[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מור שיפי
/
לכל מי שהשתחרר אי פעם

משהו נחמד שכתבתי על השחרור, ארצה רק חוות דעת כדי שאדע לאן
מכאן.
טקסט חשוב להמשך החיים, למרות שקצת ארוך!





הציפייה

הכל כבר מוכן. הלוח פז"ם כבר כמעט כולו צבוע, האיקסים על
התאריכים ביומן כבר יצרו תמונה תלת ממדית, התיק 85 ליטר כבר
כמעט כולו ארוז בציפייה למצוא את מקומו המאובק מתחת למיטה
בבית, החברה שרוצים להרוג אותך בכל פעם שאתה אומר "רק עוד
חודש, שבועיים ו- 8 שעות לא כולל חפש"ש, שבתות, 2 אפטרים
ומסיבת שחרור אחת, האגו כבר כמעט מתפוצץ ויורד לתחתונים מכובד
הפז"ם, ורק הזמן - לא רק שהוא עובר לאט מתמיד, אלא לפעמים כמעט
נדמה שהוא הולך אחורה.
זו התקופה שרוב זמנך בצבא מבוסס על בהייה בחרקים שהולכים
מסביבך (מזל שהזמנים בהם אתה ניקית חלפו) ובמחשבות על העתיד
הלא רחוק אך הבלתי מושג. זה הזמן שאתה מדמיין את עצמך ישן שעות
אינסופיות, מבלה במסיבות שלא נגמרות, חסר מחויבות לחלוטין,
ונטול שביזות יום א'...
את החששות שעולות מדי פעם " מה אני אעשה בשארית חיי שאוטוטו
מגיעה" אתה מחליט להדחיק בטענה שה-" הכל עדיף מהחרא הזה".
שמענו.

"תאכל את הסנדוויץ'! אמרה זהבה הגננת, וזה בדיוק מה שעשינו.
מגיל 3 תקעו אותנו במסגרות שיגידו לנו בדיוק מה לעשות ובשביל
מה לקום למחרת בבוקר. מהגן, ליסודי, חטיבה, תיכון, ולבסוף-הצבא
.
בחטיבה החלטנו שהיסודי זה החיים הטובים (אין דאגות, ויש הרבה
משחקים מעניינים בהפסקה), בתיכון החלטנו שהחטיבה זה כל הכיף,
כי פתאום הנחיתו עלינו בגרויות שלא שמענו עליהן (מי בוגר
בכלל?!), אבל השיא מגיע כשאנחנו מ-ת-ג-י-י-ס-י-ם. פתאום השינה
נראית המצרך הכי חשוב בעולם, הלימודים כלונה-פארק, והחברים
כסרט אחד גדול של גריז. ככה זה כשאתה משווה את החברה שבבית
לטירון הנוחר משמאלך.

כמו שבזמן הצבא החיים שהיו לנו מדומיינים כסרט של דניאל סטיל ,
ככה לקראת השחרור הצבא נראה כחוויה כ"כ כיפית שאסור לפספס.


בתקופת החרקים, כמו שאני נוטה לקרוא לה, יעלו אין ספור געגועים
לחבר'ה מהטירונות, לפלוגה שהיית בה חודש, לפלוגה השנייה בה
בילית כחצי שנה וכך לשאר המקומות בהם תיירת במהלך ה-3 שנים או,
אם יצא מזלך להיות בצד המין החזק, החכם והמוכשר - כשנה ו- 9.
את כל החבר'ה הנ"ל תפגוש בפגישת מחזור מאולתרת של הקורסים
הצבאיים בין אם בא לך ובין אם לא במקום שנקרא: "כנס
משתחררים".

הכנס:
למי שלא יודע ולא שמע וגם לא טרח לברר. הכנס נמצא בגני התערוכה
בת"א,
ומטרתו היא להכין אתכם לאזרחות בצורה הטובה ביותר.
אה, וגם מקבלים סנדוויץ'' בחינם.
בתחילת היום תצטרך להירשם ותקבל פתק בו נמצאות כל ההרצאות
המתקיימות. מטרת הפתק הזה הוא להחתים את כל הגורמים בהרצאות,
כהוכחה שנכחת בכולן.
במהלך הכנס ישנו אזור עצום בו כל האוניברסיטאות והמכללות בארץ
הקימו דוכנים ואם תירשם, גם ישלחו אליך חוברות מידע הביתה ולא
יפסיקו להתקשר אליך ולשכנע אותך שב"הס לליצנות, זה העתיד של
המחר.
בסוף היום אתה יוצא עם שקית ענקית מלאה פליירים וחוברות שהסבר
על כל מוסדות הלימוד בארץ. וזה כבד. אל תיקח את כל מה שנותנים
לך, ואם אתה לוקח, תזרוק אח"כ את מה שלא מעניין. (ועבה).לכנס
כדאי לבוא כמה שיותר מוקדם, לא משנה לאיזו שעה הזמינו אותך,
מהסיבה הפשוטה שב- 11, 12 בצהריים המקום נראה כמו פסטיבל צמח
וכל הפליירים שחולקו לאנשים נמצאים על הרצפה ובכל מקום אפשרי.
רצוי גם לבוא עם חבר טוב שילווה אותך לאורך כל הדרך כי זה יום
די ארוך, והרבה יותר נחמד לבוא ביחד, להעלות זיכרונות ולסגור
מעגל.
ביחד תלכו להרצאות שלא מעניינות אתכם כמובן אבל סיפרו לכם
בהתחלה שמי שהולך לכולן, מקבל שי. וכמו כל חייל במדינת ישראל,
איפה שיש שי, יש גם חייל.
אם אתם ברי מזל תוכלו להתגנב לקראת סוף ההרצאה ולהחתים את
השומר בסופה. אך אל תפספסו את ההרצאה החשובה והמצחיקה שמסבירה
לכם כמה כסף תקבלו, לאן הוא נכנס וכיצד אפשר להשתמש בו. (בכספי
הפיקדון אפשר להשתמש למטרות לימודים בלבד). הצעה- תחסכו את
כספי המענק שתקבלו היישר לחשבון הבנק שלכם ואל תשתגעו יותר מדי
כי הוא יחסר לכם בהמשך. (מענק שחרור - כ-121 שקלים לכל חודש
לשירותכם המסור שיופקדו בחשבון הבנק שלכם כחודש לאחר השחרור).
ככה שבנים מקבלים פה קצת יותר, אבל מצד שני הם גם שירתו יותר
אז לשם שינוי מגיע להם.
לאחר יום מפרך במהלכו הלכו לכם הרגליים, הלכתם לאיבוד, נפגשתם
בחזרה וחוזר חלילה אתם אומרים לעצמכם שכדאי מאוד שהשי הזה יהיה
טוב. בינתיים, אתם מתנחמים בסנדוויץ' ובמשקה הדמוי קולה
שקיבלתם, שוב, חינם.
אספתם את כל החתימות וביחד אתם מתחילים לחפש את האוצר הנחשק.
שימו לב שכל המקום בנוי כמסלול אחד ארוך ואי אפשר לצאת מהבניין
כי אז תתחילו הכל מהתחלה. לאחר שמצאתם את המקום, עמדתם בתור
בציפייה, אתם מקבלים... קפה?... וזה עוד טוב. בנות מקבלות
בדיוק את אותו הדבר כמו בגיוס. טמפונים. מאוכזבים ומרוצים כאחד
(כי בכל זאת, זה בחינם) אתם יוצאים לדרככם הביתה להניח את כל
מוסדות הלימודים בצד, לפחות עד אחרי הודו.



נחזור לתקופת החרקים. חזרת בינתיים לבסיס. בעוד הימים מתקרבים
ליבך מתחיל לפרפר ואתה רק עסוק בספירת אחורנית לחפש"ש, נפרד
בינתיים מהחברים שנמצאים איתך מרגעי ההלם הראשונים ומצלם עד
שהמצלמת ה 1.99 ש"ח שהבאת לצבא תקרוס (כי את היקרה חבל
להרוס).
זה השלב בה תחשוב על האבק שהאכילו אותך בטירונות כחיובי בטענה
ש "זה מה שעשה אותי מי שאני" (אפילו שהגילוי העצמי הצריך גידול
חממת יבלות בכפות רגליך), תתגעגע למפקדים שליוו אותך לאורך כל
הדרך (רק חבל שבדרך הייתה כלולה גם שבת על שבירת שמירה) והעיקר
תתגעגע, לחבר'ה שעברו איתך את המסלול - לכולם בלי יוצא מן הכלל
גם לנאחסים מביניהם, כולל דני, החובש שהיה איתך בזמנו באותה
מחלקה ודפק אותך בשמירה יותר מ-8 שעות(!!). כמעט החטפת לו מכות
רצח, רק מזלו שהיית עייף מדי.


כמובן כל זה תקף כמובן לקרביים, רק מתוך ההנחה שג'ובניקים בזמן
השירות כבר הספיקו לפתח חברות היי-טק קטנות ולא ממש מסתכלים
אחורנית בגעגועים, אלא רק סופרים עכשיו את הכסף.
אני לא אומרת שלג'ובניקים לא היה קשה ומפרך, אני רק אומרת
שבתקופות הקשות הם ישר הלכו הביתה ובכו לחברה שלהן כל הכתף,
בזמן שקרבי יכול היה רק לדמיין את חברה שלו בוכה ל....ג'ובניק
על הכתף.


בנות מצלמות בליבן ובמשקלן את השקם, מודות לו על התקופה הקשה
שהוא עזר להן לעבור, מודעות לגמרי שהתקופה הקשה רק הגיעה- חסל
המדים הצבאיים שהסתירו את כל צמיגי האיטונג שצמחו להם במהלך
החודשים הארורים.

נפרדים מהנשק, מהפקיד בלשכה, מהמפקד שעכשיו נראה לך נורא נחמד
כשאתה יודע שאתה הולך והוא נשאר (מוהאהאהאהא)... מהאפסנאי,
מהעובד רס"ר ומכל מי שרק אפשר ואתה לא מכיר , כמובן לא שוכח
להשוויץ בפזמך הנוזל מהאוזניים, מהעובדה שיכולת להיות אבא של
כולם וכמובן לא שוכח לענות: " אין לי מושג, אבל הכל עדיף מהחרא
הזה"...

עלית על האוטובוס ומחובתך להתקשר לכל חבריך ולצעוק בקולי קולות
שהנהג שם מקדימה ישמע: "יייייששששש..."
שמענו.

החפש"ש
הגעת הביתה. כולך נחוש ובטוח שחייך מתחילים מרגע זה וחייך
מתחילים ברגע שהורדת ממך את המדים שלבשת היום בפעם האחרונה.
החפש"ש, חופשת שחרור, היא בעצם תקופה מסוימת, חודש לבנים ושבוע
לבנות, שברי מזל ביניהם מקבלים יותר אם קיבלו מפקד בעל לב
זהב.
בזמן זה, אתה בבית, בעצם כבר משוחרר פשוט בלי הביקור בבקו"מ,
והחלק הכי טוב- עוד מקבל משכורת, צבאית אומנם אבל זה גם משהו.
כמעט אף אחד לא מתחיל לחפש עבודה בזמן החפש"ש. מ-" מה השתגעת
תן קצת לנוח אחרי כל מה שטחנתי... " ועד - "לקראת הסוף אני
אתחיל לחפש".
יש לי חדשות בשבילכם. תתחילו לחפש, לא תתחילו לחפש, עבודה בזמן
כזה קצר לא תמצאו. אז כבר עדיף לנצל את הזמן הזה ולבלות כמה
שיותר. זה בעצם הרגע היחיד שעוד אין לכם מחויבות על החיים
החדשים שאתם הולכים לקבל ואתם עדיין תחת חסות אבא צה"ל.
ישנם אנשים שיגידו שזו התקופה הטובה ביותר שהייתה להם עד היום.
צאו לבלות , דיסקוטקים, בתי קפה, סתם חברים, כי עוד מעט אבא
יעזוב אתכם בשביל משפחה אחרת.
זה הזמן לחדש את הקשר עם חברים שהתנתקתם מהם. כאלה שהשתחררו
כבר וגורלכם האכזר דומה, כאלה שג'ובניקים ולא ראיתם הרבה זמן
כי סגרתם את החיים שלכם בבסיס, וסתם כאלה שהתגעגעתם אליהם.
כמו כן זהו בדיוק הזמן להרגיל את אמא ואבא לעובדה שבנק אוצר
החייל צריך להמשיך ולפרנס אתכם גם בשעות מצוקה כואבות. כלומר,
הם הכספומט, ועכשיו זו התקופה.  
אבא, טוב ששאלת, אני צריך היום את האוטו.
החפש"ש זוהי התקופה לגשש קצת בעולם האזרחות, להתרגל שהשומר בן
ה-55 בקניון באמת אמור לאבטח אתכם, ואין עליכם רצועת m16 אלא
רצועה של תיק אופנתי של לי קופר. וכן, אני יודעת שאתם יכולתם
לתת לו שיעורים באבטחה. שכחו מזה. לאף אחד לא אכפת איפה הייתם,
על מה הגנתם, ושהשתנתם בתוך שקיות במארבים. מקסימום זה יכול
להרשים את החברה החדשה שהתחלתם איתה במהלך אחד הבילויים שלכם
ב... חפש"ש.
(כמובן שהיא צריכה להיות לפני צבא כדי שתתלהב מהסיפורים שלכם
יותר).
בזמן שאתם מסתלבטים בבית ומשלימים את שעות בטלוויזיה האבודות,
אל תשכחו לעשות קצת טלפונים לחברים וותיקים מהצבא, גם לכאלה
שמשתחררים איתכם וגם לכאלה שלא. לאלה שעדיין בבסיס ומקנאים בכם
בכל ליבם תספרו שהחיים חרא, אתם משתעממים, בכלל אין מה לעשות
בבית, ובשניה הייתם מתחלפים איתם.
אל תספרו שאתם בקושי ישנים כי יש יותר מדי מסיבות להתגבר
עליהן, אתם אוכלים את כל האוכל של אמא שנחסך מכם במשך כ"כ הרבה
זמן, ושהספקתם לצאת עם כל הבנות שהיו בשכבה מתחתיכם.
לא יפה.
ככה הימים יעברו לכם במהירות ופתאום תשימו לב שהתאריך קרב, הלב
מפרפר שמח ומתבאס כאחד, והבקו"מ אותו ציפיתם לראות שוב מהיום
שראיתם אותו בפעם הראשונה, כבר לא נראה כ"כ רחוק.


יום השחרור
אתם תקבלו זימון לתאריך שלכם ולשעה מסוימת. אני ממליצה להתעלם
לחלוטין מהשעה ולהגיע כמה שיותר מוקדם, פשוט כי כולם מגיעים
בשעות הצהריים ואז יהיה עומס. כל התהליך לא אמור לקחת יותר
משעה, שעה וחצי גג. אתם נסחבים עם הקיטבג עד הכניסה של הבקו"מ,
שד"א די קשה למצוא אותו בין כל הבסיסים של תל השומר. אין טעם
להביא אתכם חברים לליווי, כי לא יכניסו אותם לתוך הבסיס עצמו
והם יצטרכו לחכות בחוץ. נכנסתם, נרשמתם, והלכתם להחזיר את
הציוד. שם תיכנסו בחבורות של 8, ותידרשו לשפוך כל הקיטבג
למיכלים. לאט לאט יבדקו מה יש לכם, אך עצה: לא שמים לב כמה
חולצות אתם בדיוק שמים, ואם באמת החזרתם את המברשת שיניים
שקיבלתם לפני 3 שנים. מה שכן חשוב, בנות, אל תשכחו את הגז
מדמיע כי לא מוותרים עליו. מקסימום תעלו למת"ש אימתני של 20
שקלים.
בכל מקרה, עדיף לסיים את המערכת יחסים ביניכם בצורה חלקה ובלי
משפטים קטנוניים.

משם תמשיכו הלאה, תתנו את החוגר אשר ליווה אתכם כ"כ הרבה זמן
ודאג לכם כמו אח גדול, ותתבשרו האם אתם חלק מהקיצוצים במערכת,
או שמא הצבא יזדקק לשירותכם הנאמן גם בעתיד ולשארית חייכם
(הבריאים).
בדלפק האחרון תקבלו את תעודת השחרור, וההמלצה שלכם, ותגלו
בדיוק מה חושב עלים רב סרן שמואל מילבוביץ', אותו לא ראיתם, לא
שמעתם, ולא ידעתם שהוא קיים. אבל אם הוא חושב שאני ממושמעת,
שקטה ובעלת פוטנציאל, מי אני שאתנגד, הוא כנראה יודע מה שהוא
אומר. הוא רב סרן.
חופשיים, בעלי חיוך ורצון לנסוע למקדונלד'ס הקרוב בשביל לחגוג,
אתם יוצאים מהבקו"מ ומנופפים לשלום. יום השחרור הוא קצר, אך מי
ששירת במשטרה הכחולה, מג"ב וכיוצא בדופן היה צריך לטייל בכל
בסיסי המשטרה בארץ רק על מנת להשתחרר. בתיאבון.
כשסיימת לאכול עם חבריך הקרובים שליוו אותך זמן רב, הגיע הזמן
לחזור הביתה וללכת לחגוג במסעדה עם חבריך שליוו אותך מילדות.
מגיע הביתה, עושה טלפונים ולקראת הערב אוסף את כל מי שרק אפשר
ובבית ליציאה חגיגית. שם אתה כמובן טורח לספר למי שרק יקשיב
שהשתחררת, חוגג, שותה, ומרוב מצב רוח טוב משאיר טיפ נדיב
למלצר, שגם לו יהיה מצב רוח טוב. מגיע הביתה, פושט את הבגדים
שילוו אותך לשארית חייך מעכשיו (חבל שהם לא עולים עליך יותר)
נכנס למיטה וממלמל: "ושמישהו ינסה לעצור אותי..."


היום שאחרי (מוהאהאהא...) וקצת בהמשך

טוב.
קמת בבוקר החדש של שארית חייך הישנים.
מה שתעשה ביום הזה מתחלק לכמה קבוצות, תלוי עם איזו אישיות
אלוהים החליט שתבוא לעולם.

החרוץ
החרוץ הוא אחד שלעולם לא ינוח. לפני הצבא הוא היה רכז בתנועת
נוער, המנהיג של החברה, וכמובן עבד בשתי עבודות שיממנו לו את
לימודי הרפואה בעתיד. לצבא הוא אהב מאוד ללכת, וכמובן גם
להישאר. חס וחלילה, הוא לא חנפן, אלא תותח שעושה את העבודה שלו
בצורה הטובה ביותר. שזה נוגע לבנות, לבחורה הזאת יש הרבה מאוד
שונאות. נו, בנות.
בקיצור, הילד המושלם של ההורים.
ביום השחרור הוא יחפש עבודה, וכמובן גם ימצא, כי הוא חרוץ
ונחוש. תוף שבועיים הוא יהפוך למנהל מחלקה, ואולי גם ינהל אותה
בעתיד. לכו תדעו. הוא חרוץ.

העצלן
העצלן יודע טוב מאוד שיש לו מהיום הזה ועד סוף ימיו לעבוד. לכן
הוא לא ימהר ביום הראשון לחפש עבודה אלא פשוט ייהנה מהשלווה
והנוחות של לראות טלוויזיה על ספה רכה ונעימה במקום על כיסא
קפוא בשקם.

הוא בעצם ינצל כל זמן פנוי שיש לו על מנת להרגיש את החוסר מעשה
המשווע מול הטלוויזיה, מול המחשב, בהסתלבטות עם הח'ברה ויהיה
גאה בכך בכל ליבו. אך הוא יודע שיש הורים מעליו והוא לא החוליה
הגבוהה בשרשרת לכן הוא מעמיד פנים שהוא מחפש עבודה, מתחיל
התלמדות ב-3 מקומות ומחליט שאחד רחוק מדי, בשני הבוס נאצי
ובשלישי סתם אין אקשן.
בסופו של דבר הוא ימצא עבודה, יעבוד בחצי משרה ויטוס לחו"ל
לטייל, לראות טלוויזיה ספרדית אוטנטית, לשלוח משם אי מיילים
וסתם להסתלבט עם הח'ברה.

האקדמאי
האקדמאי זה אחד שלא מבזבז זמן מבחינת תארים ולימודים. אחרי
שקפץ 2 כיתות, האקדמאי עשה כבר פסיכומטרי בכיתה ט' את התואר
הראשון שלו כבר סיים בכיתה יא, בצבא היה ראש אגף מחשוב,
וכשהשתחרר כבר יש לו מעל 100, 000 ביד ומכונית צמודה. כמובן
בהם הוא ישתמש לשלם לשכר הלימוד ולהגיע לשיעורים בזמן, אחרת
איך יהיה פרופסור עד גיל 27...?

את היום הראשון אחרי השחרור הוא מבלה במסיבות לפתיחת שנת
הלימודים כמובן, כי ביקש להשתחרר בדיוק בזמן כדי שלא יפסיד שנת
לימודים יקרה מפז.

האקדמאי יכול לרשום לעצמו רשימה של חברות , כמובן כולן חברות
ללימודים ולמפגשים לימודיים, כי חבל לבזבז זמן על חברה אמיתית,
וח'ברה מעולם לא היו לו כי בירה תשבש לו את החשיבה וריקודים
יכווצו לו את השריר של האצבע הימנית ביד, שבה הוא משתמש כמובן
בכתיבה.

השאנטי
איש השאנטי, ידע שהצבא זה לא מקומו ורק חיכה ליום שבו הוא
יסיים י"ב יתגייס, ישתחרר ויוכל לטוס לאן שליבו שייך באמת.
להודו הרחוקה, או במקרה הטוב, לתאילנד. ד"א זהו נס אם באמת
לאיש השאנטי יש מספיק אידיאלים להתגייס, פשוט כי רוב אנשי
השאנטי נועלי הכפכפים למיניהם לא מרגישים שהם יוכלו להסתגל
למסגרת שתיקח מהם את החופש הטהור שלהם, ואז הם מרגישים שהם לא
יוכלו ליהנות כמו שאר האנשים המתגייסים. בציניות כמובן.
אז, עקב פחדי ההתאבדות למיניהם של הקב"נים בבסיסים השונים, רוב
אנשי השאנטי קיבלו שחרור מוקדם אחרי כמה פתיחות צ'קרות, ובמקרה
הטוב- פטור מגיוס.
אנשי השאנטי כבר חסכו בכיתה י כמה חפיסת נובלס והגיעו לאט לאט
לסכום של כרטיס טיסה שחיכה להם בחשבון בנק מאז ומעולם. במידה
התגייסו, כמובן שחזרו כל יום הביתה וביררו מחירים מוזלים דרך
האינטרנט, עד שלבסוף הגיעו למסקנה שהכי זול לטוס לתאילנד
ולמזרח הרחוק בכלל זה לנסוע למצרים, לטוס לירדן, לעשות עצירת
ביניים בסוריה ולאחר מכן באיראן, רק כי זה חוסך להם 12 שקל
שמהווים כספי מחייה של חודשיים וסרט לשיער.
את השאנטי מן ניתן יהיה למצוא עוד 5 עד 7 שנה פותחים שם עסק
ישראלי אסלי רוב הסיכויים איזו טברנה נחמדה או עסק לפלאפל. חבל
שלאחר מכן עקב העסק הזה הם יישארו שם בין 5 ל-7 שנים ב...כלא.
ישראלים, נו...

יוצא דופן:
גם אם באת חרוץ או בטלן, תמיד יש מישהו שיכול להחליט בשבילך.
מה ז"א?
ז"א שגם אם הלכת וחיפשת עבודה כמו חמור ואולי גם מצאת יש
הפתעות.
על שפעת חמורה שמעתם? תאונת דרכים? מחלת הנשיקה?
תמיד יש חוויות חדשות באזרחות שיכולות להפתיע אתכם ולדחות את
חייכם לכמה חודשים. מניסיון, אישפוז הוא לא משהו, אבל אין משהו
כ"כ רע בלהיות עוד חודש בבית ולא לקום מהספה בטענה ש" זה יכול
לפגוע לי בכבד".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מתהפך לאחור,
נשכב על הגב,
ושוב מתהפך,
מסדר את הישבן
בצורה המדוייקת
שבה ארדם.
מסתובב שמאלה
ושוב ימינה,
ומחליט לחשוב
חזק שאני ישן,
ואז פוקח עין
ומציץ, כי אני
ממש לא מצליח
להרדם


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/03 19:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מור שיפי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה