות לי במותניים.
אני מעיף אותם ומשתדל לצעוק הכי חזק: "תעיף את הידיים שלך ממני
זיגי ותחזיק במושב. עוד יחשבו שאנחנו זוג הומואים!"
"תפסיק עם הלחץ ותשאף את האוויר," צעק לי בחזרה מרום, "תראה
איזה אוויר טוב יש פה בחלק הזה של תל אביב. אחחח, בימים כאלה
אני שמח לחיות."
"אתה בטוח שאתה לא הומו זיגי?"
"תפסיק לקרוא לי זיגי, ותייצב בבקשה את האופניים לפני שהם
יתפרקו... ואנחנו אתם!"
"האופניים האלה לא מתפרקות. כמעט כמו הארלי. הנה הקולנוע.
כוסיות, הכינו את עצמכן!" צעקתי אל מול הרוח.
"עד כמה מגוחך," צעק לי בחזרה מרום מאחור, "הגאווה העצמית שלך
מעוררת כבוד ובחילה גם יחד."
"זיגי'לה, אנחנו נשפץ אותך טוב טוב. קודם כל תלמד לדבר עברית.
כמו שסבא שלי היה אומר לי: רומאן, זה זין בארץ הזאת, או
שמדברים עברית גרועה או שלא מדברים בכלל."
מרום משך בכתפיו וירד מהאופניים. בסתר ליבו הוא היה מאוהב
לגמרי בקוקי, שנחשבה הכוסית של תל-אביב, וגם הנותנת. אני
הסתכלתי על המראה הקטנה שחיברתי לאופניים ונזכרתי בדבריו של
סבא:
'בנות רומאן, הן מבינות רק דבר אחד, בבלורית. כמו של סבא
בוורשה, כשפגש את אינקה'לה והוליד יבגניה. בזכות בלורית זה אתה
נולדת. אתה תעשה לך בלורית חדשה, אתה תצחצח אותה, תבריק אותה
ותדאג שהיא תעמוד טוב טוב. כשהבלורית שלך עוברת, בנות חושבות
אחרת. חה! יצא זה חרוז. יבגניה הייתה מתפארת בך בחור בן טובים,
ילד ארץ. קום ותמתח זה מכנס בחגורה, סנטר למעלה. לך תכבוש זה
ארץ, ואל תסתכל אחורה."





בפסח שלחתי לציפי מכתב תשובה. היא גרה בצרפת עם בעל, תינוק
ושני חתולים והזמנתי אותה לבוא לבקר. היא הגיעה בדיוק לחתונה
של מרום וקוקי, שכל מי שהכיר את שניהם כמעט ולא דיבר או סגר את
הפה בחופה מרב ההלם מהזיווג המוזר. היא הגיעה לדירה שלי, קומה
מתחת לשיפרה, שהחליטה לשפוך הפעם מי-מלח על הצמחים בטענה שזה
טוב לתהליך הפוטוסינתזה, התיישבה על ספת הג'ויינטים החדשה שלי
וצקצקה בלשונה.
פה ושם טרחה להעיר לי על הפסלים המשונים וכל מיני פריטים
ורהיטים, החליפה כמה מילים בצרפתית עם שיפרה- כל אחת מחלון
אחר- על ניהול נכון של צמחי נענע והראתה לי תמונות של התינוק
החדש שלה. לתינוק שלה היא קראה יעקב על שם סבי ולאחד החתולים
שלה קראה רומאן, על שמי.    
אני חושב שנשארו לה נקיפות מצפון על הפעם האחרונה שראתה את
סבי, כשהוא כעס עליה בגלל שגזזה לי את הבלורית. הזמנתי אותה
להישאר ולהתארח אצלי עוד כמה ימים.
מאוחר יותר ביקרתי בבית הקברות אצל סבא, מה שלא עשיתי שנים
רבות. מסביב לקבר שלו צמחו שיבה וקצת נענע. זה הצחיק אותי.
הדבר שממנו ברח כל חייו, רדף אותו גם במותו. עישבתי מעט את
הצמחים והנחתי אבן על הקבר. "נשים," קולו של סבא הדהד במוחי,
"רואות זה הבלורית, יודעות זה מישהו מיוחד. חייך לעולם והוא
יחייך אלייך. והכי חשוב רומאנו, בן רומאן, בן יבגניה שלי עליה
השלום, זה לשמור על אופטימיקה."
אז אני שומר, מה אכפת לי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
say no to
drugs
(שאכטה
מהג'וינט): חבל
שלא למדתי
אנגלית.



נגמלת בהסוואה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/4/04 1:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה