[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
הפעם הראשונה שלי

כל אחד זוכר את הפעם הראשונה שלו. נו, מי לא זוכר?  אבל כשאבנר
ביקש ממני  לספר לו על הפעם הראשונה שלי, פשוט ניתקתי  מגע.  
אני לא חושבת שבפגישה ראשונה אפילו באי סי קיו,  לגיטימי בכלל
לשאול שאלה כזו ולצפות לתשובה.

אז החלטתי לעצמי שהכי טוב שאעלה על הכתב את תולדות הפעם
הראשונה שלי. גם כדי להבהיר לעצמי כמה דברים. אחרי הכל כמה
שנים טובות מפרידות ביני ובין הפעם הראשונה שלי.

אני אפילו לא יודעת מהיכן להתחיל. אז אולי אתחיל מהתחלה?  לא
אני חושבת שאתחיל שנה קודם לכן. הייתי סטודנטית בשנתי השניה
באוניברסיטה.  השתחררתי כבר מהצבא  וירון שוב לא בתמונה. עדיין
לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות עם החיים, אז למדתי
סוציולוגיה ומדעי המדינה - אלה היו אז המקצועות הפופולריים -
בעיקר לנשים.

יום אחד אני נקראת לחדר של ראש החוג. הייתי משוכנעת ששוב
התעורר איזה סיפור עם העתקת עבודות ובמעלה המדרגות אני מנסה
לשחזר למי נתתי לאחרונה את העבודות שלי במיוחד את העבודות
בסטטיסטיקה ובכלכלה. בפעם האחרונה שחשדו במשהו  שהעתיק עבודה
"שחררו" אותו מהלימודים למשך שנה.  אחר כך כבר לא ראו אותו
יותר במסדרונות האוניברסיטה. סיפרו שהצטרף למשרד של אביו ועושה
עכשיו חיל.

עוד אני מנסה לשחזר מה עשיתי בשבוע האחרון עם מי ומתי, יוצאת
המזכירה ומכניסה אותי פנימה. אין פלא שאני מודאגת. כל כך
מודאגת שלא שומעת מה שמדברים אלי. ראש החוג המסכן. חשב שאקפוץ
משמחה ובמקום זאת, עליו לחזור על דבריו שלוש פעמים עד שאני
קולטת.
"אתה מתכוון מלגת לימודים לתואר שני בארה"ב, על החשבון?" הוא
בטח עובד עלי ראש החוג. ידוע כשובב, אבל עד כדי כך?
"כן ילדתי. נתבקשנו להמליץ על סטודנט או..." הוא מדגיש את
המילה, "או סטודנטית, שתצא ללימודים לתואר שני על חשבון
האוניברסיטה וחשבנו שאת מאוד מתאימה בגלל הציונים שלך והרקע
שלך והכל..."

או, או, למה אני לא אוהבת את הצליל הזה? "בגלל הרקע שלך?"
וחוץ מזה יש הרבה דברים שראש החוג לא יודע.. ראשית האנגלית שלי
מאוד גרועה. מה זה גרועה? גרועה זו לא מילה אבל אינני יכולה
לחשוב על שום מילה אחרת כרגע. מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק
לו, עוברת מחשבה במוחי, אבל מאוד יכולה להזיק לי,  למה לי?
כי את כל הביבליוגרפית חובה באנגלית לא אני קראתי. אימא של רון
תרגמה לי הכל. אל תשאלו כרגע למה אבל זו עובדה. את הסטריט
קורנר סוסיאטי, ואת דירקהיים ואפילו את הובס ולוק. ומה אעשה
עכשיו הרי לא יכולה לקחת אותה עמי לארה"ב. נכון?

כל מה שאני יכולה להמציא ברגע זה לראש החוג שהוא מאוד מחמיא לי
ולעונג הוא לי לייצג את המולדת וכו'  אבל כמובן שאני צריכה
לחשוב על זה. חוץ מזה מלגה זה רק בשביל שכר לימוד נכון? ומאיפה
אקח כסף בשביל לחיות ושכר דירה והכל? טוב את החלק האחרון של
הרעיון אני לא ממש אומרת לו בפניו, אבל הוא לא טיפש וקוטע אותי
באמצע. "שתדעי לך שהאוניברסיטה לא מחלקת כל כך בקלות מלגות
וכמובן שהמלגה היא לא רק בשביל שכר לימוד"
"טוב," אני אומרת לו מיד, למרות שקרא את מחשבותיי ואת זה אני
לא כל כך תופסת איך. "תן לי לחשוב על כך..."

האמת שאני מבועתת ורגלי רועדות כשאני יוצאת מהמשרד של הראש.
קודם כל ירדה לי אבן מהלב שלא זורקים אף אחד מהאוניברסיטה בגלל
איזו עבודה בסטטיסטיקה שאני הכנתי.  שנית אני חייבת להתוודות
אף פעם לא הייתי בחו"ל . כלומר יצאתי לאיזה שיט חופים אבל
בטיול מאורגן, אז זה אפילו לא נחשב. עצם המחשבה לצאת לחו"ל
לגמרי לבד ולשהות שם כמה? שנה שנתיים, שלוש? עושה לי פרפרים
בבטן. גם התרגשות מתלהבת וגם מפחידה.





את השנה הבאה אני מבלה בלחלום חלומות איך ומה יהיה בחו"ל. גם
בלספר לכולם שאני בעצם לא נוסעת. וגם במאמצים להוציא ציונים
עוד יותר טובים  וגם לעבוד יותר קשה כדי שיהיה לי ממה לחיות
בחו"ל. עדיין אינני יודעת אם בכלל אני נוסעת וגם לא לאן. החוג
רוצה שאסע ללמוד בתוכנית של הכלל. אני אישית דווקא מעדיפה את
התוכנית  של הפרט. אבל את ראש החוג אי אפשר לשכנע.

כמעט עד הרגע האחרון אני יודעת שאני נוסעת לסן פרנציסקו.  למה
'כמעט' כי במקרה אני פוגשת את יעל גרישנפן בקפטריה וכשאני
מספרת לה את הצרות שלי היא משתפת אותי בצרות שלה. כן גם היא
נוסעת על חשבון הברון לחו"ל אבל אותה שולחים לתוכנית הפרט
בבוסטון. על המקום אנחנו מתחלפות. כלומר מציעות להתחלף
וכשאנחנו עולות לקומה השלישית תופסת אותי המזכירה של החוג.
"הראש רוצה לדבר אתך הוא מאוד מודאג כי מגיעות אליו שמועות שאת
לא נוסעת."

נו טוב. אז אני נכנסת להרגיע אותו. בדיוק אז למדתי מושג חדש
'הכחשה' אז אני זורקת לו את המושג ומסבירה שאני בעצם חרדה מכל
הסיפור אבל אם אסע לתוכנית של הפרט כל החרדה תעלם לי על המקום.
אני גם מספרת לו על יעל גרישנפן והוא נכנע. לא בדיוק על המקום
אבל בסופו של דבר.





בסוגריים אגיד מיד שמי שעשתה את עסקת חייה הייתה דווקא יעל ולא
אני. כי אחרי שגמרה המשיכה מיד לדוקטורט ועל המקום קיבלה הצעה
מפתה לעמוד בראש איזו ועדה של האו"ם בציריך ומאז לא ראיתי
אותה. שמעתי שהיא עושה שם חיים משוגעים ונוסעת לראות את כל
צרות העולם,  אתם יודעים הרעב בביאפרה, השיטפונות בקנייה,
רעידת אדמה בתורכיה, בעוד אני... שלמדתי על הפרט...  טוב לא
נכנס עכשיו לויכוח מי הפסיד ומי הרוויח.

עכשיו כלומר אז, אינני יכולה לעשות יותר הכחשה. ביום השני של
ראש השנה אני על המטוס לארה"ב. משקשקת, אבל לא רואים כלום על
הפנים שלי כי אני נראת מה זה שמחה ועליזה. עושה תחנת ביניים
בלונדון. אף פעם לא הייתי שם ואינני בטוחה אם אחזיק מעמד
בארה"ב ואם אחזור חיה בריאה ושלמה.... אם בכלל אחזור ... אז
אני מחליטה לעצור  בלונדון.





לונדון. אני, אשת העולם הגדול, שואלת מישהו כיצד מגיעים למלון
שלי. האנגלית שלי כל כך טובה שהוא שולח אותי לתחנת האוטובוס,
כנראה שגם רואה שאני תפרנית. אני עולה, משלמת הון תועפות כי
מיד עושה חשבון כמה זה בלירות  ונוסעת. לא מבינה למה הדרך
ללונדון כל כך ארוכה. הרי ביקשתי בפירוש מלון ליד שדה התעופה.
טוב יכול להיות שמושגי המרחק והזמנים שלי ושל האנגלים שונים.
הרי הם נוסעים בצד הלא נכון של הכביש. מגיעה, יורדת בתחנה
אחרונה שזה ויקטוריה סטיישן.

ניגשת למודיעין. הוא לא מבין אותי, זה בטוח. אז אני מוציאה את
הפתק שהסוכן נסיעות נתן לי ואומרת לו לכאן אני רוצה להגיע.
"אה," הוא עונה לי בשפה שאני לא מבינה. בטח לא אנגלית. אבל
בסוף אני מבינה שאני צריכה לעלות על האוטובוס לחזור לשדה
התעופה. נו. לך תבין את האנגלים האלה. חוזרת לשדה. עכשיו אני
כבר חכמה. מראה למודיעין את הפתק שלי. הוא מסביר לי תרדי למטה
תלכי ימינה תעלי על האוטובוס. אבל כבר נסעתי באוטובוס אני מנסה
להתווכח. הוא מתעקש וליתר בטחון רושם לי על פתק  באנגלית שאני
כן מבינה, איזה מספר אוטובוס אני צריכה לקחת. עולה. משלמת אתם
יודעים הון. נוסעת. משום מה הדרך נראת לי עכשיו מוכרת. לא
תאמינו  לי בחיי. שוב הגעתי לויקטוריה סטיישן.

עכשיו אני יכולה או לצחוק או לבכות. אני מעדיפה לעשות משהו אחר
לגמרי. מניחה את המזוודה שלי - זו הענקית שיש בה בדיוק 20 קילו
בגדים וגם קפה של עילית וסמרטוט רצפה - הכל לפי ההנחיות של אלה
שהיו בארה"ב לפני, בשמירת חפצים, והולכת להסתובב לי בויקטוריה
סטיישן. כל פעם מגדילה את המעגל. קודם רחוב אחד וחוזרת לתחנה.
אחר כך שני רחובות.  ככה סורקת לי את העיר. אומרת שלום לכל
פינה. מנסה לצלם אותה  בראש בשביל מחסן הזכרונות. מי יודע אם
אי פעם אגיע לשם פעם נוספת הרי אני נוסעת לארה"ב.

אחרי שלוש שעות של ריח וצבע,  הרי קרישנה עם קרחות ופעמונים
קטנים כאלה מהפנטים, ונודניק אחד שנטפל אלי ושוטר אחד  חתיך
כזה שעוזר לי, אני אומרת לעצמי מספיק. כבר יודעת איפה עומד
האוטובוס שלי לשדה.

מגיעה לשדה. עכשיו אני כבר עייפה וגם חכמה. ניגשת למונית.
נכנסת נותנת לו את הפתק ואומרת "סע," כלומר דרייב. הוא מסתכל
עלי ואומר לי, "גבירתי המלון שלך פה ממול. לא צריך מונית בשביל
זה. "

תארו לכם, המלון שלי מתחת לעיניים אבל אני אומרת לו סע. וכמו
גדולה מגיעה למלון. פשוט כזה אולי כוכב אחד  אבל בשבילי נראה
כמו הבקינגהם פלאס שכנראה לא אראה יותר בחיים שלי.

החדר במלון - יש בו מקום בקושי למזוודה שלי ואי אפשר לפתוח
חלון רק עד החצי אבל יש טלוויזיה. ויש אפילו אמבטיה - הכל
במיוחד בשבילי. מנסה להירדם - לא מצליחה, אז יורדת למטה. השעה
אחרי אחת. יש לי עוד אולי 12 שעות בלונדון ושאני אלך לישון?
יוצאת החוצה שואפת אוויר צח קריר כזה, מדליקה סיגריה. מסתכלת
על העיר מרחוק ובא לי לבכות.





"גבירתי לבד?" אני שומעת קול עמוק כזה ומפנה את ראשי. מולי
השוער של המלון מצחיק כזה עם כובע מצחייה וכפתורי זהב. נעליים
מצוחצחות שאפשר לראות בהם את פני אפילו שזה לילה. אני מנידה
בראשי כלומר כן. אני לבד בעולם ואם יקרה לי משהו אף אחד לא
ידע.

"אה," הוא אומר כאילו שאין יותר מילים בעולם. "סלח לי מה אפשר
לעשות כאן בלונדון? יש לי רק עוד איזה 10 שעות," אני אומרת
וקולי קצת רועד. עכשיו יש לו חיוך כזה טוב. "תראי," הוא אומר,
"אני עכשיו עובד. אבל אם תבואי בשש בבוקר אראה לך קצת את
העיר." בא לי לקפוץ עליו ולתת לו נשיקה אבל אני מתאפקת.

בחמש וחצי אני למטה. נעליים גבוהות. מעיל, כי קר כאן. מטפחת
ראש. הוא מציע לי כוס קפה מהתרמוס שלו ובדיוק בשעה שש יוצאים
מהמלון. המכונית שלו לא משהו משהו. איזה פורד ישנה שמקרטעת עם
מהלכים מוזרים. פותח לי את הדלת כמו גדול.  ואנחנו יוצאים. "את
רואה שם וינדז'ור,"  הוא מסביר לי, "אבל לא נספיק לבקר שם כי
עדיין סגור. ויש לך מעט מידי זמן. זו התמזה וגם לכאן לא אוכל
לקחת אותך. כי הסירות לא  פועלות עכשיו."
בקיצור הוא מראה לי את כל מה שאני הייתי יכולה לראות לו היה
לי באמת את כל הזמן שבעולם. אבל בסוף מאפשר לי לטעום משהו
אמיתי, ולוקח אותי ...לפאב אנגלי אמיתי.

וואו מה אגיד לכם.  את הטעם של הבירה הזו לא אשכח בחיים.





זו הייתה הפעם הראשונה שלי בהרבה דברים. הפעם הראשונה שעזבתי
הכל מאחורי ויצאתי לכבוש את העולם הגדול. הפעם הראשונה שהלכתי
לאיבוד אבל מצאתי את הדרך חזרה. הפעם הראשונה שהכרתי אדם נחמד
שכל הזמן רק דאג לדבר אחד איך לתת לי גוד טיים וגם הפעם
הראשונה ששתיתי בירה בפאב אנגלי אמיתי  או שבכלל שתיתי בירה.

מאז, כבר הייתי בלונדון אולי שלושים  פעם לפחות.  בטח יותר,
אבל הפסקתי כבר לספור. בכל פעם שאני עוזבת את הארץ אני חייבת
לעצור בלונדון. גם כשנסעתי לסין עשיתי בלונדון תחנת ביניים.
למה? בשביל הטעם  המיוחד שנשאר לי מאז.

כמובן שגם נסעתי ללונדון בשביל לונדון עצמה אבל זה כבר שייך
לסיפור אחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
????
????
????
????












זה שלא יודע
לשאול


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/01 20:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה