היא התיישבה ליד השולחן שבמטבח.
את הצלחת כבר למדה להניח בזהירות, שלא תהרוס את שיווי המשקל.
לשולחן הייתה חסרה רגל, אז כל ארוחה הפכה להיות עניין של
איזון.
היא החליטה לקנות אותו אחרי ליל שישי ארוך, כי היא רצתה להתרגל
לרעיון. שהיא לבד. היא החליטה שארוחות מעל הכיור היו מנת חלקן
של רווקות שעוד ציפו להתחתן בסופו של דבר ולא רצו לאגור יותר
מדי רהיטים כי הם היו עתידות לקנות רהיטים חדשים על הבעל
לעתיד. אבל היא החליטה שככה לא יהיה. היא הייתה עתידה להיות
רווקה לנצח.
אז היא התעוררה בבוקר למחרת, בוקר יום שבת, ובמקום הביצה
המבולבלת המסורתית - מתוך המחבת - מעל הכיור, היא שמה צעיף
אדום, מגפיים שחורות - הנוחות, לא היפות - ועם עיתון מתחת
לזרועה, יצאה לחפש שולחן למטבח.
היו מספר מודעות עם היצע מרשים - שולחנות מעץ מלא, חצי מלא,
חלול. היא ראתה שולחן ממש יפה, כזה לפינת אוכל בצבע חום כהה
שמושיב עשרה. הוא היה אפילו די חדש, ובעליו - זוג צעיר וחמוד
להבחיל - עמדו למכור אותו רק בגלל שהבעל קיבל הצעת עבודה
יוקרתית בחצי השני של העולם והם תכננו להיכנס להיריון והאישה
הקטנה ממילא לא תוכל לעבוד כשהיא בהיריון. אז צריך "נסט אג".
ככה הוא קרא לזה. עם יד אחת על הכתף של אשתו, שכמובן חיבקה את
מותניו, הוא הורה עם היד השניה על השולחן והמשיך לברבר על
ה"נסט אג". היא נמלטה משם במהירות, תוך כדי הבטחה שהיא תתקשר
ושהיא לחלוטין שכחה שהיא קבעה להיפגש עם חברה בבית קפה רחוק
מאוד משם. לחלוטין שכחה. "נסט אג". "נסט אג" בתחת שלי.
אחרי זה היא איבדה את הביטחון שהגיע עם הצעיף, ולא הנעליים, כי
הן היו הנוחות, לא היפות. מסע החיפוש הידרדר, והשולחנות הפכו
לשולחנות של זוגות מתגרשים - זוג אחד התחיל להזדיין על השולחן
שהם קנו בירח הדבש, וזוג שני התחיל במלחמת צרחות מעורבת בזריקת
חרסינה. את השולחן ההוא יכלה לקנות בפרוטות, אבל בזמן שצעקו
היא החליטה שהיא לא רוצה שולחן מבית שבור.
אחר כך היה שולחן שהיה בעצם של ילדה בת 10 ונרשם בטעות בפשוט
שולחן. שולחן בגובה חצי מטר לא היה עוזר לה. הילדה ישבה בגאווה
על מיטתה עם רגלים מתנדנדות מעבר וסיפרה לה איך "אוטוטו" יש לה
יומולדת והיא כבר ילדה גדולה וילדות גדולות לא צריכות שולחנות
של ילדות קטנות.
והיא "אוטוטו" ילדה גדולה. "אוטוטו". היא חייכה והתנצלה
והסבירה שהצבע של השולחן פשוט לא מתאים למטבח שלה. היא הודתה
לילדה, איחלה לה יום הולדת שמח, והלכה. הילדה הייתה לבד בבית
ותפקדה ממש כמו אשת מכירות ולולא הטלוויזיה שהייתה דלוקה על
הסרטים המצוירים של שבת בבוקר, היא הייתה יכולה להיות בטוחה
שהילדה בעצם בת 30 פלוס.
"תראי איזה צבע מדהים! קשה למצוא משהו בגוון הזה עם כזאת
איכות. ותסתכלי על הגוף, היציבות. תעבירי את היד שלך, תרגישי
כמה זה מוצק. זה חזק זה, יעמוד לצידך המון שנים, יציב, נוקשה,
מאיכות טובה, ארוך ונראה מצוין, מתאים לכל דבר, יחזיק עד הסוף
איתך, מה עוד את יכולה לבקש?"
ילדה ש"אוטוטו" בת עשר או סרסורית בגוף שהתעוות?
אז היא המשיכה לחפש אבל כל השולחנות האחרים היו בעלי סיפור
משלהם ואלה שנוקו מספיק וצוחצחו כדי להיראות חדשים נראו
מזוייפים, לא מתאימים, כמו אישה עם יותר מדי איפור או סרסורית
בגוף של ילדה.
יום שלם של אכזבה. בסוף היום כבר, כשירד גשם והיא הלכה לאט
ועבדה נורא נורא קשה לא לדמיין איזה פרינס צ'רמינג צץ משום
מקום ואוחז בה ומחזיק בה ומוביל אותה להפילי אבר אפטר, היא
ראתה אותו.
נשען על צד הבניין שלה, סדוק ומסכן. אז היא הסתכלה וברגע של
נחישות וחוסר רצון עז לחזור לבד הביתה היא הכניסה את העיתון
לתיק והרימה אותו וסחבה אותו הביתה.
ושם היא צחצחה אותו וניקתה אותו וליטפה אותו ואהבה אותו
והדביקה לו את הרגל עם סלוטייפ כדי שיהיה יכול לעמוד ברשות
עצמו.
עכשיו היה לה מה להישען עליו. סיבה לא לאכול ארוחת בוקר מעל
הכיור.
והיא הייתה מסתכלת עליו בחיוך, ולמרות כל האחרים שראתה, למרות
שהיו מועמדים הרבה יותר ראויים, היא בחרה בו.
ושם הוא עמד. במטבח שלה. לא ממש איתן. דווקא די רעוע.
אבל הוא היה שלה. כולו שלה. שבור וסדוק, אבל שלה.