[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תיאודורה ג'יימס
/
באתי לכאן למות

"באתי לכאן למות." היא אמרה לי.
הרגשתי את הלב שלי נשבר.
היא באה לכאן כדי למות. אלי. כדאי למות.
למען האמת, היא לא אמרה זאת ככה.
הכרתי אותה בבר.
היא ישבה ובהתה בכוס, עם ראשה נשען על ידה.
כל הבר רעש וגעש עם שיכורים ושמחים בכל מקום, והיא ישבה, באמצע
ליד הבר, בעולם משלה, לבד לחלוטין.
כשהתיישבתי לידה בכלל לא נשמתי. פחדתי להפריע לה. היא הפנתה
אלי את פניה, ראתה אותי, וחזרה לכוס. האצבע שלה רצה על שולי
הכוס שוב ושוב ואני בהיתי בה.
המוזג כלל לא שם לב אלינו, והיא כאילו שנטמעה כבר בבר.
לפני שבכלל דיברתי היא הרימה את הכוס ושתתה את הכול בפעם אחת
ואז הזימה עוד כוס. המוזג התנהג כאילו שלא ראה אותה ושם את
הכוס המלאה על הדלפק כאילו מחכה לרוח רפאים.
היא תפסה את הכוס ולגמה הכול שוב, בפעם אחת, וביקשה עוד כוס.
ראיתי על פניה שהיא שנאה את הטעם. אחרי שלוש כוסות המוזג לא
זז.
"את לא חושבת ששתית מספיק?" שאלתי. היא הפנתה את מבטה אלי
ולרגע חשתי צמרמורת עוברת בי.
עיניה היו כחולות לחלוטין, כאילו באופן בלתי טבעי. היא הסתכלה
ישירות אלי והרגשתי איך עיניה עוברות דרך בגדיי, דרך העור
והבשר, איך היא רואה אותי ודרכי, כאילו שזה בכלל לא משנה לה מי
שם.
"לא מספיק. אבל אם אתם חושבים שמספיק."
היא הוציאה שטר מהכיס האחורי שלה, זרקה אותו על הבר, וקמה
ללכת. המוזג התעורר לחיים וניגש לקחת אותו והיא ירדה מהכיסא
והלכה, קצת בזיג זג, לעבר הדלת. אני זינקתי ממקומי אחריה
ופתחתי לה את הדלת.
היא יצאה כאילו שהדלת פתחה עצמה והמשיכה ללכת.
הלכתי אחריה.
לא היה לה תיק, לא היה ארנק, ומלבד הבגדים על גופה היא נראתה
לא קשורה לעולם.
היא צעדה לאט, מרחיקה את השיער מפניה, מפוזרת.
תפסתי את ידה והיא הסתובבה אליה. כבר ראיתי את המבט, אבל
הצמרמורת חזרה. היא נראתה שיכורה חלקית ולגמרי אומללה, אבל
העיניים... זה היה כאילו שרוח רפאים השתלטה על הגוף שלה. היא
נראתה בחיים, אבל היה בה משהו שהעולם הזה כבר לא נגע בו. היה
בה מוות.
"בואי איתי. אני אקנה לך קפה."
היא לא זזה. משכתי בעדינות את היד שלה והיא זזה צעד קדימה
לעברי. המשכתי ללכת עם ידה בידי והיא אחרי. הלכנו ככה, כשאני
מחזיק את ידה, לכמה דקות.
"הידיים שלך קפואות."
"ידיים קפואות זה לב חם."
חייכתי והסתכלתי על פניה. הן היו מושפלות חלקית, חסרות הבעה.
היא נראתה לי קצת כמו בובת חרסינה, עם עיניים שקופות ועור לבן
ולחיים אדמדמות מהאלכוהול.
עצרתי והיא מיד איתי. הורדתי את המעיל שלי והלבשתי אותו על
כתפיה והיא לא זזה.
הגענו לחנות ואני ביקשתי שני קפה. המוכר הנהן.
"לא."
הסתובבתי אליה. העיניים שלה כעת בהו באחד מהתפריטים שהוצמדו
לקיר.
"את צריכה קפה."
היא שתקה ועברה בעיניה על המוצרים. המוכר הסתכל עלי בחוסר
סבלנות ואני לא הגבתי. לאט לאט היא הרימה את ידה והאצבעות שלה
טיילו על התפריט עד שהגיעו לקפה קר.
"את בטוחה? את קפואה גם ככה."
היא שתקה והאצבע שלה נותרה על התפריט.
"טוב, הפוך אחד וקפה קר אחד." היא הורידה את היד שלה והמוכר
הנהן ופנה להכין אותם.
פניתי בחזרה אליה. עיניה בחנו את מכונות הקפה שעמדו לפניה
וראשה היה מוטה הצידה.
המוכר הסתובב בחזרה ושם את הכוסות על הדלפק ואני הוצאתי את
הארנק מכיסי ועזבתי את ידה. ראשה התיישר והיא בהתה בכוסות.
הנחתי מטבע על הדלפק והודיתי לו, הרמתי את הכוסות ופניתי בחזרה
אליה.
"קחי." אמרתי והגשתי לה את הקפה הקר. היא פשוט הסתכלה עליו.
"קחי!" הוא המשיכה לבהות בקפה והרימה עיניה אלי. הסתובבתי
והנחתי את הכוס שלי בחזרה על הדלפק.
המוכר בהה בנו בעניין רב ואני שתקתי. הסתובבתי בחזרה אליה
והרמתי את ידה ועטפתי אותה סביב המשקה. עזבתי בעדינות. היא
המשיכה להחזיק אותו.
הסתובבתי לדלפק למוכר מחייך.
"יש לך חברה מאוד נ-ח-מ-ד-ה." הוא אמר לאט בעודו מסתכל עליה,
כאילו שמדבר לילד מפגר.
היא לא זזה, רק הסתכלה על הקפה הקר שבידה.
הוא פנה בחזרה אלי עם חיוך ואמר: "תיזהר שהזין שלך לא יחטוף
מכת קור, מה?"
הסתכלתי עליו במבט קפוא והוא עמד לרגע בחוסר נוחות ואז הלך
לעבר המטבח.
לקחתי את הכוס שלי והסתובבתי בחזרה אליה. היא המשיכה להסתכל
עלי.
"בואי."
יצאתי מהחנות והחזקתי את הדלת פתוחה בשבילה, אבל היא לא זזה.
לרגע כמעט וכעסתי, אבל אז חזרתי ולקחתי את ידה הפנויה. בלי
ויכוחים או משיכות היא צעדה אחרי. ליד הדלת עזבתי אותה רגע כדי
לפתוח ואז שוב לקחתי את ידה בידי ויצאתי. והיא איתי.

צעדנו לדירה שלי. חיסלתי את הכוס די מהר, והיא המשיכה להחזיק
את שלה, נגררת אחריי ברחובות.
הגענו לדירה שלי.
הושבתי אותה ליד השולחן במטבח, ושמתי את כוס הקפה הקר שלה
מולה.
"תשתי."
היא לא זזה.
"תשתי!" אמרתי, קצת יותר בקול.
היא הרימה מבטה והסתכלה עלי. המבט עדיין העביר צמרמורת, אבל
הסתרתי את זה. בהיתי בה בחזרה.
"תשתי." אמרתי, בקול כמעט מתחנן.
היא הנהנה לאט והורידה מבטה לעבר הכוס. אחר כך היא הרימה את
ידה וקירבה את הקש לפיה והתחילה לשתות. היא עצרה כל כמה שניות
אבל רק לרגעים ספורים ותוך דקה הכוס כבר הייתה ריקה.
היא נשענה אחורה בכיסא ובהתה בכוס. הרמתי אותה וזרקתי אותה
לפח.
היא המשיכה לבהות בשולחן.
התקרבתי אליה והרמתי את ראשה לעברי והיא המשיכה להסתכל עלי.
"את קפואה. בואי, נמצא לך משהו חם יותר ללבוש."
אחזתי בידה והיא קמה מהשולחן והלכה אחרי לחדר השינה. פתחתי את
הארון וחיפשתי סווטשרט.
היא לבשה גופיה קצרה לבנה וג'ינס כחול והמשיכה לבהות בי.
הידיים שלה היו עוד יותר קרות מהקפה שהחזיקה.
הוצאתי מהארון סווטשרט גדול ונתתי לה אותו.
"תלבשי את זה, אני אראה אם יש לי כאן מכנסיים של אחותי."
עזבתי את ידה ונברתי עמוק יותר בארון.
אחרי חיפוש ארוך מצאתי טרנינג ישן קבור בקצוות הארון ומשכתי
אותו החוצה. כשהסתובבתי, היא עמדה ובהתה במראה, ערומה
לחלוטין.
השתתקתי.
שערה היה מוסת אחורה, בגדיה היו מקופלים על המיטה, גופיה לצד
מכנסיים לצד תחתונים. והיא עמדה מול המיטה ובהתה במראה. המראה
הייתה של פינת איפור שאבי בנה לאחותי לפני שהיא עזבה את הבית.
אני קיבלתי את החדר שלה ואף פעם לא התחשק לי לפרק את המראה. אז
היא נשארה שם.
עיניה היו פקוחות לרווחה, והיא הסתכלה על הדמות העירומה שניצבה
מולה במראה.
אני לא יודע כמה דקות עמדנו ככה. אני בוהה בה. היא בוהה
בעצמה.
התחלתי לגמגם: "אני... כדאי... הנה החולצה."
היא הפנתה ראשה והסתכלה עלי.
עורה היה לבן וקפוא, עיניה כחולות וקפואות. היא התחילה לנוע
לעברי ואני עמדתי קפוא במקומי. היא המשיכה להתקרב, ואני החזקתי
את הטרנינג בידי. היא עמדה צמוד אלי, פנים מול פנים, ולפתע
הניעה את ידיה באיטיות, הצמידה את גופה לגופי וחיבקה אותי.
אני עמדתי המום, ואז חיבקתי אותה בחזרה. את גופה הקטן, הקפוא,
הצמדתי אותה לגופי. אפילו דרך הבגדים שלי הרגשתי שהיא הייתה
קפואה. ראשה נצמד לחזה שלי ואני הנחתי את סנטרי בעדינות עליה,
מחבק אותה חזק, מצמיד אותה אלי.
היא חיבקה אותי בחוזקה והרגשתי את הקור עובר דרך בגדי, דרך
העור, דרך הבשר, נכנס לעצמותיי. היא הרפתה מאחיזתה קצת והרימה
את ראשה והסתכלה לתוך עיני.
כל כך קרובה, יכולתי לראות את עצמי משתקף בבהירות בעיניה
בקפואות. עברה בי צמרמורת. דרך עיניה, גם אני נראיתי קפוא.
היא קירבה את פניה אלי ואני נישקתי אותה. רק השפתיים שלה היו
חמות.
הנשיקה הראשונה הייתה עדינה. של הכרות, של אהבה. אהבה שעוד
ניסתה להפיח בה חום, שהופתעה מכך שהיה משהו בבובת הפורצלן הזאת
שעוד הרגיש חום.
הנשיקה הבאה כבר הייתה משהו אחר.

היא חיבקה אותה בחוזקה במיטה, גופינו סבוכים ביחד. בהיתי לתוך
עיניה והיא לתוך עיניי.
הלילה כבר הספיק לעלות בחציו והירח הסתכל עלינו דרך החלון.
"מה את עושה פה?" שאלתי אותה.
היא מצמצה.
"באתי לכאן למות."
ליבי נשבר. אבל לא זזתי. גופינו היו צמודים, ולא ידעתי אם היא
התחממה או שאני כבר התרגלתי לקור.
"למות ממה?"
"למות. אני כמעט מתה. אבל לא לגמרי. כנראה שעוד לא הספקתי
לעשות הכול."
"לא מתים לפי מה שמספיקים לעשות. מתים כשמתים. ככה זה."
היא שתקה והמשיכה לבהות בי בעיניה השקופות.
"אנשים לא מתים בגילך בלי סיבה."
היא נישקה אותי בעדינות.
"באתי למות. מלאך המוות אמר לי שאני גוססת. אני אמורה כבר
למות. כנראה שפשוט לא הספקתי לעשות את כל מה שנשאר לי. אבל אני
מתה. כמעט."
בהיתי בה. בליבי כבר החלטתי לעשות מחר טלפונים ולמצוא לה
פסיכיאטר טוב שיטפל בה.
"מה עוד נשאר לך לעשות?" שאלתי.
"חוץ למות?"
"חוץ מלמות."
היא מצמצה.
"אני לא יודעת. אבל זה לא עוד הרבה. כי אני כבר כמעט מתה.
כמעט."
נישקתי אותה.
"ואחרי שתסיימי למות, תחזרי אלי?"
הזזתי את ידי וליטפתי את הלחי שלה והיא בהתה בי. מעיניה
הכחולות התחילו ליפול נטיפים.
היא נצמדה לגופי והניחה את הראש שלה על החזה שלי ואני נישקתי
את שערה. היא בכתה והתייפחה בזרועותיי.
נרדמנו מחובקים, כשהיא בוכה.
כשקמתי בבוקר, השמש הציפה את החדר והיה חם ומחניק מתחת לשמיכה.
אבל עדיין היה איזה קור. קור לא טבעי. היא המשיכה לחבק אותי,
אבל הרגשתי שאני לא נושם. בקושי הרחקתי אותה ממני. עיניה היו
פקוחות. הגוף שלה היה קר יותר מבלילה, ועיניה הפקוחות שיקפו
אותי. היו שבילים של דמעות ליד עיניה, אבל היא כבר לא בכתה.

יצאתי מהמיטה. היא המשיכה לבהות בכר שלי.
לא יכולתי שימצאו אותה כאן. במצב שלה, במצב שלי, עוד היו
חושבים שאני הרגתי אותה.
עטפתי אותה בשמיכה עבה וירדתי במדרגות. הרחוב היה שומם. הנחתי
אותה במושב האחורי ונסעתי לנהר. שם הוצאתי אותה בעדינות והנחתי
אותה במים. את הבגדים שלה קברתי בארון שלי. השמיכה שעטפה את
הגוף הלבן שלה נפתחה ובהיתי בה. השיער הרטוב שלה נותר מאחורי
הכתפיים, עיניה הקפואות שיקפו את השמיים, המים השקופים נשקו
לשדיה וכיסו אותם, מנסים להכניס קצת חום בגוף הקפוא. השמש
נצנצה במים ואלה עטפו את גופה ובלעו אותה. הידקתי את השמיכה
סביב גופה העירום. השמיכה החלה לשקוע, והיא איתה.



הלכתי לבאר הקבוע. התיישבתי במקום הקבוע. סובבתי את מבטי
וראיתי אותה. היא ישבה באותו מקום. ברגע שהתיישבתי היא הסתכלה
עלי. השיער, הבגדים, לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי את נשימתי
נעצרת, את העולם מסתובב, את הבאר נעשה מחריש אוזניים ואת הלב
שלי מתפוצץ מתוך החזה.
ואז היא הסתכלה עלי, והעיניים שלה היו חומות. היא צחקה. המוזג
הסתכל עליה וחייך.
"די, מותק, שתית מספיק."
היא המשיכה לצחוק והוציאה שטר מהכיס.
פתחתי לה את הדלת והיא המשיכה לצחוק, מנסה למלמל תודה בין
נשימות.
היא נעמדה באמצע הרחוב והתפקעה מצחוק.
תפסתי את ידה. היא הייתה חמה.
היא סובבה פניה אלי וחייכה. עיניה החומות נצצו.
"בואי, אני אקנה לך קפה."
היא הנהנה עם חיוך והציגה את עצמה.
היא התחילה לצעוד ומעדה ואני שמתי ידי מסביבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פגשתי עכשיו
מישהי, שחודשים
שלמים הייתה באה
רק לדף האחורי,
ולא מתעמקת בכלל
בכל האתר הגדול
והמעיק הזה
שבנוי מסביבו.
לצערי, היא
התקלקלה והתחילה
לקרוא גם יצירות
באיזה שלב, נו,
ניחא.


צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/04 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה