[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
התחיבויות קודמות

- מסיפורי צפרירה -

פרק א'
עוד מעט יחשיך. אני יודעת שעומד להחשיך למרות שהתריס בחדרי
מורד עד חצי התורן, רק לפי ציוץ הדרורים. כל ערב בשעה שכזו הם
מתחילים להופיע בהמוניהם, מרעידי אוזניים, נאבקים למצוא את
המקום הטוב ביותר לשנת הלילה שלהם. ביום רגיל הם מזמרים לעצמם
ומרדימים אחד את השני לשינה. בימים אחרים הם עלולים להתנפל אחד
על השני וללכת מכות עד מוות. רק שלשום ספרתי שבעה דרורים מתים,
מוטלים בפיסוק רגליים על רצפת  הגינה, עת עמדתי לנעול את המשרד
בדרך הביתה.

לפעמים אני לא מבינה את הדרורים האלה. על העץ יש מקום לכולם.
אני בטוחה שגם אם עוד להקת דרורים תצטרף אליהם, העץ יוכל להכיל
את כולם. אז למה לריב?

ולמה אנחנו בני האדם רבים? זה עתה סגרתי טלפון כועס של צפרירה.
(זוכרים אותה?) והיא עוד חושבת שהיא צודקת. אני שואלת אתכם,
אדם יכול לקום בוקר אחד ולהחליט בעוד שבוע נוסעים לסין? איפה
מחויבות, התחייבויות קודמות, אחריות? רק בגלל שהפרטנרית שלה
עשתה לה ברז ברגע האחרון, ולא יכולה לצאת כמתוכנן לסין, שבוע
לפני ראש השנה, אני צריכה לשלם את המחיר?

האמת, אמרתי לה איך שהציעה לי להצטרף אליה. "אני בחגים לא
נוסעת. לא משאירה את המשפחה לבד ונוסעת לסין. למרות שהמשפחה
שלי תסתדר. למרות שהבנים לבטח יהיו מרותקים לבסיס. אני מעדיפה
להיות בבית."

ולמה אני כועסת עכשיו? כי אני יודעת שבסופו של דבר,  אכנע כמו
תמיד ואגיד לעצמי, חבל להפסיד חברות בגלל התעקשות עקרונית על
חגים, וזה מה שמרגיז אותי יותר מכל. אני מכירה את עצמי כבר כל
כך טוב... אבל עדיין לא רוצה לנסוע ועדיין לא יודעת איך אצא
מזה. ועכשיו, צפרירה רוצה שאסע אתה לסין. מה היא חושבת לה,
ירדתי מהפסים לגמרי? אכן ירדתי אבל רק כי אין  לי ברירה. אתם
באמת חושבים שלמשרד החוץ שלנו אפשר לסרב? בכלל כדאי לסרב?

וכך מתקשר אלי האחראי על קשרי מדע. "שמעתי... שכן... אני
מבין... אבל זה חשוב למדיניות החוץ וחוץ מזה כבר הכל מוכן,
מחכים לכם שם בינצואן ושיזושיאן. שתי קבוצות כל אחת בת 70
משתתפים. הכל כבר מוכן... יוצאים בעוד עשרה ימים. אז תשלחי לי
את התצלום של הדרכון שלך... כן ועליך להגיע לתדריך בטחוני,
מחרתיים בין 9.00 ל10.00-   כי אחר כך יש לי  ישיבה. כן כמובן.
או קיי. ביי ביי..."

אני  עם השפופרת המתה ביד. אני הולכת עכשיו לשחוט את צפרירה.
זה סין זה? זה... איפה זה בכלל? מזל שרשמתי לי את השמות
המוזרים האלה. אז זה לא הולך להיות כל כך פשוט כמו שצפרירה
מנסה למכור לי.

שתי קבוצות של 70 משתתפים? שכחתי לשאול אם זה יהיה באנגלית או
בסינית, אבל אני יכולה כבר לתאר לעצמי.  אני רוצה לראות אתכם
מתכננים סדנא של שבוע פה, שבוע שם, לשבעים איש.
בתקשורת-בין-אישית ועקרונות מינהל, ואפילו אינני יודעת מי הקהל
שלי.  נראה אתכם. אני שמחה לפחות על דבר אחד, צפרירה איתי
בבוץ. נאכל את זה ביחד.

הבוס שלי מעודד אותי לנסוע, "טוב לסי. וי שלך ושלנו". החוקי
שלי, מעקם את האף, אבל כבר רגיל לזה שאני נוסעת כל פעם למקום
אחר, אז רק אומר, "תשמרי על עצמך, ואל תדאגי, נסתדר." גם
הילדים שלי, שבשלב זה של החיים כבר גדולים, יודעים שכדאי שאימא
נוסעת, כי פירושו הרבה בגדים חדשים, אז מכינים לי רשימה
מפורטת. ואני? אוי מה לעשות. מה לא עושים בשביל חברים?



עכשיו סוגריים. למי שחושב שהמצאתי את הכל, שיסתכל במפה של סין,
שם למעלה ברפובליקה שנקראת נינקסיה  (Ningsia), לא רחוק
ממונגוליה הפנימית.  לא שמעתם על המקום הזה? לא מפתיע אותי, כי
גם אני לא. זו רפובליקה שלא נמצאת בכלל בקו התיירות. למה?
מהסיבה הפשוטה שאין מה לראות שם. רק משוגעים כמוני וכמו צפרירה
ואלה שקובעים את מדיניות החוץ של מדינת ישראל חושבים שיש לנו
מה לחפש שם.  ינצואן היא עוד עיר סבירה. עם מלון שלושה כוכבים.
כבישים סלולים וקצת תרבות. המיין אטרקשיין  שם זה מסגד מוסלמי
גדול, שרידי החומה הסינית ועיר סרטים מתפוררת. שיזושיאן לעומת
זאת, טוב, יותר טוב שלא תשאלו.

בשלב זה אדלג בשבילכם על הטיסה לבייג'ין  ועל הטיסות הפנימיות
לינצואן ולשיזושיאן. למה אתם שואלים? אז ככה. ראשית, אין מה
לספר, טיסות שגרתיות. וחוץ מזה זה סיפור, ולא מדריך נוסעים
לסין. אבל רק שתדעו, אם תגיעו יום אחד לרגע שבו תחליטו לנסוע
לסין, תזרקו לי אי מייל ואתן לכם מידע מפורט, איפה כדאי לקנות
מה, וכל הדברים האלה שאנחנו הישראלים תמיד רוצים לדעת. אוקיי?
אז נמשיך בסיפור.



פרק ב'
ניסיתם פעם ללמד אנשים שאינם מבינים מילה ממה שאומרים להם,
וכולם נראים אותו הדבר? צפרירה ואני עומדות מול קבוצה של 200
עיניים. בעצם 199 כי אחד סתום עין, שקט באולם המרכזי. בצד
מתקתקות המצלמות, גם העיתונות המקומית כאן.  שולחן הנשיאות
עמוס אנשים שנראים חשובים, כמו בתמונות הישנות של אימא רוסיה
במצעד של אחד במאי, אבל עם עיניים מלוכסנות.

ואני לוחשת לצפרירה, "תתחילי את."
"ניהו," (היי) אומרת צפרירה. "זואוב  אן," (בוקר טוב), "שיה,
שיה," (תודה), וזה כנראה מספיק על מנת לרכוש את אהדתם. כל הקהל
עומד על רגליו ומוחא כפיים. עכשיו אני אומרת משהו באנגלית
ומישהו ממהר לתרגם לסינית. אחת עם שיער שחור, בעצם לכולן יש
כאן שיער שחור, נעמדת על רגליה ואומרת משהו שנשמע לי כמו
קשקוש. אני מביטה במתורגמן, הוא חושב דקה ופונה אלי, "הקמרד,
מברכת אותך על שהגעת לכאן, ומצפה ללמוד ממך הרבה." אני קדה
קידה קטנה כמו שלימדו אותי, ומגיבה, "בבו יונג שיה," (תודה
מקרב לב). שוב האולם מתרומם ממחיאות כפיים. הם לא יודעים, אבל
זה כל מה שאנחנו יודעות לומר בסינית. התאמנו שעות בחדר,
מתגלגלות מצחוק.

אלוהים, ככה זה ימשך כמה, שבועיים-שלושה עם הפסקה לסיורים?
האמת שכן. מזל שהכנו מראש אלפי שקפים צבעוניים ומשחקים, מאלה
שהמצאתי בעבור המנהלים שלנו בארץ. מה שמפתיע אותי שאת כל
הסיסמאות השגורות במערב הם כבר מכירים. טי קיו אם, בקרת איכות,
תפוקות, תשומות. תקשורת-בלתי-מילולית, אפילו את מחקרי הוטורן
הטובים והישנים.



אבל אנו מגלות שגם עם מתורגמן אפשר להלהיב קהל, אם יודעים
למשוך בחוטים.  להיכנס  לתפקיד של השחקן. ואין זה משנה אם הקהל
אינו מבין מילה ממה שאנחנו אומרות. אני גם לא בטוחה שהמתורגמן
מבין הכל. יש לי הרגשה שחלק מהדברים שנאמרים שם, מסוננים היטב.
למה? כי מדי פעם המתורגמן מתווכח אתי. "התכוונת לומר ש...? את
בטח צוחקת ממני..." וכאלה מן תגובות. אבל זה מה יש. אנחנו
מתחלקות בסדנאות ובהרצאות. פעם אני, פעם צפרירה. גם
במתורגמנים. אני מקבלת את לי, גבר שרמנטי, צפרירה את מה, גם
היא במכנסיים, אבל אישה. בחיי זה השם שלה. מה, אפילו הייתה
בארץ, זוכרת את תל אביב לטובה אבל היה לה קר. רק אני וצפרירה
מרגישות טוב במזג האוויר הקריר. לפחות זה. בעצם יותר מזה. אם
הייתי צריכה לבחור עם מי לצאת  לסין הייתי  בוחרת  בצפרירה,
כבת לוויה. כזו כפית, מבינה את הראש שלי, משחילה בדיחות. כשאני
קצת מתעייפת, עושה עיסוי לצוואר שנתפס מרוב קידות. במחשבה
שנייה, הייתי מעדיפה לצאת עם גיורא, אבל אם לא גיורא, אז לפחות
צפרירה.

אחרי כל יום סדנא כזה, עוד סוחבים אותנו לסיורים מקצועיים.
לראות מפעל זה או אחר, ללחוץ ידיים ולהצטלם עם המקומיים.
בערבים ארוחות שחיתות עם כל המי ומי בינצואן. אלה יודעים לחגוג
הסינים. ואם אתם חושבים שמה שאנחנו אוכלים בארץ זה אוכל סיני,
אתם טועים טעות מרה בכלל לא מתקרב. לכל מקום אליו אנחנו מובלים
עם לימוזינה כזו ארוכה, עם הדגל הרשמי של ינצואן, רצים אחרינו
ילדים. וגם המבוגרים מרימים ראש בהתפעלות.

הם מצביעים עלינו באצבע, ואני מתחילה להבין כיצד מרגישות החיות
שנמצאות בפארק של רמת גן. אינני מאשימה אותם. בחיים שלהם לא
ראו נשים לבנות, עם עיניים כחולות ושיער בהיר. אז אנחנו
אטרקציה. המקומיים מטרידים קצת את שלוות הקומיסרית שהיא הצל
שלנו, שממליצה לנו לא לצאת בלי ליווי. "לא כדאי לכם." ואני לא
בטוחה אם זה כדי לגונן עלינו, או למנוע מאתנו מגע עם
"המקומיים." אל תשכחו שאנחנו ברפובליקה מוסלמית, ומרגישים את
ההבדל בין השליטים ובין המקומיים, אתם יודעים כזה בוז שנשקף
מעיני שני הצדדים, כשהם נפגשים. תנועות ראש, לעג סמוי,
המיעוטים תמיד דפוקים, לא חשוב היכן הם מתגוררים. אבל לפחות
כאן היחס לזרים מכובד ומסוייג.

אבל, גברים הם גברים בכל מקום. לא רק נועצים עיניים בשיער
ובעיניים. אפילו המכובדים נועצים עיניים בחלקים אחרים של הגוף.
בהשוואה למקומיות, שהן כולן כהות שיער, נמוכות ומוצקות כאלה,
אנחנו באמת אטרקציה. הכי מוצא חן בעיניי המתורגמן שלנו לי
,שיחסית לאחרים נראה די טוב. לוקח לי זמן להבין את ההבדל. הוא
מבייג'ין, ונראה קצת יותר אירופאי, העיניים שלו פחות מלוכסנות
ויש לו אצבעות לבנות וארוכות. טוב, אני חושבת לעצמי. נראה...



פרק ג'
בפינת האולם יושבת הקומיסרית מיי,  פנייה קפואות ועיניה
מתרוצצות. כל הזמן מצלמת בעיניה את המתרחש. קיבלה את פנינו
בשדה התעופה של ינצואן ומאז לא מניחה לנו אפילו לרגע. אני
משערת שהייתה שמחה להיכנס איתנו גם לשירותים, לבחון אם אנחנו
יודעות לנגב את האחוריים. מחכה לי ביציאה מהשרותים, מצביעה על
הסבון ששט במים עכורים, ואני יכולה לראות את החיידקים המרחשים
סביבו. היא לא אומרת מאומה, רק בוחנת פניי, לראות אם הבנתי.
אני מנסה להחליף נושא, אבל יודעת איבדתי מניות, לא תרבותית, לא
שוטפת ידיים ביציאה משהשרותים, גם לא מוכנה לכרוע  ולהשתין
כשהדלת פתוחה, מה לעשות פרימיטיבית. גם לא יורקת ברחוב, כמו כל
מיליוני הסינים.  אצלנו  בבית אין אפילו כבר שלטים, "לא לעשן
ולא לירוק."

הבית. אוי הבית כל כך רחוק, ושם עוד מעט יתכנסו כולם לסעודת
ערב החג. אלוהים מה אני עושה כאן, במקום להיות בבית. אני
מתבוננת בצפרירה. גם היא קלטה פתאום שערב חג היום, אז באמצע
הסיור,  שבין סדנא אחת לשניה, מודיעה.
"אנחנו נגמור מוקדם היום, ערב חג, אתם יודעים."

תגובת המארחים מפתיעה. מתענינים בחג, הלכותיו ומינהגיו. אני
שותקת, לא בא לי להתחלק עימהם, אבל צפרירה עכשיו התעוררה
לחיים. מספרת על ראש הדג. תפוח בדבש, נרות. אפילו טורחת
ומסבירה למה מיועד כל דבר. פטפטנית שכזו. אני נותנת בה מבט
עקום, ועוברת לעברית.
"בשביל מה את צריכה את זה?"
"כדי שישחררו אותנו מוקדם. הרי אינך רוצה לחגוג איתם, בערב חג
של ראש השנה. הכנתי בקבוק יין, נזמין את  לי ואולי גם חבר שלו,
ונחגוג."

אני מושכת בכתפיי, כאשר אבדנו, אבדנו. לא רוצה לריב. אבל
במחשבה שניה, כדאי לי לשתף איתה פעולה. אז עכשיו אני כבר
מחייכת אל לי, שעדיין לא יודע מכלום.

המארחים מתעוררים. משוחחים ביניהם עם הרבה תנועות ידיים,
מתווכחים ומשנים תוכניות. במקום בית חרושת מקומי לייצור נעלים
או עורות או משהו כזה, מובילים אותנו לסיור בבית החולים
המקומי. נראה נהדר על הנייר, ועל השלט הענק בכניסה, אבל בעצם
בית החולים הישן נראה כמו מחנה צבאי, אפילו דרכי האפר.  שלוש
יולדות במיטה אחת, שיטת הביות קוראים לה כאן, אכן  מאוד ביתי.
כל התינוקות נראים בעיניי אותו הדבר, פנים פחוסים כאילו
שהמיילדת התיישבה עליהם מיד אחרי הלידה, ועיניים מלוכסנות.
ואני רק אומרת, "איזה מותק," הם מבינים מיד כי הטון שלי מתוק,
אז האמהות מחייכות אלי ומבקשות שאגע בתינוקות שלהם למזל.  מה
אני מזוזה? נו שיהיה. אחר כך מטפסים במדרגות מלוכלכות אל עבר
חדר הניתוח, ומנהל בית החולים פותח  לרווחה בגאווה  לא מוסוות
את דלת אחד  החדרים.

"רוצות לראות ניתוח ראש?"
"לא תודה," אני זורקת תגובה, ומתבוננת בבגדיי, אך לפני כמה
דקות היינו בחוץ, אני מכוסה אבק  דרכים,  וזה רוצה שאכנס לתוך
חדר ניתוח? נו, מה הפלא ,יש להם כל כך הרבה סינים, שפחות אחד
כבר לא ישנה כלום.

אחר כך מובילים אותנו, דרך המחלקה הפנימית. אני מתבוננת בסגל
הרפואי והסיעודי. כל  ההיסטוריה כתובה להם על מדיהם, טינופת
מסביב לכיסים, וכתמים שנראים כחלודה, היכן שדם ישן השפריץ להם.
אני מנסה להתעלם,  מקווה שרק לא אחלה כאן חס וחלילה, ולוחשת
לצפרירה, "בשביל זה נסענו עד לסין?" והיא עונה לי בקול של נופת
צופים, "נכון שמרתק?"

יכול להיות שמרתק לראות כיצד מטפלים כאן בחולים, בצד אחד של
המחלקה, רפואה מערבית, בשניה, רפואה מקומית. ויכול להיות
שלראות את האגף הפרטי של המיוחסים, עם הכיורים משיש ושטיחים
שלא מביישים את ההילטון עוד יותר מרתק, אבל אני רוצה הביתה.
אבל אלה לא מוותרים לנו ואנחנו עכשיו  בגולת הכותרת של הסיור
המקצועי,  אתר  ה MRI. "אלה חושבים שאנחנו מיליונריות ונתרום
להם עוד מכשיר MRI." אני לוחשת בעברית. וצפרירה מחייכת, "כן,
כמה עולה כיום, איזה מיליון דולר? כסף קטן לא?"

ועכשיו הם מובילים אותנו החוצה. תודה לאל. אבל לא, לא כל כך
מהר. אנחנו נלקחות עתה אל חדר האוכל. הוא ריק ממקומיים, אבל
בפינה שולחן עגול שחור, מעליו מגש עגול ענקי, כזה מהמסתובבים,
ועליו תקרובת. אני מתקרבת. לא להאמין. בקבוק יין אדום. חתיכות
דג, דבש, חתיכות תפוח.  ועוד עשרות צלוחיות קטנות, בכל צבעי
הקשת. לכן סובבו אותנו בתוך בית החולים, כדי להכין לנו הפתעה,
ארוחת חג מסורתית, של ראש השנה?

כל הכבודה מתיישבת. לא יודעת את מי הושיבו לידי הפעם, אבל הרגל
שלו דוחפת כל הזמן את הרגל שלי. אני מביטה בפני הפוקר העגולים
שלו. אפילו לא מצייץ או מציץ לעברי, רק המסגרת העגולה שמחזיקה
את המשקפיים שלו רועדת מעת לעת. נו, שיבושם לו, אז אני דווקא
לא מזיזה את הרגל שלי ממנו. רק מציגה את עצמי, והוא מגמגם,
"אני ד"ר נו."
נו? שיהיה.

צפרירה מתרוממת. מרימה כוסית יין אדום, מייצור מקומי ואומרת.
"ברשותכם אברך על היין בעברית, כמו בבית." כולם מזדקפים, כאילו
לפי פקודה. צפרירה מרימה כוסית, מביטה בי מעברו השני של השולחן
העגול, קורצת ומתחילה בניגון מסורתי.

"ברוך אתה אדוניי, אלוהינו מלך העולם... שסחב אותנו עד לסין,
בשביל לחגוג את ראש השנה כאן בנכר. אני יודעת שלעולם לא תסלחי
לי, על שגררתי אותך אחרי לקצוות תבל. אבל תודי שסין זו שלנו,
לא ראית ולא תיפגשי בחיים... אז חייכי, כי זה עוד מעט נגמר ואל
תכעסי עלי יותר מידי. אחר כך נחגוג בפרטי ולא כאן, "
"אמן," אני צועקת בכל הכוח ומרימה כוסית.

וכל הקהל הגדול של מנהל בית החולים, ראש העיר,  הפוליטרוקים,
הרופאים, האחות הראשית וכמובן המתורגמנים שלנו, חוזרים אחרינו:
"אמן."

המתורגמן שלנו קורץ לי, כאילו הבין כל מילה, אולי הוא  מתכוון
להנקי-פנקי בלילה, אחרי שנגיע למלון. דווקא מתאים לי עכשיו, אז
אני קורצת לו בחזרה. אבל בלילה, מפתחת צפרירה  קוצר נשימה, מה
שנקרא התקף אסתמטי  בגלל הדג  שמסתבר שהיא אלרגית אליו, וכבר
לא מתאים לי שום הנקי פנקי...

גם אי אפשר לבוא אליה בטענות על שקילקלה לנו את ליל החג, אבל
צפרירה מרגישה לא נוח ומתנצלת,  "בחיי שלא נגעתי בדג. "
"תעזבי, מזל שזה לא יותר גרוע, ראית את בית החולים המקומי...
רק זה היה חסר לנו עכשיו."
"אז איך את מסבירה את זה?"  היא שואלת.
"לא יודעת," אני חושבת שנייה, "בחיי שאין לי מושג. אולי אכלת
משהו, שמישהו נגע בו  עם הצ'ופ סטיק שלו?"
"בטח," עכשיו מחייכת צפרירה חלושות. "הרי אכלנו אוכל סיני, כל
אחד נוגע בכל דבר עם הצ'ופ סטיק שלו."
"בואי נתנחם בעובדה שזה עוד מעט נגמר."
"על דבר אחד את לא יכולה להתלונן, לא משעמם לנו כאן."
אני מחייכת, עם צפרירה אף פעם לא משעמם, אפילו לא לשניה.  וחוץ
מזה החוקי שלי כבר מחכה לי בבית, אז אתאפק עוד קצת.

צפרירה מתחילה כבר לפרוח וזה דווקא סימן טוב, שתגובת האלרגיה
שלה בדרך לנסיגה, גם הנשימה קצת משתפרת.  
"אני הולכת לישון,  כבר אין לי חשק לא לחגוג ולא לשתות יין,
נדחה את זה לפעם אחרת אוקיי?"
"אין בעיות," לכי לישון, אני אשב עוד קצת, יש לי ספר שעוד לא
פתחתי אותו." עוד אני מתיישבת לי עם הספר, פותחת דפיו, מדליקה
את הטלויזיה ודפיקה קלה בדלת. מי זה יכול לדפוק בשעה כזו?
שירות חדרים כבר מזמן לא מתפקד...

אני פותחת את הדלת, רק חריץ, כמו שהדריכו אותו בתחקיר הבטחוני,
ואת מי אני רואה מולי?

המתורגמן שלנו  עם זר פרחים, בקבוק יין וחיוך  של ירח מלא.
אני עושה פרצוף של סימן שאלה והוא מגיב, "הוזמנתי לחגוג..
נכון?"
אני ממשיכה לעמוד שם כמו קלוץ אבל הוא עדיין מחייך. "לחגוג,"
הוא אומר בעברית עילגת. צפרירה אמרה שם "לחגוג בפרטי."
"יו אנדרסטנד היברו?"
"הוא מקרב בוהן לאצבע ומראה לי, "קסת קסת."
לוקח לי איזו דקה להתעשת ואני מסבירה לו באנגלית הכי שוטפת שלי
שצפרירה פיתחה תגובה אלרגית לדג ואין מסיבה, נגמר.. הוא מושך
בכתפיו, ורק אומר "פם חרת?"
"יכול להיות," אני אומרת וטורקת את הדלת מאחורי.  אוף בכל מקום
יודעים עברית? בפעם הבאה נהיה קצת יותר זהירות.

לא עוברות חמש דקות ושוב דופקים בדלת. מה זה,  אני חושבת
לעצמי, תחנת רכבת? פותחת את הדלת מקווה שזה לא המתורגמן שלנו.
ונושמת לרווחה.
לא תאמינו ד"ר נו. זה עם המשקפים העגולות, שמהרגע הראשון הזכיר
לי מהפכן רוסי, ככה עם פנים עגולות ותמימות.
"כן."
הוא עומד, ידיו מחזיקות מחברת, ראשו מושפל כאילו עומד בתפילה
או מתכנן להגיד משהו חשוב. ככה מרים קצת את ראשו ומתחיל
לגמגם.
"אפשר... אני יכול... אפשר להזמין אותך לכוסית למטה בבר?"

מה אתם אומרים לרדת?




פרק ד'
אני עכשיו בדילמה. להשאיר את צפרירה לבד, וד"ר נו? כבר ראיתי
יותר מוצלחים ממנו. אבל מה יש  לי  להפסיד? אני מציצה בחדרה של
צפרירה. נשימתה הוטבה, והיא ישנה.
"תן לי דקה, אלבש משהו יותר אנושי..."
אני ממהרת להחליף בגדים. מתלבטת רק שנייה. מוטב שאלבש כאלה
שאפשר  להוריד אותם בקלות, אז אני בטי שרט, זורקת עלי חצאית
פרחונית, מה שנקרא חצאית מעטפה, דוחפת רגלי לזוג סנדלים,
מעבירה אצבעות בשיער. מסתכלת בראי.  נראית מיליון דולר עם
החיוך הממזרי בעיניים.

במעלית ד"ר נו שותק, רק אוחז במחברת שלו בעוצמה עד כי האצבעות
שלו מתחילות  להלבין בפרקי האצבעות, בטח גם הפה שלו  יבש. הבר
במלון  כמעט ריק בשעה כזו של לילה. בפינה חבורת גברים צעירים,
כולם מעשנים ומקפיצים משקאות. כנראה מספרים בדיחות כי מעת לעת
כולם מתגלגלים והכוסות בפינה רועדות קצת.

אנו מתיישבים בפינה. אני מזמינה לי פרוזן דייקריי, וכשאני רואה
את פניו של ד"ר לי מחווירים, אני לוחשת לו, "אל תדאג, על
חשבוני." שכחתי לספר לכם שהמשכורות של כולם כאן, על הפנים.
אתמול קניתי לי מחרוזת פנינים  בעשרים דולר. בשבילם זו משכורת
של חודש. אז אני מבינה אותו.
"לא , אני אשלם, אחר כך תחזירי לי," הוא לוחש בחזרה. " לי זה
יעלה פחות כי את תיירת."
"טוב," אני מחזירה לו לחישה, "אבל למה אנחנו לוחשים?" ושנינו
פורצים בצחוק מה שמאוורר קצת את האווירה.

אקצר לכם את החיכיון. ד"ר נו רק רוצה ממני פרוטקציה.
אל תעשו לי כזה פרצוף מופתע, מספיק שאני הופתעתי. כנראה שחלומו
של כל סיני ממוצע, מאלה שפגשתי עד כה הוא להגר למערב, או לפחות
לבלות כמה שנים טובות ולעשות כסף או לתמוך במשפחה. אז מה הוא
רוצה ממני? שאמליץ עליו באיזה בית חולים בישראל, כדי שיוכל
להגיע להשתלמות. והמחברת שמחזיק ביד? אלה רק שירים שהוא כותב
אבל בסינית. אמרתי לכם שהזכיר לי מהפכן, כזה רומנטי?

אז אני שותה לי כמה פרוזנים, בשביל להקל על המכה, לומדת להכיר
את ד"ר נו, שהוא רופא הכי צעיר שפגשתי שכבר מומחה. הוא
נוירולוג שגם התמחה ברפואה סינית. והוא נחמד והוא ביישן ואפילו
נשוי ויש לו שני בנים. "למיעוטים מותר יותר מילד אחד," הוא
מסביר לי. אז אנחנו משווים תמונות ואני מבטיחה לו שאנסה לראות
מה אני יכולה לעשות, שבעצם זה שום דבר. מזל שלבשתי בגדים קלים
כאלה שאפשר להוריד בקלות כי כשאני חוזרת לחדר, אני מה זה
עייפה...



צפרירה מתעוררת, ומגיעה לחדר שלי מפהקת.
"נו, איך היה?"
"אל תשאלי," וכמובן שאני מספרת לה הכל. וכי מה  יש לי להסתיר.
"לא הולך לנו, אה."
"לא נורא, את יודעת כשלא הולך באהבה... "
"אז לא הולך," משלימה צפרירה. "אין דבר, יכול היה להיות יותר
גרוע. לפחות החדר שלך לא דולף."
"מה," אני שואלת, "מה דולף?"
"החדר שלי." צוחקת צפרירה, "נאלצתי להזיז את המיטה למרכז.
מה אגיד לכם. מזל שיש לי את צפרירה. כל דבר מקבלת בחיוך, עושה
ממנו בדיחה. תארו לכם להיתקע באמצע שום דבר עם מישהו עצבני.
"נפתח את הבקבוק?" שואלת צפרירה. "לפי שעוני הגיע הזמן."
"בטח, יש לי גם קצת בוטנים מהבית."
ואנחנו מרימות כוסית לכבוד השנה החדשה, ומכרסמות בוטנים. את
הדבש נלקק כבר בבית.



פרק ה'
פעם כשהיינו קטנים נאלצנו  אחרי כל חג לכתוב חיבור, אותו נהגנו
לסיים במילים, "חזרנו  הביתה, עייפים, אך מרוצים." זוכרים?  לא
כל כך מהר. קודם כל עלינו לעבור בשדה את הביקורת של אל-על ואלה
לוקחים לנו את השעון המעורר שקיבלנו מהסינים, וכמעט מפרקים לנו
את השעון ואת הצורה, עד שמגלים שהוא אכן שעון ולא פצצה סמויה.
ואחר כך עלינו לטוס עוד כמה, עשרים שלושים שעות דרך אירופה כדי
לחזור הביתה. מזל שלי שבמטוס מושיבים אותי ליד גבר מקסים
במחלקה הראשונה, כי אני כבר שייכת לעולם הגדול של הנוסע
המתמיד, ומתפתחת שיחה, שמובילה להרבה יותר מסתם הנקי-פנקי.

קודם כל, הוא  נראה כמו שון קונרי כשהיה צעיר. חתיך עם כל
הנתונים ההכרחיים. מספר לי ששמו אדי, אבל שבעצם היה פעם אהוד,
הוא יושב עכשיו  בארה"ב ומחפש חברות  היי טק.  כשהוא שומע  על
מעללי בסין, אני רואה את העיניים שלו נדלקות, והיד שלו מתחממת
על ברכיי.  אחרי שלושה שבועות  בסין, זה דווקא די נעים.  אז
אני משאירה את היד שלו על הברך שלי, רק בשביל להדליק את התנור,
שיהיה חם כשאגיע הביתה. אדי מסביר לי באריכות שהוא חוזר הביתה
כדי לרכוש כמה חברות ישראליות, "זה עולם העתיד," הוא אומר,
"האינטרנט והמחשבים." עוד הוא חוקר אותי על מה שאני עושה בארץ,
בעודו לוגם מרטיני דריי כדי לעשות עלי רושם ו... ועכשיו תקשיבו
טוב.

"מה דעתך שנישאר באירופה כמה ימים, נעשה חיים, הרי לא בוער לנו
להגיע ארצה, תודיעי להם שהתוכניות השתנו או משהו."
"סליחה, אני שואלת, ואוזניי מזדקפות.
"כן," הוא ממשיך, ברצינות הכי גמורה שיש, "אם יהיה לנו טוב
ביחד, איך שאנו מגיעים לארץ אני אמנה אותך למנהלת כוח אדם של
כל החברות שאקנה בארץ."

אני מנידה בראשי, "אחשוב על כך, למרות שיש לי התחיבויות
קודמות," והוא מגיב "כדאי לך לחשוב  על כך, יש בארץ פוטנציאל
בלתי נדלה, במחשבים,"

ואז, אני מתנצלת וקמה ממקומי ולא בכוונה שופכת עליו את הכוסית
עם המרטיני ומרטיבה לו את המכנסיים, אתם יודעים איפה. עם כל
הקוביות קרח שבפנים. כמובן שמתנצלת, ואז מנסה לייבש אותו עם
המפית שלי שקודם ניגבתי בה את  הפה שלי ויש עליה סימני שפתון
אדום בוהק. לא נורא, נכון?

ועכשיו אני כבר מתיישבת ליד צפרירה, ומחכה להגיע הביתה.



אינכם יודעים כמה התגעגעתי לציוץ הדרורים על העץ שלי במשרד.
האמת, אפילו אני לא ידעתי עד שלא חזרתי ושמעתי אותם לעת ערב,
רבים ומתפייסים. אוי טוב להיות בבית, אפילו איננו מושלם. אבל
על כל חופשה צריך לשלם ביוקר אז עכשיו יש לי פי שניים עבודה.

אימאל'ה, אני זקוקה לחופש. אולי אצלצל למשרד החוץ?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז אני יכולה
להציע כל סלוגן
שבא לי, והוא
יתקבל?

אפילו אם זה ממש
מטומטם?

אפילו אם אין בו
כמעט תוכן?

אפילו אם כולו
מורכב משאלות?

הוא יתקבל?


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/6/01 10:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה