אורי אביבי, חבר ילדות, מכיתה א' רצה להגיע לאותה גפן. אבל
דרכו היתה אלימה, הרפתקנית ומסוכנת, על גבול החיים ממש.
מהריגושים והריחות להם התמכר אורי אביבי מאז נעוריו יצאה הודעה
סמוייה לכל חבריו מכריו ובני משפחתו - קבלו אותי או עזבו אותי.
בינו לבין עצמו ידע שהשאיר פתח מילוט כשלא הגדיר את העניין
במדוייק. בכלל, התקשה אורי להגדיר מצבים. השבר שלו כלפי
ההתחסדות החברתית שלקח בה חלק הגיע בארוחת  ערב שערך הנספח
לעינייני עבודה של שגרירות יוון בירושלים. לקהילת האקדמאים
הסוציאלית שקבעה אופנות חברתיות בעיר. מאחורי גבם קראו להם
קהילת העוני.
                                               
תמיד טען זולי סילברשטיין שאין שום סיבה להיות לחוץ. תן כבוד
וקבל כבוד.
ואז, אמר לסביבתו, כל אחד ישב תחת גפנו ותחת תאנתו.
"קהילת -העוני" של ירושלים הצטיינה בעיקר "בצניעות" המקצועית
שלה, היציאות המוסריות חברתיות שלהם התחבבו על השלטונות
וכתוצאה מכך, הוגדלו, להם, הסכומים המיועדים למחקר ופיתוח. 37
איש ואשה היו אנשי  "קהילת העוני" - הגרעין הקשה. רובם,
לדבריהם, הרגישו כמו זונות בלויות שזרקו את תחתוניהן לאחר
השימוש. בתוקף תפקידם הם ראו נרקומנים, כבוד נשים וילדים
מוכים, רפש נמוך ורקוב. אבל תמיד כדאי לציין - תמיד כמשקיפים
ופרשנים. אורי אביבי, היה שונה למרות שהיה חלק מהחבורה. את רוב
ילדותו העביר אורי בשכונת השחקנים.  אחורי הקלעים של התיאטרון,
"השחקנים והקהל ," אמר - הם חלק ממחזור הדם שלי" . מענקי
השלטון ומנעמיו  למחקר הפכו אותו ואת החבורה למומחי מסעדות,
ברים ובתי מלון מפוארים של עולם הסימנרים והכנסים. בתוך תוכו
בז להם. ההתייחסות המקצועית לאותם "עניים אילמים" היתה כמו אל
דף סטטיסטי. זה מה שהרתיח את דמו. מקצועני העוני מסרבים לתת
פרזנטציות שיווקיות של עוני וכתוצאה מכך יפסקו הקונגרסים
בחו"ל. הזבל הזה עלה לו לראש, המאיס עליו את  החבורה ויידע
אותו כי השינוי  לו  הוא מחכה נמצא בפתח.

דורינא, אשת הנספח, בעלת שיער חום חלק ונוצץ מקרמים שרוקחות
נשות יוון הכפריות, השיזוף מוקפד של דורינא חום ורוד לבן שחור
- כזה שמשייך אותה לחברה הגבוהה.  ובנוסף לזה גם גוף. לא סתם
גוף.  בצניעות, לא היה גבר בכל המסעות הדיפלומטיים של הזוג
שפגש בהם ולא פינטז על גופה של דורינא. אבל היא לא נתנה.
פיטמותיה הורודות היו גלויות כמעט לכל סקרן מזדמן. אבל לא
יותר. דורינא האמינה כי בזכות הסקרנות היא תצליח להביא כל מציץ
בה להאמין בבואו של המשיח. גם תלמידי הישיבה שלמדו ממול לביתם
של הזוג פינטזו עליה. חבורת בני הישיבות ייחדה את הפרק  הראשון
של הסליחות ליום הכיפורים לדורינא וליצר. גם הם לא יכלו לעמוד
בקסמיה. מה היה בה בדורינא?  מאור פנים, שכל, מיניות? חן אישי,
כל אחד מצא את שלו. והעיקר, אמר אורי אביבי, מרגישים שינוי
בחבורה.
קבוצת ההתייחסות של אביבי, לא היתה "חבורת העוני", אלא, אותם
חברי ילדות מכיתה א', בני פליטים, שלאחר מלחמת העולם השניה
השתקעו בעיר הגדולה תל אביב עיר -של תיאטרון, קצב, ספרות,
הימורים וסמים, שירה וזונות. והרבה. אבל גם עוני עצוב ופאר
מנקר עינים.
זולי סילברמן, חברו בנפש של אביבי היה מקובל על חבורת "כיתה
א'" כאדם אמין שלא הבריז לחבורה אפילו פעם אחת במשך עשרות
שנים. זולי לא נידבק בחיידק הקידום והכסף של חבריו והעדיף
להשאר "עובד מדינה" ולחיות בנחת עם אשתו ושלושת ילדיו. במשרדו
שבקריה בתל אביב, התאמץ זולי למשוך את האישורים ליבוא גז נוזלי
- לסוחרים - כמה שיותר זמן. מבחינה מוסרית כאב לו שאין לו
עבודה כבר ב-10 בבוקר. אבל הסידור הזה היה עדיף על עבודת הפרך
שעברו הוריו כשהגיעו ארצה ובסך הכל , הסידור הזה  היה נוח. מה
עוד שאיפשר לו לחטוף מידי פעם זכרונות ממה שהיה חלק ממנו בעבר
הרחוק - המוסיקה, המריחואנה וההתמכרות לעבר של דור הפרחים
שעליו הוא נימנה ועליו גאוותו מעוררת הרחמים. כעת, לקראת מסיבת
יום הולדת החמישים של החבורה החליט זולי לספר לחברה את סיפורו,
שהוא בעצם סיפורם וזהותם של בני החבורה. אבל איך לכל הרוחות
הוא הוא יעלה את הכל בכתב? מזה שנים שזולי מזהה אצלו סוג של
נכות שהוא מתבייש להודות בקיומה. מין נכות, נכות תעסוקתית
שהשורה התחתונה שלה היא עצלות נעימה שמזיזה הצידה כל רצון
ליוזמה חדשה. הפעם אמר זולי, בגלל העניין וחשיבותו - יכניס
שותף להפקה.
בחדר סמוך לחדרו של זולי בקריה ישב - ועבד לפעמים - עשרים שנה
- מנחם יונגרייז, יהודי  אדוק מבני ברק, מטופל באשה, תשעה
ילדים, עבודה קבועה והמון סקרנות ופחד לראות מה קורה אצל אחיו
הכופרים. זולי זרק את הכפפה. הוא הכיר את היסודיות של מנחם
וידע שרוע הלב שלו עם החריצות יביאו הפקה מוצלחת של "מפגש
החמישים". זו גם היתה ההזדמנות של מנחם לברוח מעט מהרעש
והצפיפות שבביתו בבני-ברק ולהציץ במה שהיה חלומו הגדול מאז היה
נער - חילוני עם מכנסי ג'ינס.
"בכלל", אמר מנחם יונגרייז לזולי, "מה הסיפור של המסיבה הזאת.
לא המצאתם את גיל החמישים. מיליונים עברו את זה לפניכם, אז מה
התכונה הרבה". מנחם שכבר נכנס לתפקיד מפיק מסיבת החמישים של
החבורה שחה בקורות חייהם של עשרת החברים מכיתה א'. וכך למרות
שהיה יהודי אדוק ושומר מצוות הסכים להחשף  "למוקצה" בהנאה רבה
כשמטרה אחת לנגד עיניו:
להביא את האלוהים אל חבורת ילדי הפליטים שברחו מהשואה והקימו
מדינה. אבל איזה מדינה? בלי קדושה וסייגים. הכל על תנאי.  ילדי
"דמי-המפתח" הוא קרא לחברים של זולי ואורי אביבי. וזאת,
מכיוון שהוריהם העדיפו לגור בדמי מפתח בעיר הגדולה ולא בדירה
הרשומה על שמם בטאבו  - על-יד תל אביב. האמת היא שלא רק הרצון
להחזיר את החבורה בתשובה גרם לו למנחם להתמסר למשימה. הוא חיפש
"סטוצים", או  "שטוצים", מכיון שלא ידע להגות את האות "ס".
קודם כל אמר מנחם לעצמו, אמצע מקום לערוך את האירוע, מקום כשר
כמובן. ואז, התקשר אליו אורי אביבי מירושלים - שנכנס לעניין
המסיבה בכל ליבו -נסער כולו - וסיפר לו על המהומה שפרצה
בכינוס הבינלאומי ה-10 - של אירגוני הרווחה והסעד שהתקיימה
באותה שעה בירושלים.
ההרצאה המרכזית בכינוס התמקדה בנושא - "כיצד  לגרום לדרג
המדיני להקצות יותר משאבים לעניים.
האמריקאים הגיעו עם משלחת רבת משתתפים והצביעו על תעשיית הלובי
בקונגרס  - כמנוף לשיפור איכות  חייהם של החלשים. יתר הארצות
שהשתתפו בקונגרס,  הביאו איתם הרצאות משוחזרות מקונגרסים
קודמים ואילו היוונים, שהשתתפו  רק באופן סימלי במפגשים אלה
בעבר ותרומתם החשובה התמצתה בגיבוש החברתי של "שגרירי העוני"
ובליווי -"אוזו מעולה"  תוצרת סלוניקי.
"שמע יונגרייז" - שאג אורי אביבי, בשיחת טלפון מירושלים "
מצאתי את המפתח להרים את המסיבה כך שהנכדים והנינים שלנו ידברו
עליה. "תפסיק לקשקש" -  זרק לו יונגרייז.
"מה הסיפור? נמאס כבר מההקדמות שלכם, עד שאתה והחברים שלך
מגיעים לעניין אפשר להתחיל בתפילת שחרית של מחר.", "אתם
הדוסים", השיב לו אורי,"לא מבינים עניין. קחו לכם מקום על כדור
הארץ ועיזבו אותנו לנפשנו. אבל לפני כן אני רוצה שתבין, החיים
האמיתיים, האמיתיים באמת בנויים מסקס ואלימות ולא  ממצוות".
"נודניק,  גש לעניין.  נגמרה לי הסבלנות לחבורה שלכם. אני
מודיע בקרוב על התפטרותי, אבל בינתיים תגיד - מה קרה
בירושלים?"
דורינא, אשתו הנחשקת של הדיפלומט ומי שמרכזת את חיי החברה של
ירושלים  מצצה את הזין של שר הסעד היווני לפני עשר שנים במסגרת
סמינריון משותף של החוג לפילוסופיה והחוג לעבודה סוציאלית -
אמר אורי אביבי ליונגרייז - וכך, אחרי המציצה, שיחררה הממשלה
היוונית הרבה כספים לנושאי רווחה לשימחתם המרובה של קשיי היום
היוונים. - אתה לא מאמין יונגרייז? - אז שמע את הסיפור - את
הלקחים נשמור להכנת המסיבה.
יונגרייז, מבולבל קצת מהשפה הבוטה ומתאורי המין העסיסיים בה
משתמשים עשרת החברים מכיתה א' החליט כי הגיעה הזמן להתנתק
מהחבורה. מצד אחד הוא אמר לעצמו, התורה אומרת לא לישב בחברת
ליצים. אבל, מצד שני, הבריחות הקטנות האלה מהבית שתורמות
להצלחת המסיבה שאולי תהיה, והאפשרות ללבוש את אחד מהג'ינסים של
זולי בזמן עשיית התחקירים - בלי לעשות חשבון עם ק"ק בני-ברק -
כל אלה הביאו אותו להחלטה להתיעץ עם אשתו ולשאול בעצת הרב. אבל
קודם לכן החליט עם עצמו שאם חבורת הכופרים הזאת מעוניינת לשכור
את שרותיו, שישלמו. כסף, ברוך השם, אמר לעצמו, כסף, יש לרובם -
והרבה. עשרת אלפים דולר בלי קבלות יספקו אותו.
בבוקר שלמחרת, לאחר שדיבר עם אשתו, הלך לישיבה להתייעץ עם הרב.
יונגרייז ידע כי יקבל היתר רבני להפקת המסיבה אם יגיד שמדובר
בפרנסה. פרנסה היא ערך מקודש ביהדות, שינן לעצמו, ומה עוד
שאולי אקרב חלק מהם לתורה - עודד את עצמו - וכך, עם הגיבוי של
אשתו נכנס בשערי הישיבה הישר לחדרו של הרב. בעיני חבריו נחשב
מנחם לפקיד גבוה בממשלה של הציונים. הוא זכה לכבוד בקהילה כי
סידר לכולם את קיצבת הילדים שלא ניכנסה לבנק, את הדרכון שפג
תוקפו, היתרי יבוא של מוצרי גלאט-כושר מאמריקה ועוד הרבה ניסים
ונפלאות שבגלל צינעת הפרט זה לא המקום הנכון לספר כאן. אבל,
בבית הכנסת ידעו כולם.
בעצם, נכנס מנחם ללשכתו של הרב לקבל כאילו אישור רשמי להעדרות
מהבית ומהישיבה כדי להכנס לעולם הדימיוני אליו שאף כל כך
להגיע. הרב, אחרי ששמע בכובד ראש את סכום הכסף שהולך מנחם
להרויח, מה גם שמדובר במצווה חשובה של קרוב יהודים לתורה", נתן
את ברכתו ואמר למנחם כבדרך אגב "מעשר ותתעשר".
מעולם, לא תיאר יונגרייז, אפילו במחשבותיו הפרועות ביותר כי
אפשר להביא לידי ביטוי את המילה "מציצה", אמנם באופן אישי, עם
עצמו בלבד, הוא דמיין מצבים ארוטיים כאלה, אך משום הכבוד הרב
שרחש לאשתו דחה אותם מיד ופתאום, הכל גלוי, סדום ואמורה. "לא",
אמר יוגרייז לעצמו, לא אתן ליצר הרע להשתלט עלי. אני אהיה
הגיבור שכובש את יצרו. וכך, נחוש בהחלטתו ניגש לסדר את יומן
המבצעים שלו לקראת הכנת המסיבה.

בינתיים, מרוצה מעצמו ומהעובדה שלא יצטרך לעזור אפילו במעט -
משום עצלנותו - בהפקת "מסיבת-החמישים", תכנן זולי זילברמן את
המסע הפרטי שלו לאחור, אל הגעגועים לילדות והנעורים שהתאדו.
כאן כמו תמיד, ידע שבלי שיתוף הפעולה של ריטה אישתו, זה לא
ילך. וכך, ערב אחד, אירגן את ילדיו ואשתו לארוחת דגים בנמל
הישן של יפו. זולי היה אהוב מאוד על בני משפחתו. הוא נתן את כל
כולו לילדים ולאשתו ריטה,  התנאי שלו היה - בלי לחץ. זולי עשה
מה שרצה, שמע את המוסיקה שאהב וגילגל סיגריות של חשיש כל הזמן,
גם כשלא רצה - מתוך הרגל. חמשת הזילברמנים שכחו כבר מתי יצאו
לאחרונה לארוע משפחתי מסוג זה. עוד לפני היציאה הוחלט כי
הולכים להינות ולרצות את אבא זולי. גיל החמישים של אבא הולך
להיות גם הסיפור שלהם - כך החליטו.
שלא כמנהגו, לאחר שישבו, ועוד לפני שהגיע ההזמנה, פתח ואמר,
ברצינות גמורה ופחד גדול בעיניים, לבני-משפחתו, "ההקשבה שלכם
וההתייחסות הרצינית למה שאני הולך להגיד הערב חשובה לי , לכם
ולהמשך החיים שלנו. אתם מכירים אותי. אני איש קל ולא כבד. אבל
לאחרונה יש לי הרגשה שאם הראש לא מסתדר לי, אני נופל למחלת
עצבים - בלי סיכוי לקום". ריטה והילדים - אסף עמוס ונורית -
החליפו מבטי חרדה מעל צלחת הלוקוס ובבת אחת ביקשו מזולי פסק
זמן. "תגיד אבא" זרק לו עמוס, "אם זו מתיחה, אז יאללה, לא
הצליח לך. בוא נעבור הלאה. אבל אם אתה רציני, זה יתפוס גם
אותי? - המחלה הגנטית הזאת שעוברת אצלך במשפחה - המנייה
דיפרסיה?". ונורית, בת הזקונים מכיתה ט' הצלע השלישית של אביה
אמרה - " ווי אבא, מה קרה, אני לא מכירה אותך איזה דיבורים
אלה. אפילו כמתיחה זה לא עובר. אני הולכת לחברים שלי במרכז
המסחרי. לא מתאים לי כל הסיפור הזה." ריטה אהבה והעריצה את
זולי, טיפחה אותו ועשתה הכל כדי לתת לו לחיות כפי שרצה, היא
הכירה את זולי כאת כף ידה. המעמד המשפחתי שלה היה של בכיר שבט
הזילברנים. היא  סגרה וסיכמה את עינייני המשפחה שעמדו על הפרק.
תמיד תוך כדי החלפת  מבט עם זולי. וכשזולי לא נמצא נתן לה את
הגיבוי לאחר מעשה. "תשמעו שבט שלי. אני מבקשת את כל תשומת הלב
שלכם. מתוך היכרות רבת שנים עם אבא, אני מזהה כאן עניין שהולך
לסחוף אותנו בלי לדעת מה יהיה בסוף. או. קיי. זולי, הבמה שלך.
זולי, ידע שכל דבר יצלח לו כשאשתו לצידו, החליט לזרוק את עיקרי
דברו ישר בהתחלה. "תראו, אני פוחד. הפחד מלווה אותי מהרגע שאני
קם ועד למחרת כשאני קם שוב. אני מסתובב עם הפחד והגרוע מכל אני
ישן איתו. כבר חודשים אני "מחזיק - פאסון". החשיש שאני מעשן
מבוקר עד ערב רק נותן לי במה להציג שהכל כרגיל. השתן בורח לי
מהפחד כל פעם שאני שומע חדשות ברדיו. אני לא מסוגל לשלוט על
זה. הרופא המליץ בפני ללכת לפסיכולוג. הלכתי לפסיכולוג, אחרי
הפגישה השלישית הוא הפנה אותי לפסיכיאטר וזה נתן לי ישר כדורי
ליטיום נגד דיכאון. אני לא בדיכאון. נהדר לי . אני פוחד. לא
רוצה כדורים פסיכיאטריים. אני רק רוצה שאסף ועמוס ימשיכו
לחיות. אסף מתגייס בסוף הקיץ ליחידה מובחרת, עמוסי, שנה אחריו.
גם הוא רוצה לשייטת. רק המחשבה על האפשרות שיקרה להם משהו,
גורמות לי מחשבות אובדן סופיות. אתם מכירים אותי טוב יותר מאשר
אני מכיר את עצמי. אני לא בטוח שאני שלם עם העובדה שאתם יכולים
חלילה למות או להיות נכים. המחיר לא שווה לי. אני מרגיש מנוכר
ולא שייך למדינה, ארץ ישראל היא לא בבת עיני, הורי המנוחים
חשבו שזהו. מדינת ישראל לתמיד. החלום הציוני פשט את הרגל. מי
שפשט רגל לא יקבל את בני כמיסים. ובכלל, נדמה כי היהודים
להבדיל מהצוענים לא יכולים להחזיק מדינה. אנחנו חכמים אבל
תחמנים." יוסוף, המלצר הוותיק ורב המוניטין של המסעדה הגיח
לשולחן זו הפעם השלישית ושאל מודאג "מה האוכל לא בסדר?", "בסדר
בסדר" ענו הזילברמנים. "עזוב אותנו ותביא חשבון, אנחנו ניקח את
מה שהזמנו לשפת הים" יוסוף המלצר שהיה רגיל לספונטניות
המשפחתית של הזילברמנים אמר למטבח לארוז את ההזמנה - 2 דגי
לוקוס, 1 שישליק ואחד קבב כולל הסלטים בגביעים גבוהים כדי
שהחול על שפת הים לא יכנס באוכל. וכך, אחרי הבילוי המשפחתי
הקצר במסעדה הלכה לה החמישיה לסעודת שפת הים שלהם ולפיתוח
העתיד.
בינתיים, נכנס יונגרייז לתפקידו כמפיק המסיבה בהתלהבות
וברצינות גמורה. לאחר המקדמה על סך 5000 דולר שהעביר לו אורי
אביבי, הוא החליט לחיות כביכול בשתי עולמות. העולם הישן והטוב
שלו שהתמקד בישיבות בני ברק והעולם החילוני, הלא מוסרי של
"צפון תל-אביב".  מ- 5000 הדולר שקיבל כמפרעה מהחבורה
"התמהונית והעצלה,"  הפריש אלפיים דולר לעצמו, ואת היתר נתן
לאשתו לשמור לימי צרה. 300 דולר הדגיש לאשתו לתת לרב כמעשר.
פיצול האישיות של יונגרייז היה טוטאלי. בבית, עם השטריימל.
ובתל אביב ג'ינס וצמה.
מה-2000 דולר שהפריש לקופתו הקטנה קנה לו סרבל גי'נס ומטפחת
הודית סגולה ושלוש חולצות "טי-שרט'ס", את פיאותיו הארוכות  אסף
לאחור ויצר לעצמו צמה בינונית. ראשו המגולח תמיד, כוסה במטפחת
ההודית.
בסוד הזהות הכפולה שלו שיתף יונגרייז את זולי חברו לעבודה
מכיוון שהיה זקוק למקום בו יוכל להחליף את בגדיו. זולי מצידו,
שיתף את משפחתו והם, לא רק שהסכימו שביתם ישמש את מנחם בהחלפת
זהותו, אלא אף הביעו התלהבות קולנית לשמע הרעיון המופרע להכיר
דתי-חרד, דוס אמיתי.
את היום הראשון כמפיק המסיבה קבע יונגרייז ליום ג ', "פעמיים
כי טוב".
כבר בבוקר, צילצל לאורי אביבי בירושלים, הוא רצה להבין את פשר
ההתלהבות שלו מהמציצה של דורינא אשת הנספח ומה הקשר של "סקס
ואלימות" להצלחת המסיבה. בין לבין חשב עם עצמו, מה גורם
ליהודים האלה שהיו יכולים להיות בשר מבשרו, אילו הוריהם היו
שומרי מצוות, להיות "רקובים" כל כך. אביבי שהיה בפגישת מועצת
המנהלים של "המועצה האמריקאית לקידום העשירונים הנמוכים" דחה
את השיחה לאחה"צ והציע  "ליונגי" לעלות לירושלים כדי לעבוד על
התחקיר. את הפגישה קבעו במסעדת "גלאט כושר" יוקרתית שמחיר
הארוחה בה הוא שכר המינימום אותו קובע בין היתר אורי אביבי. את
חשבון, אין צורך לציין, משלמת הקרן לקידום העניים המשותפת
לממשלת ישראל והממשל האמריקאי.
בשעה 11:30 יצא אורי ממשרדו שבקריה למשרד הראשי בירושלים.
בצורה זו הוא יצליח לעשות שעות נוספות - חשב לעצמו - הוא יסייר
גם בגאולה  ובמאה שערים. והפעם לראשונה, הוא יבוא לבקר "כהיפי"
מזדקן לבוש סרבל ג'ינס, עם  מטפחת הודית על ראשו הקרח וקוקו
קטן מאחור. "השם ישמור" שח לעצמו. "ההתחזות למי שאינני, והצצה
לחיי אחי שומרי התורה משולה לעין הרע וללשון הרע שהם גרועים
מ..., "לא, אוותר על ביקור בשכונות החרדיות ואתפוס לי קצת
השראה באזור החילוני של ירושלים. הרי הבטחתי לעצמי שאני הוא
הגיבור הכובש את יצרו." לאחר שהספיק לבקר במשרד הראשי בירושלים
- לחתום כרטיס, לקבל חוזר מנכ"ל חדש,  להכין לעצמו סדרת שאלות
לאביבי ולגבש לו פחות או יותר דעה על אופי מסיבת החמישים קלות
הדעת של החילוניים, יצא יונגרייז לטייל במדרחוב הירושלמי.
תחושה של התרוממות רוח הרגיש יונגרייז כשטייל לו במדרחוב
הירושלמי חשוף הגוף. ככל שניסה להגדיר לעצמו מה קורה ולמה
מתייחסים אליו העוברים ושבים במאור פנים לא הצליח לו. אולי תהה
בינו לבין עצמו - חולם אני? ואז באחת, הלכה ובאה מולו חבורה של
של תלמידי ישיבה צעירים. והוא, שלרגע רצה להסתפח אליהם, אך
אבוי ואבוי, נזכר כי הוא נמצא כרגע בזהותו השנייה - עשה  אחורה
פנה וקדימה צעד ונכנס לו לאולם חשוך עם שולחנות ירוקים וארוכים
ועליהם כדורים בצבעים שונים. תרז, בעלת המקום ואלמנת מלחמת
הכנופיות של ירושלים, הגיחה לקראתו ואמרה "ברוך הבא למועדון
הסנוקר של תרז." שלום וברכה - ענה יונגרייז - "מה זה סנוקר? לא
יצא לי להיות הרבה זמן בירושלים, ואינני מתמצא בחידושים
האחרונים בשדה המשחק". "שדה מה" ענתה תרז, "מה זה השפה שלך
נשמה? תפסת סוטול באמריקה ובאת יעני תייר לכאן? עלא עיני, אלמד
אותך מה תרצה. בין כה אין לנו עבודה, אולי יצא לנו ח'יר ממך.
תגיד מותק מה קוראים אותך כפרה?"