[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








על השולחן הונח התיק.
תיק קל, אפור, שקצותיו שבורים, מקומטים ומתקלפים. מפת השולחן
התנגדה, בדרכה הצנועה, לאורח החדש, שהונח עליה. היא נמנעה ממגע
ממשי  אתו וכך נוצר רווח קל בינה לבין התיק. המרחק הקטן הזה
סימל יותר מכל את חוסר המשקל, את הקלילות המופגנת ואת השאננות
של נושא התיק.
אולי השולחן חש בזה.  התיק עצמו לא היה ער למעמדו הנחות.
בעיניי היה כל המצב הזה פתטי.
ארבעה חודשים התפוגגו להם בלא זמן מאז פגשתי אותה. מבלי
שעינינו התוודעו ממש, ידע כל אחד מאתנו שאי שם בסביבה היה
עכשיו "מישהו", שמבלי שעיניו יאשרו זאת, מודע היה להימצאו של
השני. לבסוף אולצנו בידי המציאות הבלתי נמנעת שלנו להתחבר.
בתחילה היו ההרצאות בחוג לפילוסופיה בגדר חוויה קסומה, מרגשת
מאוד. הבטן לא הייתה רגועה עוד כקודם. המילים נשמעו מאוזנות,
נכונות ונהירות כל כך... ובמשקלן המדויק. לא היה צורך בהפרזה
ולא בהמעטה. אפילו כאשר נדרשנו לקרוא בעיון את Sein und Zeit
ולרשום הערות ומחשבות לגבי מקומה של "השפה ומגבלותיה" בעולמו
של היידגר, נראו לי הדברים כל כך פשוטים, כמעט כמו לברך מישהו
: "בוקר טוב".
לילות ארוכים עשיתי מעל דפי היישות והזמן המצהיבים.
יש משהו מעליב בקריאה חוזרת ונשנית, לעיתים עשרות פעמים
רצופות, של משפט אחד בודד. את מגבלותיי שלי גיליתי הרבה לפני
שעמדתי על מגבלות השפה ומשמעויותיה במשנת היידגר. ובכל זאת
התמדתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שאשב שם כמו אידיוט גמור
ולא אבין על מה היא מדברת.

("אני מוכרח להבריק...")

אולם, עולמו הנפתל של הברנש הזה, היידגר, עשה בי שמות. ה"אמת"
שלו, "אי ההחבאות", באמת הוציאה אותי מכליי. באמת.
בהרצאות הבריקו עיניה. התלהבותה סחפה אותי מבלי שיכולתי לעמוד
ולו לשבר שנייה אדיש לעיניה, למבטיה, לחיוניותה. הייתי מהופנט
מאישיותה ומגופה. עצמות אגנה ותפיחות ירכיה לא השאירו מקום
לספק באשר למוצקות גופה ולדרכיה. שדיה היו בשרניים ומעט
נפולים, בדיוק לפי המידה, ובהירים וצחים מבעד לחולצתה הפתוחה
במין רשלנות מהוקצעת. אבל לא הבנתי דבר. התקשתי עד מאוד לשמור
על ריכוז המחשבה.
בייאושי - פניתי למקרה. זכרתי את אימרתו של ניטשה, שהתבונה באה
לעולם בדרך מקרה, בדרך בלתי תבונתית, ושאבתי עידוד גדול מכך.
אולי יש לי כאן כיוון. אך כיצד עליי להתנקות מן התבונה ?
אני, שכונתי בפי חבריי הטובים "לפלף" על היותי ילד טוב
ירושלים, בוק חסר חוש הומור, תמים ופתי, צריך עתה להתנתק ואולי
אף להיפרד ממעט התבונה שבי.
שקלתי את מצבי בקור רוח והחלטתי להפקיד את גורלי בידי המקרה.
ישבתי דומם על השטיח בחדרי, בחושך מוחלט. דממה מוחלטת. ברחוב
צעקה אם מבוהלת לעבר בנה הקטן, שיזהר בחציית הכביש... קמתי
ואטמתי את החלון.

("מה אני עושה ?")

אחר כך וידאתי שהתריסים מוגפים, שהחלונות כולם סגורים
ושהדלתות,
המפרידות בין החדרים באכזריות, סגורות. שבתי אל השטיח. ישבתי
דומם.

("אינני עושה. אני נעשה...")

שעה ארוכה ישבתי מבלי לנוע כלל. בהדרגה שכנעתי את עצמי לנשום
רגוע יותר, נשימות קצובות ולא תכופות. יש להסתפק במעט חמצן.
שפתיי לחשו את שמה. שוב ושוב, בלחש. בכל פעם ששפתיי הגדירו את
השם, שנתנו לה הוריה, ובעיניי העצומות נצטיירו האותיות
המתאימות, הייתה מופיעה בתודעתי המצטמקת בבואתה ההולכת ופוחתת.
לבסוף נותרו רק הנחיריים. מחשבותיי קלו.
אט אט הסתדרו להן המחשבות, או שמא היו אלה רעיונות, רצונות, על
פי סדר חשיבותם. מעל כולם צפה ועלתה המחשבה להתכווץ פנימה,
כעובר, שטרם נחשף לפגמים הרבים שהקנו לו מולידיו.
העמקתי את החדירה שלי אל תוך התהום הזרה והאפילה המכונה בפי
האנשים "עצמי". זכרתי: הנודניק הנאצי - למחצה העיר בעניין זה,
ש ק י ו ם
האדם   ex - ists-  משמעותו היא, שרק האדם עצמו יכול "לחשוב את
היישות" שלו.
אמר - אמר.
חרקתי שיניים כדי לא לסגת מן הנתיב שבו בחרתי. אנסתי את עצמי
להתרוקן. הדממה הייתה עכשיו חד משמעית. גם החוסר באור. עיניי
חדלו לשאוף לפיתוי הזול שמציעה המציאות. שיננתי שוב ושוב :
"לחשוב את היישות... לחשוב את היישות".
וכך, מתוך תנוחת העובר שלי, התרחקתי והלכתי. הייתי פטור
לחלוטין מהערכות מצב רגעיות  ומכל צורך במדידה כלשהי. לא מרחק.
לא זמן. לא צבע. איך קורה, שדווקא ברגעי משבר נדירים אני מגלה
מה שנסתר ממני כל השנים ; שאני מצליח לפענח, בבהירות בלתי
אופיינית, הדגשים סמויים מעין ; שבעיוורוני אני מזהה בבהירות
את גווני הקשת כולם ?

("נו, באמת, מה החיבה המשופעת הזו אל עצמי ? נאד נפוח!
 ... nil admirari!זוכר? ... אל תעריץ דבר ...!")

בדרכו לבחון את "ישנותו" גילה גופי המכוער, שלאמיתו של דבר הוא

מעולם לא ראה "מרחק", אלא גופים גדולים או קטנים יותר מאחרים.
כמה קל
הייתי ליפול במלכודת ! כמה שטוח !
אי שם בזרימת התודעה חשתי כמו מרחוק הד של מעבר, אולי של
נפילה. בדיעבד התחוור לי, שהייתה זו תחושה שנבעה מפעולת
השלייה. בהדרגה מאוד איטית התבהרו הדברים. עשרות רבות של
אפורים הפרידו את האופל, שממנו באתי, מן האור, שהלך ונתבהר ככל
שעשיתי את דרכי במעלה הבאר. כמו האור, שפילס לו נתיב אל עיניי
העצומות, המסונוורות, כך גם זחלו לעברי שברי צלילים, חיתוכים
של קולות, ולבסוף, נהימה, שהלכה והתעצמה עד לשיא מחריש
אוזניים, ברגע
ששלו אותי אל מחוץ לבאר.
אז מה אני, האמנם  Cogital ?
חי או מת ? או מה שביניהם ?
אולי אני הוא האלוהים ?
אולי. אולי. אולי אני הוא האלוהים...

("החושים הארורים! מתעתעים בי תמיד...")

קרני האור הפכו זהב. גלי הקול היו נוחים. משהו מאחורי הקלעים
של יישותי החדשה הביע נקיעת נפש מאירוע שהיה שקוע בשאריות
זכרוני, וממושבי החדש, נראה כאילו היה עתיד להתרחש:

מכשיר הקשר יתחנן לתגבורת. בעברו השני יאזינו לזעקות הייאוש
בייאוש, בחוסר אונים מתסכל. הצווחות יקראו לעזרה. ברקע ישמעו
פיצוצים ויריות. הקול יתאר את המתרחש בפשטות מבעיתה. יתאר - עד
שיחדל. והדממה המסוימת ההיא תעדכן עבורי את מושג הכאב. הדממה
ההיא, כופר תשלום בעד גאוותי, יהירותי, אמונתי בעליונות
אישיותי ועולמי... בן העם הנבחר.
ללא מכשיר קשר - היה יכול להיות  קל יותר. אולי לא יתקבלו
זעקות השבר על ידי איש, ולא יירשם הכאב בדם. האם יצלח לי המזל
ואוכל לחמוק ... לא... לא... הקולות קוראים בשמי. אילו רק נפגע
מכשיר הקשר ונתפרק בעוד מועד... אבל לא. יהיה גם יהיה מכשיר
קשר. ויהיה גם מאזין. אך סיוע - לא יבוא.
קולו המתפרק של חייל המילואים מעבר למ.ק. הקפיא את דמי
בתיאוריו הפשוטים כל כך. פעמיים שב ולחש את שמות ילדיו, כאילו
ביקש להיפרד מהם מבעוד מועד: אור, חן, לי. בתוך כך הוא ייבב
כילד, כשהוא מפרט את כל המתרחש בכל חלקיק של זמן, כמו את מסלול
הרימון, שהועף פנימה אל תוך המוצב והיה עכשיו מרחק
שלושים סנטימטרים ממנו: 21 , 22, 23 ; כמו את התפוצצות הרימון,
ששיתקה אותי. כשדהה הרעש חשבתי שתם הכל. אך הוא המשיך ללחוש.
חשתי כאילו הייתה זו ידי שלי, שנתלשה מגופי והיתה עתה מונחת על
ריצפת הבטון, האצבעות עדיין מפרפרות. תחושה משונה.. היד שלי...
מחוצה לגופי...

אולם, כאן, בעולמי החדש, גלי הקול שטו על תדר שאינו מזהה כאב.

מקום, שאינו תבנית נוף המולדת. מקום נטול עבר.
אני מרחף, מאזין לנעים זמירות. לא לחייל שניטש. עשיתי מאמץ
להתרכז.

("לחשוב את היישות. לחשוב את היישות.")

נשלתי מן הבאר.
בעולם מפתיע ונטול צבעים זה הייתי עתה "קדם - סובייקטיבי".
מוכן ומזומן להתמזג עם אותה "יישות" מזויינת ! אעשה הכל למען
אהבתי.
הייתכן שאינני נושם?
אעשה הכל למען אהבתי. היה זה חלל ללא אנשים. האובייקטים נעו בו
באופן עצמאי ולפי כוריאוגרפיה פרטית שאפשרה לכל מי מהם ביטוי
ייחודי, חד פעמי. אותנטי. מחוסר הקשרים. מחוסר דומות. ערירי
ונפלא.
אני, שבעמקי לבי זכרתי מאין אני בא ולאן נגזר עלי לשוב,
התהלכתי נפעם ומסוקרן, מבלי שכף רגלי נוגעת בקרקע כלשהי.

("טוב כאן, בחיי! מדוע עליי לשוב ולהזדקק ל'עתידיות' ?")

המשכתי לטייל. משום מה לא יכולתי להיפטר מן התחושה שאני כעת
יציר וירטואלי למהדרין - יישות בלתי קיימת הגולשת לה בהנאה
בלתי קיימת בין אתר לאתר ברשת הבלתי קיימת ממש... אז מה אני
עכשיו... JAVA ? הא...
כך חוללו מולי כל ערכי העולם הזה שאינו אלא עולם אחר בתזזית
אלגנטית. מבעד לכלים הגסים וחסרי הרגישות שלי נדמה היה לי
שחשתי ברצון חיצוני המעוניין לתקשר עם רצוני.  פניתי לאחור אך
האחור היה כעת מולי... קדימה.
פניתי לימיני ושוב מצאתי את עצמי מתקדם קדימה... אז מה אני
עכשיו... עליסה ? הא... הנה משהו כאן זז...
איזה אידיוטי... מה אני אמור להגיד... בוקר טוב... ערב טוב.
בעברית ?
הרי עברית ברשת זו קטסטרופה. משהו נמצא כאן אך אינני מצליח
לראות כלום.

("מה עליי לעשות ? האם עליי לדבר ? אבל. באיזו שפה ? לא, לא.
לא אדבר.")

ניסיתי לזכור את קוד הכניסה שלי לאינטרנט. זכרתי.
ניסיתי לחוש את ידו של החייל הנטוש. דימיתי את פניו של רון
ארד, ברגע שניצבו מולו שוביו. עכשיו חשתי את לבי הולם בחוזקה.
עצמתי את עיניי.
לפניי עמדו ארבעה אנשים.
לא. לא אנשים.
מה אלה. ארבע צורות.
ארבעה יסודות.  



אדמה, אויר, אש ומים
   
ארבע משהו...  אבל לא זכרים - אינני מבין איך אני בטוח בזה כל
כך. מי מהן או כולן יחד הפיקו מין הרמוניה מתוקה וסימטרית של
תת צלילים, שהומרו בתודעתי לשפה  מוכרת, אם כי תוכן הדברים
נותר זר.  



התקשתי להודות במבוכה שתקפה אותי ועמדתי או ריחפתי שם כאידיוט
מושלם, כאשר אני מודע למחיר האיום שאני עומד לשלם על
השלומיאליות שלי. אם לא אזדרז לחשוב. דימיתי שאני עורך המרה של
הטקסט ששידרו לי הארבע. תמיד נתקפתי שיתוק והלם כאשר פנו אליי
נקבות. מקטע הצליל האחרון שלהן עמד להיעלם לחלוטין. ואז ממש
בלא התערבות מצדי כמו נפרש לפניי מסך ועליו ריצד טקסט שלהן ללא
שפה.

בלהבות אש אש תאכל
ובינות רגבים רגעים מתכלים
והגשם, מי חי מן המת
יצמיח קוץ אל אויר בלא עת

בחשכת הלילות העין בודה
אשליית הזהב של הזמן העתיק
במשורה נמדדים תפל וטפל
לב גואה מתלהט מפריו של הריק

לחשים נלחשים לאורו של הנר
בעמום ובסוד הכישוף מתהדר
הלחשים נשמעים לנחשים שבסל
הדם הבוהק מקורבן המשכל

עת יבוא שחר ופג קסם רב
זמיר הלילה היה לעורב מחורחר
אין תועלת עוד בספר חכמים
בחוט שזור של זהב מעוטר

וככלות ניסיון בכזב ובריק
יתייצבו שוב מולי עת לגזור
ארבעה הם וליבם אחד
לב כבד מזהב, לב קר וחד

בלהבות אש אש תאכל
ובינות רגבים רגעים מתכלים
והגשם, מי חי מן המת
יצמיח קוץ אל אויר בלא עת



(" מה זה הקשקוש האינפנטילי הזה, לעזאזל . זה דומה יותר לטקסט
אוטומאטי של איזו להקת רוק מטאלי נורווגית בסגנון Black-Death
או אני לא יודע מה... מה הן מנסות לעשות, להרשים אותי בכל מיני
חרוזים ?
ארבעת היסודות... ? ואולי הן... הן מנסות לרמוז משהו. אבל מה ?

"האם עליי לפקוח את עיניי. להתעורר מכל זה ? לא. לא. חלילה. מה
הן מנסות לשדר לי.? "  )  


ניסיתי לשחזר במוחי את המילים. לא עלה כלום. הבינותי, שעליי
לעלות בדרגה, לשפר עמדה, לשדרג את תודעתי על מנת שאוכל לעקוב
אחר הארבע ואחר המסר המשונה שניסו לשתול בי. עשיתי מאמץ
להתרכז. הנמכתי בהדרגה את עוצמת הנשימה שלי, שגם כך כבר הייתה
בשפל. לאחר זמן מה, חשתי את אשכיי נמשכים כלפי פנים בטני, את
גאוותי מצטמקת למימדי גרעיו חמניות. וחור נפער בי. אל תדאג,
אמרתי לעצמי, אתה לא ממש אישה. ובבת אחת חדלתי לחוש כל כובד
שהוא. ריחפתי ממש.
ממש.

הארבע נעלמו. עכשיו נטשטש שדה הראייה שלי ובמקומו עלה על מסכי
רקע חדש. עץ אלון העניק מצילו לאדמה הבלתי מורגשת. צבעה היה
ירקרק בהיר מאוד. מימין הלך והתבהר מבנה מלבני קטן, מן תיבת
עץ, במרכזה חור ובמרכז החור ריחפה לה אות : "י" לבנה. משהבחנתי
בה - נעלמה האות ומן החור עלה ענן רך של סימנים, שסימלו את
גוויעת האות ואת התנדפותה. אנימציה נאיווית וחביבה. או אז נפל
כמו מסך שקוף למחצה ושינה את אופי הראות. כאן לא יכולתי לתעד
את סדר ההתרחשויות בוודאות. אולי כל זה קרה אחר כך. או לפני
כן. הכל היה עכשיו מרוח באור אדמדם של שקיעה. מימין ומשמאל
נשמעו רחשים קצובים שהלכו ונתחזקו בשתי וערב קצוב. פעימות ?
צעדים ? אכן. כשפני כל אחד מהם אל מרכז הזירה, זה מימיני וזה
משמאלי, הלכו והתקרבו שני אריות זהים, מצויירים בסגנון תחריטי
Durer  , זנבותיהם מונפים אל על. בהגיעם לנקודה, שבה נשקו זה
בזה, סובבו את ראשיהם לעברי בתיאום מושלם והמשיכו לחדור זה אל
תוך זה, כמו אל תוך מראת ענק, ונעלמו ממני. המלך והמלכה חייכו.
אי שם בפינה נידחת של תודעתי קרא לי זיכרון בלתי ידוע לנסות
לדמיין את האריות בתוספת כנפי נשרים. בדרך כלשהי נשתרבבה כאן
דמותו של מנהל בית הספר התיכון האהוב, לחמן, שהכניס אותי אל
חקר תהומות הגרמניות. עיניו הכחולות ניחמו אותי לרגע. ואז
האריות שבו.
חשתי כיצד הבחילה מתחזקת.
על האדמה הירקרקה נותרו סימני צעידתם התיאטרלית של האריות,
סימנים, שיצרו עיגול מושלם. כל אימת שהסתכלתי אל תוך המעגל
נוסף עוד מרכיב לתמונה: משולש שווה צלעות התמקם לו כשהוא משיק
למעגל. ואז הופיע הריבוע ובתוכו מעגל קטן נוסף... היה זה מבנה
מאורגן היטב.  
הא. ממש כמוני.
אבל מה היה ערכה של מערכת זו ?
כערכי. כמעט כלום.
כאצטרובל מושלם, מסוגנן, שתאיו מסודרים במבנה ספירלי מושלם
ואלגנטי, אבל אצטרובל זה רק... אצטרובל. זה כלום.
התסכול שלי גבר על כל צעד שלי. גן העדן הזה היה גדוש בחידות
ובמלכודות סתומות, שעייפו אותי מאוד.
שאפקח את עיניי ואתייאש מן הדרך ?
הנה אני מקריב את הכל על מנת לגעת בתבונה דרך המקרה, כעצת
חכמים.
אבל היכן הוא הזהב ?
והיכן היא התבונה ?
האריות, ארבע הפיות, אווירת המספרים והאותיות המעיקה, "האור
הנערם כאן כזהב שחוט." כדברי בן ציון, ידידי החד סטרי.  הריחוף
בין אימת העופרת לבין אשליית הזהב. הכל מתיש ומייאש.

("אעשה הכל למען אהבתי. אצא ממסע זה רק כאשר תנוח באמתחתי
התבונה או חלק ממנה. לא אוכל לסבול נחיתות מול אהובתי. עליה
להבחין שאני מבריק.")

עיניי התאפקו מלהיכנע. פסעתי לאחור בניסיון לגרום לאיזו
התרחשות. פיצוץ עז מיקם אותי בתוך שדה הקרב. מתוך הלהבות
הבחנתי בדמותו המעורפלת, ההפכפכה, המשתנה תדיר, המבעיתה, של
הדרקון. מרס מכוון אליו את חיצו, הטעון באש הסודית, רגלו
הימנית מורמת מעט לאחור, גופו דרוך כולו, רועד מעט. ממעל ישב
לו האריה בתנוחה עצלה, מרוצה מעצמו. החץ עשה את דרכו מקשתו של
האל אל ליבו של הדרקון הבוער, חזיז ורעם. הלהבות המרצדות
הסתדרו להן כרשת קורדינטות בה יכולתי להבחין במיקום האומלל שלי
בשטח. משהו כנראה השתבש.
הבחילה הציקה יותר ויותר. ...
המעיים ביקשו לשווא להנחיל את תחושת הוואקום.
מסך חדש קיפץ במפתיע ומנע ממני למות שוב אל תוך אימת הריק.


השנה: 1622 .
המקום:  מחוז הסה, גרמניה.
המסגרת:  : Philosophia reformata.


דניאל מיליוס, המחבר, השתלט על שטח ההפקר של תודעתי ובטון חם
ומרגיע הוא החל להכניס אותי אל תוך רזיה של האמנות העילאית.
אינסוף  נוסחאות, שחוברו להן מלחשים קדומים, מספרות ומאותיות,
מן הגימטרייה, הקבלה, הנומרולוגיה, אגדות עממיות וחומרים
כמוסים, שהורתחו על אש המעבדה - הכל כדי להצליח במשימה
העילאית. רגל עטלף, קליע עופרת וחרוז מסתלסל ימלאו את כיסנו
זהב. יש להאמין ולגדוע את ידי הספקנים חלשי הדמיון וחסרי
האמונה, כך שבבוא עידן הזהב לא יוכלו לגעת בנשגב.

("אבל אני אינני מעונין להפוך עופרת לזהב ! אני רק רוצה מעט
אומץ, מעט חכמה, מעט ביטחון... זה הכל. זה הכל. למען אהבתי. זו
כל בקשתי. אנא, האם לא תוכל לעזור לי .")






כך סיכם דניאל ונעלם מבלי שנפרד ממני. הבחילה הכניעה את הכל.
אינסטינקט מגונה הריץ אותי לחדר האמבטיה, שם דחפתי את הראש אל
האסלה והקאתי ארוכות. מעיי השתוללו. שעות אחדות לאחר מכן עדיין
התקשתי להרגיע את מערכות העיכול והנשימה שלי ולהשיבן לפעולה
תקינה.

("אז מה בכלל יצא לי מכל זה ?")

למחרת, או שמא עבר זמן ארוך יותר, באוניברסיטה, נראה היה הכל
פשוט מאוד. האנשים היו פחות חשובים. המבנים נראו מצומקים יותר.
הטיפוס במדרגות היה קל יותר. המרצה, עד יום אתמול - אהבתי
המטורפת - לא ריגשה אותי כל כך. הייתי כמעט אדיש. האזנתי
לדבריה ורשמתי הערות. פשוט. נינוח. בתום ההרצאה היא קראה בשמי
וביקשה שאשאר לשוחח עמה. כשהיינו לבד היא התעניינה בשלומי
ותהתה על שום מה הייתי כה שקט היום, ופחות נלהב מן הרגיל.
תשובותיי היו מטומטמות וחסרות תוכן ממשי. היא חשה בזה וביקשה
אותי ללוותה החוצה. צעדנו לאט, כשהיא מפתחת רעיון, שנידון קודם
לכן בכיתה: התנסותנו במוות.

(". יש משהו מבזה בעובדה, שבמהלך חיינו אנו מתנסים במוות פעמים
רבות - באמצעות מותם של אחרים - ועם זאת איננו פוגשים לעולם את
מותנו שלנו.")

היא נשמעה מלנכולית. ליוויתי אותה אל מכוניתה, ושם, כשרגלה
האחת כבר בתוך המכונית, היא רכנה לעברי ונשקה לי. עד אתמול
הייתי אולי עומד שם מוכה אלם, כלא מאמין, ועתה היה זה רק עוד
אירוע סתמי בשרשרת של אירועים סתמיים. החיוך שלה היה הפעם חד
משמעי. בעיניים מתחננות היא ביקשה להסיע אותי לאן שהוא.
נעניתי. הגענו אל דירתה, מרחק שלוש - ארבע דקות נסיעה מן
האוניברסיטה. היא הכינה לנו קפה. לא הגענו לקפה. על השטיח
התערבבו גופותינו בטירוף. הופתעתי מעצמי.
הייתי קר ושקול ובלתי נלהב ומאוד מבוקר. האישה הבלתי ניתנת
להשגה, שהייתה רק אתמול מבעירה אש בעצמותיי ומבלבלת את מחשבתי
בעצם נוכחותה, הייתה עכשיו מולי, כנועה, כמהה למגע ידי, מיוחמת
וכואבת. עיניה נעצמו ברכות. עורה החמים תבע התייחסות ואני את
עבודתי עשיתי במסירות. שלא כמו בכיתה שלה, הלשון שלי לא הייתה
מוגבלת עכשיו כלל וכלל. היא הייתה קולנית. שוב ושוב גרמתי לה
להתכווצויות עזות ורצופות, שסחטו מנשיותה נוזלים רבים. ידעתי,
שאני כבר שולט במצב לפי העובדה המפתיעה, שלא הזעתי. גם היא לא
חסכה כל מאמץ להיטיב עימדי, בלשונה הרהוטה ובלעה אותי בשקיקה.
היא הצליחה בכך.

אחר כך קמתי ולבשתי את הג'ינס ואת החולצה, אצבעותיי סירקו את
רעמתי מעלה וחייכתי אליה חיוך מנומס: להתראות מחר או משהו כזה.
שום מחוייבות. שום דרמה. שום בולשיט. מעל שידת המגירות תלתה
מראה, שכמו ביקשה להזכיר לי את עצמי. כשהתרחקתי מביתה מרחק
סביר, ולאחר שווידאתי שאין איש מסביבי, קיפצתי באושר ילדותי.

("יש ! יש ! יש ! מחר כבר לא אתרגש ממנה יותר!")

באותו לילה שבו אלי חזיונות ממסעי המוזר אל עצמי וממאורעות אחר
הצוהריים על השטיח. הקולות והמראות נתמזגו בבלגן נורא. גניחות
האורגזמה הקולניות שלה היוו רקע משונה לגסיסתו של הדרקון.
בחלומי ראיתי אותה, כנפי נשר גדולים היא פרשה לעברי ושיניה
בהקו בלובן. בטנה הייתה תפוחה מעט. החץ שלי היה מוכן, החץ
הבוער שלי. יריתי אותו והדרקון השתולל.
חששתי שמא השכנים שלו יזעיקו עזרה.
סיוט רדף סיוט.
ואכן, המשטרה הגיעה במהירות, כמדומני, ואתה גם מכבי האש
והאמבולנס.
כל הניסיונות להחיותה עלו בתוהו. דימיתי אותה בעולם שכולו
אפילה טהורה ודממה עשירת מרקם, כמו זו שידעתי אני. היא בוודאי
תמצא את אושרה שם.
הנה, לאחר שהתנסיתי במותה, אני חש את עצמי קרוב אל התבונה
קירבה ממשית, יותר מאי פעם.
הנה, צעדתי עוד צעד במשעול העינויים הצר המוביל אל האמיתות
הנצחיות.
-זה לא מצחיק. אתה בכלל מבין את ההאשמות נגדך, דניאל ?
אומר זאת שוב: המשטרה חושדת שרצחת את הגברת ברק, המרצה שלך. יש
מספר עדים, שכנים, שראו אותך מגיע איתה אחר הצוהריים של יום
שלישי, שלשום, וראו אותך חוזר לשם באותו לילה, כשבידיך תיק
גדול. כולם מספרים שנשמעו צעקות רמות ואז הייתה דממה. ראו אותך
יוצא בריצה מןֶ הבית ואז כילתה האש את כל הבית, ושרפה למוות גם
את הגברת. כעורך הדין שלך, אני רוצה לדעת הכל, הכל, גם אם זה
כואב. גם אם זה נשמע רע. אתה מוכרח לסמוך עליי. אני רוצה את כל
האמת כולה.
אתה איתי ?
דניאל. אתה איתי?
- aeternae veritates

-מה ? מה אמרת ? דניאל, אני צריך שתספר לי הכל, על מנת שאוכל
לסייע לך. כרגע הדברים נראים לא טוב. דבר אליי.  בבקשה, עזור
לי לעזור לך...

- aeternae veritates

-מצאו טביעות אצבעות שלך בכל מקום. ציפורניך היו עמוסים בשרידי
עור ושיער של המנוחה. דגימות הזרע, הדם, הכל מצביע לכיוון שלך.
אז אולי כדאי שתתאפס. ותתחיל לדבר אליי. דניא.דניאל, אתה בכלל
מקשיב לי ???
מדוע חזרת אליה באותו הלילה ? רבתם ? על מה היתה המריבה ?

-פשוט... הייתי מוכרח להתנסות.

-במה להתנסות, דניאל ? בסמים ? איזה סם.?

- aeternae veritates

-מה ? דניאל, נסה להקשיב ולהיות מרוכז. ממה פרצה הדליקה ?

-"בלהבות אש אש תאכל."

-דניאל, כל המראות בבית היו מנופצות. למה ? מה זה, מין טקס ?
פולחן כלשהו... מה  זה מסמל ?

-המראה היא באר עמוקה. אתה מאמין שתוכל להוציא אותי מן הבאר ?

-אני אנסה. אני אשתדל ואעשה מאמצים גדולים. אבל כלום לא אוכל
לעשות לפני שתספר לי את כל מה שאתה יודע . אתה מבין את זה,
נכון ?

-מה שאני יודע... אתה מחפש סיבות לדברים ? אתה בטוח שאתה רוצה
לדעת. מה תעשה כשתמצא אותן ? ומה תעשה כשתאבד אותן  ?  

-דניאל, די עם החידודים. אני שמח שאתה מדבר. אבל אין לנו זמן
רב. דבר. ספר לי. מה עשית שם בלילה ?

-היא קראה לי.

-היא התקשרה אליך וביקשה שתבוא... ?

-כן. בחלומי היא קראה לי.
-מה ? איזה חלום, דניאל ? לא אוכל לעזור לך באמצעות חלומות,
פנטזיות וטריפים.
נסה להתרכז... המשך.

-נשמתי לאט. יריתי את החץ והדרקון קיפץ וצרח. זה היה מדליק !
-ממה פרצה השריפה ? למה לא נמצא ראשה של הגברת ?

-"בלהבות אש אש תאכל
ובינות רגבים רגעים מתכלים
והגשם, מי החי מן המת
יצמיח קוץ אל אויר בלא עת."

-דניאל, עזוב כבר את המשחקים האלה. אתה לא קולט באיזה בעיה אתה
נמצא ? זה לא תרגיל או עבודה סמינריונית. אתה הרי אינטלגנטי
מספיק כדי לראות... עם מי מבין קרובי המשפחה שלך היית מעדיף
ליצור קשר בעדיפות ראשונה ?

-היא הציעה לי להתנסות בסופה תוך שהיא גומרת. הא...
היא גמרה - ואני התנסתי.

-תראה, דניאל, אני רואה ש. טוב, אני אחזור הנה מחר מוקדם
בבוקר. אני מקווה שעד אז תרגע ותתארגן. תבין, אתה מוכרח.. פשוט
מוכרח לספר לי מה קרה שם, לכל הרוחות. בצוהריים יביאו אותך
לפני שופט והוא יאריך את תקופת המעצר שלך. יכול להיות שהוא
יבקש לשלוח אותך להסתכלות. אתה מוכרח לדבר איתי לפני כן. זה
מאוד חשוב. אתה מבין, דניאל ?

-אני מבין הכל. הכל אני מבין. מבין אני הכל. הכל מבין אני.


ימי המעצר עברו עלי כימי חג. ידי ליטפה את תווי פניה כל הזמן.
בבוקר, כשעיניי נפקחו, שלחתי את ידי אל שקית הניילון שמתחת
למיטתי, שם, מתחת לתחתונים ולגרביים שהורשתי לקחת איתי למעצר,
נח ראשה ללא ניע, משווע למגע ידי. לבי הולם בחוזקה כל אימת
שאני מתנסה במותה, כל יום מחדש.

"viva la morte!"

כשהניח השופט את התיק, בתום הדיון הקצרצר, לחש לי עורך הדין
הצעיר, שפניי אל הסתכלות פסיכיאטרית. הוא הזיע.  עיניי התמקדו
בתיק.
תיק קל, אפור, שקצותיו שבורים, מקומטים ומתקלפים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו חוץ ממני
שם לב שבדף
האחורי שהוא
ממלכת הסלוגנים
וכל העמוד כולו
מלא סלוגנים, גם
שם יש בפינה
סלוגן... זה לא
כמעט חסר טעם?




זאת שלא
מבינה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/11/98 18:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק ונונו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה