כצור חלמיש ניצבת,
עיניים רכות נועצות מבטם.
צועדת עוד צעד אליך,
מביטה בעיניך ותרעד.
פניה נושקות לדמותך,
שפתיה רועדות ותאמר.
דבריה ניצבים כדמותה היא,
איתנים, ניצבים, יעמדו.
שורש יכו ויבואו
אל ליבך החתום החבוי.
דבר לא תגיד, ותאמר.
עיניך אליה יכסופו,
ליבך אל דברה יחפוץ.
נשמתך מקדימה את פניה,
רוחך תעצר אז בדום.
תשמע את קולה תיבהל,
ידיה תשלח ואין עוד.
דבריך עמוק שם ישבו,
נשמתך בצילה תחסה.
אז תקום ותאמר לה ליבך.
היא, ליבה כבר באור לעיניך.
נהרות ישפכו אז מלב,
כמים אל ים יאספו.
נקודה חדשה תיווצר,
ואליה שניכם תיכנסו.
חשש וגם פחד יקיפו,
מבוכה ובושה יעלמו.
כאב צער עז גם ישיגו,
את הטוב, האהוב, הרצוי.