[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








(מבפנים)הודעה: נא לא לנגוס בכנפי עטלף בין השעות 14:00-16:00
מחזור הירח אינו מאפשר לטרמיטים הסוגדים לציפורני החתול להביט
בעיניהם -אתכם סליחה. לתלונות ניתן לפנות למוקד מפעל הקפיצים
הממונה על מתיחת כנפי העטלף על גבי ניילון דק - פרטים בהמשך.
לאחר השעה 16:00 ניתן לנגוס בקצוות כנפי העטלף אך ורק בעזרת
אחיזה מוחלטת בכנפי הרוח המלטפת את קצוות העלים הגבוהים-
לוחשים שירה לרוח והיא-מתנשפת מהתגובה שלה לא ציפתה. מופתעת
מההרגשה שאותה היא לא מסוגלת עדיין להבין, לא מצליחה לקלוט-על
אף מאמציה הרבים. בורחת בתגובה לחוסר הבנתה להרגשה שנגעה במהות
של עלה ומבינה כמה הוא משמעותי בעולם שבו שום דבר לא קיים-מה
שחשוב הוא לא משמעותי, אך הרוח הבינה את פשר ההרגשה שיקום ענק
נמצא בגרגר אפונה אינסופי שנמתח ומתכווץ עם כל שינוי של הבעה-
כל מיצוי דל מחשבה-הרגשה שקפאה ברגע של חוסר תחושה בשעה של
מנוחה. אפונה! היא בהתה בהשתקפות קרן שמש בסביבתה הקרובה...
כבר חצות! הקו נקטע עקב קצר בתקשורת בין הגורמים הנ"ל (הפקיד
שכח להעביר את ההודעה שסינדרלה צריכה להגיע לביתה לא יאוחר
משעה זו-ולכן אירע המאורע המצער -השעה פגעה בהרגשתה ולכן
סינדרלה נאלצה לנקוט באמצעים קיצוניים על מנת לתקן את הנזק
שנגרם לנפשה העדינה) אתכם הסליחה. היא שבה לעצמה והתחילה במסע
שבתחילתו היא עשויה להבין את משמעות הגרגר שבידה, למצוא את
משמעות ההבנה בעיני רוחה-ברגע נתון של מחשבה רגעית שחלפה
במוחה, הרגשה שנוצרה כי סובבה את ראשה בתגובה לצליל שלא שמעה-
צליל שלא עצר אף אחד שלא נוצר על ידי שום דבר-מיתר שנישא
באוויר הרוח ונקלט בעורפה בעודה בוהה בחלון ביתה. מהרהרת בכל
מה שחוותה עד הגעתה לביתה-לחדרה, שבו מוצאת היא נחמה. מבינה
איך השתנתה צורת מחשבתה. מרגישה צורך לברוח מעצמה-למקום בו לא
תמצא שוב את עצמה-בתוך גרגר האפונה שבלעה  לאחרונה בו מסתתר כל
עולמה-כעת הוא בבטנה בשלווה של החשכה -בחום שנוצר כתוצאה
מהבליעה ואחרי מאה וחמישים שנה הוא עדיין מונח במקומו-קיבל
מישרת הוראה: מלמד גרגירי אפונה חדשים שהגיעו למשכנו את נפלאות
עולמם החדש-מסביר להם מנקודת מבטו האחרונה את המסתתר מאחורי כל
לחש של הבטן אליה הגיעו בליל קיץ לח ורגוע משמיע להם את מנגינת
הג'אז שמקיפה אותו. הוא מדגים לתלמידיו הצומחים בין שיהוק
לשיהוק של מורם הנכבד-הוא ניגש לתקרה ולא קוטף פרח מהגינה
ששייכת לכולם (לא שייכת לאף אחד) מביא לכיתה את הגינה, בתקרה
השאיר את הפרח-רק לצורך הדגמה מחייך ומראה לתלמידיו נמלה
שלאיטה מהלכת על הפרח סוחבת חילזון נחמד וזקן שאפסו כוחותיו
מלהביט מהצד על המתרחש בליבם של תלמידי האפונה (הוא לוחש לנמלה
שתומר לפרופסור שיביא לו רשמקול כדי שיוכל להגיד לו את אשר
רקחו האפונים בליבם)החילזון לוחש לפרופסור דבר מה באוזנו בעודו
זוחל לאיטו על תנוך אוזנו כדי שיוכל לוודא שדבריו נשמעו במלואם
ע"י המורה רב החוכמה. הפרופסור נדהם אך עד מהרה מדחיק את
רגשותיו -הוא סומך על החילזון רב המעללים ביודעו שלמד הרבה על
העולם במהלך מסעותיו חוצי היבשות והימים {והלילות והבקרים
הקרים בהם שרד אך בקושי ולו רק בזכות התושייה שבליבו ובזכות
אמונתו בנפש החילזון האינסופית-וגם בזכות המרק של אימא שבלולה
ששתה לפני צאתו מביתו אל מסע ארוך ומפרך זה שבסופו כמו ה"היא"
ששמה לא הוזכר ולו פעם אחת משום מה במהלך העלילה (משום מה)
מקווה הוא למצוא משמעות לכל המחשבות שמתרוצצות בראשו
השבלולי}ובחזרה לכיתתנו הקטנה דבר אחד הוביל לשני-והפרופסור
מוכן להעיד שמחשבותיו והתנהגותו כלפי הפרח היו מהוגנות
בהחלט-מילה שכנראה מיותרת בעולם שלא קיים כבר מזמן,
מזמן...לפתע נכנסה סינדרלה בסערה לכיתה (לאחר שדפקה חלושות על
הדלת ללא הועיל -אף אחד לא שמע ולכן התפרצה סינדרלה לכיתה ( J
ובידה סיר גדול לבישול אפונה-בהלה גדולה השתררה בכיתה
והפרופסור והחילזון יושבים בפינת החדר על כיסאות דמויי עור
שדאגו שההפקה תדאג לספק להם במועד המתואם, שותים מרטיני ונהנים
מההצגה-לפתע נשמע צחוק גדול מפינת החדר סינדרלה קישרה עד מהרה
בין קול הצחוק לקולו של הפרופסור-כל המבטים הופנו לעברם
הפרופסור שיכור כלוט כמובן הצביע בידו לעבר ביתו של השבלול
(הלא הוא ביתו השבלולי) המבטים הופנו לעבר בית השבלול-שבינתיים
בניו ובנותיו הגיעו למקום, הבחינו בפוטנציאל והקימו דוכן ממכר
למיץ תפוזים 100% טבעי וכך גם הלימונדה כמובן-וגם הדוכן ברשיון
אבא שבלול. בתוך קונכייתו של השבלול ניתן היה להבחין במרטיני
ששתה זורם במעגלים הלוך חזור והשבלול לא מפסיק לצחוק ולנוע עקב
הדגדוגים שיוצר המשקה בקונכייתו- הפרופסור רשם לו משחת הרגעה
ועד מהרה חזר המצב לשגרה. סינדרלה לה לה לה המומה מכל מה שקרה
שמטה את הסיר שבידיה לרצפה ומייד חייכה-הבינה שמעתה תוכל להסיט
את תשומת ליבם של מי שרק תרצה אם תמיד תהלך עם סיר בידה- הבינה
שתוכל לשמוט אותו על הרצפה. הרימה את הסיר וחזרה לתוכניתה
להכין מרק אפונה מתלמידיו האפונים הסוררים של הפרופסור
המאוכזב- כן, כן, הוא נעשה מאוכזב מתלמידי האפונה בשלב מסוים
אף צפו ועלו בראשו מחשבות להחליף את תלמידיו בתלמידי חיטה -שיש
להם עוד פלוס מלבד היותם שקטים בצורה מעוררת תמיהה, הם זקוקים
לפחות השקיה, אך הפרופסור ביטל בהינף יד את כל המחשבות שצצו
ועלו בראשו באומרו: "אתם עוד תגיעו למשמעות חיי האפונה תהיו
מורים כמוני ותוכלו להעביר את תורתכם לירקות שעוד יבואו", אך
בינתיים אני רוצה קפה עם שתי שקיות סוכר וניל (בדגש על סוכר
רגיל ולא הסוכר הרגיל של הבית- שדרך אגב לפי הסקרים האחרונים
אפשר למצוא כמעט בכל בית מלבד בתי השבלולים ורכיכות אחרות-(שם
טוב לסדרה) מאחר שבבתי השבלולים ושם הסדרה אין מקום לחבילות
הגדולות של הסוכר של הבית אך ראו הפלא ופלא יש מקום לסוכר וניל
באריזה הקטנה והינה שאר המצרכים לקפה של הפרופסור: חלב- לא
משנה כמה אחוזים רק שיהיה טרי ולא יהיה עמיד, יין אדום חצי יבש
בכמות מדודה וספל עם ידית- רצוי בצבע בהיר  
כך שאפשר לשתות את הקפה תוך כדי ישיבה על עדן החלון (הכוונה
בכתוב היא לחלונות שיש בבתי עץ פרטיים שנמצאים לרוב בשולי העיר
או בכפר שבהם מצורף לחלון גם מקום ישיבה שעליו מונחות כריות
רצוי כרית אחת גדולה בצבע בורדו) ואז, בלי שום קשר לקפה הורגשה
רוח אביב נעימה שהרגיעה את האווירה כל הנוכחים הרגישו לפתע
ברגע של אחדות ואחווה שאופף את עולמם, הבחינו בנצנוץ בעיניו של
כל אחד שברגע שיצא מהחדר שמע את יללות הזאב לאור הירח המלא
שזרח בלילה באור מרגיע שחדר מבעד לעננים שנראו כאילו הלבינו
עצמם למען הילת הירח המדהימה של אותו לילה מעמיק ואפלולי.
הנוכחים החליטו שזהו הלילה וזה המקום למצוא כל אחד את משמעות
חייו-החבורה התפצלה לא לפני שחבריה לקחו נשימה עמוקה ומרגיעה
מאויר ההרים הצלול ומלא החיים ולא לפני שהשבלול חילק פנסים
שהכין מבעוד מועד-חשש שיגיע למצב דומה, פנסים שהאירו באור חלוש
ובהיר- אפילו לא העלו על דעתם להשתוות לאור הלבנה. פסע לו
פרופסור לאורך השביל הצר שבחר, צר וארוך משהדמעה שנחה בזוית
עינו יכלה לשקף אך הוא הבחין תוך כדי התבוננות מבעד להשתקפות
הדמעה בעולם חדש ומופלא שנגלה לנגד עינוי-עולם חסר זוויות
ופינות בדיוק כמו זה שהתגלה בחזיונו על עולם מושלם בעניו-עולם
שבו כל מבט הוא מלא משמעות, כל גרגר חול נמתח ומלטף את דמיונו
שעם כל מראה של צבע מתפתח ומשתנה. השביל שבחר לא היה אשליה
למרות שהיה מקבל זאת בהבנה אם היה מתברר לו שכך זאת בגלל רוח
הרוגע וההבנה שנפלה עליו ברכות מלטפת עולמו קסם והשתלב עכשיו
באופן מושלם בעיניו עתה הבין את פשר החיוך שאהובתו הפנתה לעברו
וטענה- תמיד בהבנה, שהוא לא באמת מבין את משמעותו, למה באמת
היא מחייכת ומה הסיבה לכך שעיניה זורחות כשהיא מביטה לעבר שדה
ירוק שפרחים אדומים נראים כמרחפים בתוכו ושמיים תכולים צבועים
בלבן  עננים סוגרים עליו בשלמות לא מוסברת ומובנת במבט מעיניו
של יצור פגיע ומשתאה לנוכח יופי כאדם עיניו קרנו לנוכח ההבנה
והאירו את חשכת היער בו נעמד בזמן שהבנות אלו לגבי עצמו עלו
בדמיונו, היער נראה עתה כזורח עליו בחזרה ומאיר את דרכו אליה
יפנה מעתה הוא נזכר בחבריו וידע בבטחה ובלי סיבה מוגדרת שיפגוש
אותם עוד לפני סיום מסעם בנקודת הצטלבות של מסלוליהם וחייהם,
נקודת מוצא שניה בחיי כל חבר קבוצה, מחשבותיו הרבות נדדו לעבר
סינדרלה שפסעה לה בשקט מופתי ומלא בהתבוננות עצמית אופיינית
לאגדה שכמותה היא הביטה לתוך עצמה בעיניה הסגולות והגדולות
שמחפשות משמעות בכל הבעה וליטוף של רוח בעלי העצים הגבוהים
והחכמים- ידעה שיש להם הרבה מה לספר, יש כאלה שלא פצו פה כבר
מאות שנים- לו רק היו יכולים לפתוח את פיהם ולספר את מה שחוו
בתקופת חייהם- סינדרלה הרהרה והייתה בטוחה שריחפה בשלב כלשהו
במחשבתה, היא הטתה את ליבה לעובדה שחייה זורמים ומשתנים עם  
התפתחות העלילה בכיכובה. הולכת היא בפינה אפלולית וחשוכה, ליבה
הולם בקרבה- מבחינה בזוג יונים חגות מעל מסלולה במעגלים, כאילו
מבשרות על המצפה לה בדרכה, ממשיכה היא ללכת- מביטה על עצי המחט
הגבוהים והצפופים המקיפים אותה, משקיטה את צעדיה ומתחילה לפסוע
ולקפץ לסירוגין בתגובה לרחשים ששמעה לפני כיומיים מיער של
שכנתה- מקווה היא שתוכל להסיט את תשומת ליבה של העוקבת אחריה
מזוג היונים שעדיין מרחפות מעליה, מחייכת חיוך צדדי מתחכם ובעל
הבנה, מסתובבת במקומה ומחליטה שזהו היא תמצא את מה שהחלה לחפש
לפני מאתיים חמישים שנה, חיפוש שהתחיל במערה עתיקה בבטנה של
האדמה ביער אפלולי וחשוך ובו עצי מחט גבוהים וסבוכים, היא קפאה
על מקומה והבינה שגורלה הוביל אותה למקום שממנו ברחה כשהתייאשה
מלחפש כשחששה ממה שתגלה בעוד רעש מסתורי מגיע לאוזניה בעודה
פוסעת בשביל ההוא, לפתע החלה לקשר בין הדרקון החביב בעל
התחביבים המוזרים שפגשה במסעה האחרון, היא גם נזכרה בשיחה
שניהלה איתו בטרם עזבה את טירתו, הסבירה לו את פשר התנהגותו
הלא משעשעת- כך בחרה לבטא את סלידתה ממעשיו- הוא היה מגיע לחדה
כל לילה וגם יום רק כדי לדייק ומפריח בועות סבון מצעצוע שקיבל
מאחותו הדרקונית, היא גם נזכרה שבמשך זמן רב לא יכלה לבטא את
שמה בצורה הנכונה, קראו לה למון פיץ' ברי קיווי ליצ'י ושאר
פירות מתוקים, לא הבינה איך הוריה קראו לה בשם זה עד שיום אחד,
שוב-לילה ליתר דיוק הבחין הדרקון בבכייה עקב כך ששמה לב
שהדרקונית נעלבת מחוסר יכולתה לבטא את שמה בלי לבכות דמעות של
צחוק, הוא הסביר לה שהוא ואחותו הדרקונית באים משושלת ארוכה
ומכובדת של דרקוני פירות מיובאים, כל בן למשפחת הדרקונים שיצא
לחפש את עצמו בכל מקום מלבד תאילנד (כי ככה...) היה מביא עימו
פרי נוסף וכשהגיע לטירה משפחת הדרקונים הייתה מצטופפת ומכריזה
על שם פרי נוסף שהתווסף למשפחתם, היא נזכרת שהייתה בהלם
מההיגיון הדרקוני המסובב אך הדרקון הסביר לה שלשם נוסף גם
פליקפלק ובורג  (וכמובן קידה לקהל הדרקוני בסיום התרגיל) או אז
הבינה את משמעות מסעה הרגישה כאילו מצאה את מה שחיפשה במקום
שאליו הגיע, היא חייכה חיוך נוסף של הבנה רקעה ברגליה שלוש
פעמים והגיעה לשפת נהר שבקצהו הבחינה בבקתה, אה, אה זו טירה
קטנטנה שניצבה על ראש הגבעה (תנועת המים שינו את מראה הטירה
שהשתקף בבועה שיצר הדרקון וחייך חיוך מרוצה וכתוצאה מכך באמת
בלי כוונה נפלטה להבת אש ירוקה מפיו של הדרקון, להבה שהשפיעה
על השתקפות הטירה בבועה, הדרקון שוב חייך ואמר בנימוס סליחה.
ולפני שהלכה הדרקון לחש ברכות לאוזנה שהיא הרבה יותר טובה ממה
שהיא חושבת ושהיא לא מעריכה מספיק את עצמה, הוא הציע לה להמשיך
לחייך גם כשאין לה סיבה מיוחדת לכך וכשהיא מרגישה שאין תקווה
ברגע, כשהיא מרגישה שבגללה עזבה השמחה את החדר תוך השארת תהודה
של קול מרחף, תחושה מחממת שנישאה באווירה נקלטה באפה ונראתה
בעיניה- שהביעו הבנה של:" אתם מכירים אותי יותר טוב מזה- אני
מחפשת שלמות בהבנת רגעים ובטוחה שלבסוף אמצא אותם והם יתקבצו
ויראו את התמונה שאני מקווה בסופו של דבר לראות, עדיף מוקדם
ממאוחר ויראו את התמונה שאני מקווה לראות". ואז נפל החלום על
מי שציפה למציאות שהתגלתה כחביבה משעשעת וחסרת הומור ציני
מחוספס עם קשקשים שמבהיקים באור השמש המפציעה ובו בזמן מפשירה
את פניהם הקפואות של הצמחים היא חשה בעוצמת הגדילה של הצמחים
מקיפה אותה, הרגשה שלא חוותה עד אותו רגע גורלי שחולל תפנית
מפתיעה אך עם זאת צפויה בתנועת עיניה המרגיעה. עיניה נעצמו
ולאחר זמן לא מוגדר מבחינתה התעוררה ומצאה את עצמה צופה בצהוב
בוהק, מיקדה את ראייתה והבחינה בשדה חיטה צהוב שהשתרע עד לקצה
האופק ובאמצעו שביל אבנים צהובות שהוליכו לבקתה אדומה ובה דלת
עץ גבוהה וחומה, כיווצה את עיניה והרגישה שהשדה מחזיק את
השמיים, דמעותיה זולגות כמים ומנתבות עצמן בין סדקי שביל
האבנים הצהובות אל הבקתה, היא החלה להיזכר שאותה בקתה הופיע
בחלומה עוד כשהייתה ילדה קטנה, מכווצת את עיניה ותוהה מהי
הסיבה שזכרה חלום זה תקופה ארוכה כל-כך בהתחשב בכך שאותו חלום
הופיע בשנתה פעמים רבות אך משום מה אף פעם לא הצליחה להגיע
לסופו, תמיד כשחלמה חלום זה היא הקיצה עקב צליל מוזר שהגיע
לאוזנה, צליל קבוע בעוצמתו שגרם לה לחייך מסיבה שעדיין לא
מובנת לה במלואה, חיוך שעתה מופיע על פניה לעיתים רחוקות,
רחוקות מדי חזרו ואמרו לה מכריה פעמים רבות משיכלה לזכור, החלה
לחשוב על מהות המחשבה, משמעות וחשיבות הזיכרון, מחשבה שידעה
מלכתחילה שלא תוביל למקום מוגדר ובו תשובה או רמז חמקמק
שבעזרתו תוכל לשלב עוד פיסה בפאזל הענק שבנתה על משמעות החיים
במחשבתה, היא שוב נזכרת ברגעים הקשים שעברה, רגעים שבהשפעתם
החלה לחשוב לכיוון מסוים, כיוון שהתפתח עם הזמן, הרגעים שעברה
ובהשפעת המקומות בהם בקרה ליקום שלם שעדיין מתפתח וגדל
במחשבתה, עוד עולם אליו תוכל לברוח כשתיתקל באדישות או במילה
דומה שכל-כך משמעותית לאנשים אחרים, אך לא לה-היא כבר לא צריכה
להזכיר או לשכנע את עצמה. "מציאות"- זו המילה אליה בורחים
ההמונים בתירוץ להתנהגותם, בריחה אל מקום אפל שהמציא האדם לפני
מאות שנים, מקום שברוב העולם כבר לא קיים אפילו לאלו שמנסים
עוד להאמין במילה ובמשמעויות הרבות שיצרו לה, היא הבינה שמילה
זו היא אם כל אי ההבנות והקור היבש שמרגישים אנשים רבים בקצות
אצבעות ידיהם בניסיון להאריך את חיי המילה ולו רק כדי לנצל את
הזמן הנוסף למציאת דרך חדשה ונפרדת מהמילה. היא לא הופתעה
כשהחלה לרחף במחשבתה מעל מקומות בהם אף פעם לא בקרה, מקומות
עליהם לא שמעה מעולם. הראתה שביב של חיוך שהזכיר לה את ילדותה
היא ידעה שבכוחות עצמה כבר לא תוכל לצאת מהמחשבה וכל זאת עכב
כך שעל מחשבה זו חונכה, כבר לא הכירה דרך אחת, החליטה ברגע של
חוסר מחשבה להתעלם מהצורה הלא מוגדרת של המחשבה שחשבה, שלא
ידעה אם האמינה שהגתה בעצמה, או שזהו חלקיק של זיכרון שהיה
נטוע בתוכה והופיע בתגובה לקשר שיצרה עם מחשבה אחרת שלא קשורה
בהכרח למהות הדרך בה הלכה מהרגע שנולדה. החלה להיזכר בתקופה בה
חייתה לפני שנולדה, לפני שלומדה לחשוב שמחשבה היא חשובה או
בעלת משמעות  
נכונה כלשהי לכל דבר שאי פעם היה קיים או טרם נוצר, פעם ראשונה
בחייה לא חששה להמשיך הלאה עם מחשבה, לא חששה מהמקום אליו
תגיע, שיערה שאינו חייב להשפיע על עולמה אם לא תרצה בכך,
קיוותה ללא חשש שתחזיק מעמד אל מול הלא נודע שעלול לעמוד
בפניה, הרגישה שאויר כבר לא זורם לריאותיה, דבר שלא הפריע לה,
הבינה שכח התמימות הבחין באופל, היא לא נעצה מבטים אלא הגיבה
ברוגע שלא ידעה שהיה בתוכה עד לאותו רגע, היא ציפתה להרגיש
הבנה מהולה בצער, אך שוב לא הופתעה ולא הצטערה להבין את מה
שהיה נראה לה בעבר כטעות בפירוש הרגשה. חשה בגרגור חתול שבהה
בה ברוגע שעד אותו רגע חששה ששמור רק לחסרי תודעה, קפאה על
מקומה לנוכח המשמעות שגילה לה ליבה. קיוותה שלא תבין יותר, שלא
תנסה יותר להבין חוסר הבנה. שמה לב שככל שהרקע משתנה היא רואה
כיוונים שונים, הצללים מאפילים על תפישתה, הרגשתה נמתחת
(F.APPLE), היא עוד תלויה בו, לא יודעת איך ואם היא רוצה
להשתחרר ממנו, היא תשתחרר אם תוכל להתנתק מעצמה, ממנו. מחפשת
את ההבדלים בין שניהם, מה שמפריד ומקשר במרווח משאכלס את כל מה
שאפשרי לחוות בקשר משנוגד למה שהגיוני בעיניה אך עדיין נראה לה
כדבר הנכון לעשות בזמן שלא קיים כשהיא מנתקת את עצמה מהסביבה
שבה היא כבר לא מבלה, היא כבר לא שייכת , מחייכת ומבינה שאף
פעם לא הרגישה מתאימה ולא מוצאת סתירה בין הדברים, שפתאום
משייכים אותה למקום שקיים רק בשבילה ובשביל מי שתבחר לשתף בחלל
המלא שמקיף אותה. או אז הגיע לאוזניה מנגינה מוכרת, מנגינה
שהעלתה בזיכרונה תמונה מתקופה רחוקה בחייה, נדמה שהיו אלה חיים
אחרים, היא מבינה עד כמה השתנתה בשנים האחרונות, כמה  
מעט ידעה על עולמה, כמה הייתה מעדיפה לשכוח. אך היא אינה
מבחינה בהרגשת כעס, מסיבות שרק בתקופה האחרונה הצליחה להבין
היא מוצאת נחמה בחייה ובעולם שבנתה לעצמה, תוהה האם מה שחשבה
לשקט נפשי היה עקב חוסר מחשבה, השלמה, או ייאוש, האחרון כבר לא
שכיח אצלה. NOTHING IS GOING TO CHANGE MY WORLD""- משפט משיר
בו נזכרה, היא נדהמה מהזיכרון החזק שנשאר לה מהשיר, על אף
התקופה הארוכה שעברה מאז התעמקה במחשבות כאלו, פניה העלו חיוך
זהיר שהתרפק על התקופה בה נלחמה את המלחמות שלה וחששה שכל
מלחמה מרחיקה אותה מיעדיה-שהודחקו לתקופה מסוימת- בה חששה
שיאבדו ובכך תאבד את עצמה לשקט, שכעת היא יודעת שהוא רק עוד
אחד מאותן מחשבות ואנשים נוטים ליחס לו חשיבות רבה מדי עקב
חוסר הבנה, היא רק מצטערת על אותם אנשים שהיו יכולים להבין אך
הלכו בדרכים אחרות שהסיטו אותם מהתשובה שאליה הגיעה, כעת היא
יודעת שלא רק היא הגיעה לתשובות שנבעו מהבנה זו, דבר המנחם
אותה בכל פעם שעיניה דולקות והיא חוששת מכל תנועה שתעשה, כל
הגה שתוציא מפיה, אך עם ההבנה מתמעטים מקרים אלו ולמרות שהיא
משערת שעל אף זאת הם יימשכו כל חייה חיוכה לא נמוג מפניה ולו
לרגע. את חושבת שאחזור הפעם, אלו בדיוק היו מילותיי, שלחתי לך
גלויה כשהגעתי, כתבתי שהנסיעה הייתה בסדר, שכאן יותר שקט, כאן
אני מחייך מעט יותר, אני חושב שהפעם אצליח להתמודד עם השקט,
למרות המרחק זו עדיין אותה הרגשה, כאילו תמיד יש בי פצע פתוח,
פעם אמרת לי שקיווית שאפסיק לחפור, עכשיו את יודעת שלא הכל
תלוי רק בנו, אני משער שהתפלאת ששמת לב שהשארתי את המוסיקה שלי
מאחור. יחד עם שאר חפצי למרות שהתעקשתי שהיא לא חלק מהם, נכון
שאמרתי שהיא מרכז חיי, אנשים משתנים את יודעת, או לפחות מנסים.
את הראשונה שהבחנת שיש משהו שפוגע בנו, שאילץ אותי להתרחק
למקום שבו לא רואים הרבה את השמש שתמיד מזכירה לי אותך, שכרתי
בקתה שמרוהטת במראה שמאלצת אותי להתמודד איתך כשאני חולף על
פניה, המרחק לא משנה, את עדיין בראשי. אולי לא צריך לחשוב על
זה ובכלל... אולי אנחנו צריכים, את משאירה אותי ער וכנראה שאני
לא מוכן לזה ולכן אני נעלם, אבל בינתיים את בוכה וזה אף פעם לא
בסדר ולא מתחבר לכלום, אבל זה מה שאת עושה, לזה את גורמת בלי
שום מאמץ ואז מתעוררים מחלום שבו חזרנו הביתה וההרגשה שנועדנו
ליותר, שנועדנו להיות- מתחזקת, אך הפעם ביחד ואז נפתחות
העיניים ואת מתעוררת ואת מתרגשת מהחלום בו את כמעט טובעת בים
של עצמך ואת מחייכת מסיבה שאף פעם לא הייתה מובנת לך במלואה
ונאנחת כמו שעשית אינספור פעמים לפני ושוב מעלה חיוך על פנייך
וממשיכה. שמתי לב שהתחלת לחייך, אך את עדיין רחוקה, יותר מדי
רחוקה. את אומרת שגלי הים מנחמים אותך, מעניקים לך הרגשת
בטחון, הם מצליחים לעשות, אפילו בלי לנסות, את  מה שמנחם אותך
וזה המון. את שולחת סימנים לכל עבר, סימנים מרהיבים- כמעט ולא
אנושיים, אך למרות שברור שהם שם, אפילו מי שמתיימר באמת להכיר
אותך לא מצליח למצוא כיוון של פירוש, גם לא אני ואני לא מסוגל
להגיב, אני רואה שאת מנסה להסביר, אך יודעת בליבך שעד שתביני
בעצמך לא תוכלי לפרש לאחרים, לא בטוחה שאת רוצה, תמיד חשבת שאם
תמצאי את התשובה היא תהיה יותר מדי אישית ובכל מקרה, כבר לא
תהיי כאן כדי להסביר, לא תרגישי צורך, לא תרגישי כלום. פעם
אמרת שאת צריכה אי כדי לשכוח, אולי זה באמת מה שחסר לך, להיות
לבד אבל בצורה אחרת, תוכלי למצוא סדר בכל ההבנות שמרגישים
שעינייך מנסות לעכל. תמיד ידעתי שברגע שתביני לא תפסיקי לזרוח,
לא תצטרכי יותר לשכוח. תמיד חייכת בהבנה כששאלתי שאלות שידעת
שאני יודע את התשובות עליהן, אמרת שגם את עושה את זה, אמרת
שיכול להיות שזו דרכנו להיזכר, או שאנחנו עושים זאת כהימנעות
מחשיבה, ידעת למה לפעמים אנו פוחדים לחשוב, ידעת שיש כל-כך
הרבה סיבות, עד שאי אפשר..., אך גם ידעת שיש כל-כך הרבה מעבר
לכלום, שעליו אמרת שאת לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו, שהוא
מלא במשמעות ובהבנה אינסופית, אבל אחרי הכל בכלום, שגורם לכמות
בלתי נתפסת של אי הבנה שמובילה ליותר מדי- הרבה יותר מדי מבטים
מחפשים, מבטים אבודים לרגעים ארוכים וחבל. אבל אחרי הכל, כמו
שאמרת, אי אפשר בלעדיו. שאלת למה אנחנו תמיד מחפשים
קונפליקטים, מאלצים את עצמנו להגיע למצבים שקשה לצאת מהם רק
כדי שנוכל להגיד שעברנו, עברנו גם את זה ועכשיו למרות הכל צריך
להמשיך, כי אם לא, מה נשאר לנו לעשות?... ושוב ידעת את התשובה,
אך למרות זאת שאלת ולא פעם אחת, כאילו קיווית שאחת התשובות
תהיה שונה ממה שציפית, בפעם האחרונה שדיברנו באמת אמרת שאת
פוחדת להיות מאושרת, לחיות עם ההבנות, לחייך מסיבות שלאחרים
נראות שטותיות או חסרות משמעות, בלי לתהות מה אחרים חושבים ולא
מתוך חוסר אכפתיות, אלא מתוך הבנה שאת לא רוצה להבין דברים
מסוימים שנראים הגיוניים אך בעצם הם לא נכונים, או לפחות לא
צריכים להיות, לפחות לא לפי איך שאת חושבת שהעולם צריך לזרום,
מקווה שהחלק שלך בו לא יקפא, לא יתאדה, לא יתנפץ לרסיסים ואת
איתו. פתחתי ספר וכתבתי סיפור, סיפור על ילד שמנסה לחשוב, הולך
ומחייך בלי שום סיבה מיוחדת. והילד הולך, הולך לו בשביל, מקווה
להחכים כל מה שנמצא בסביבתו. פוגש אנשים בעלי פנים רציניות-
בעלי דעות מוצקות, עיניים ריקות, מסבירים מה שנכון בעיניהם
מתוך תחושת בטחון שלמה והילד בתגובה מטה קלות את ראשו, מכווץ
את עיניו, כאילו מנסה להבין- למרות שהוא כבר יודע וממשיך לחייך
את אותו חיוך ילדותי שכל-כך ממצה את אופיו בעיניו, מגיע לנהר
שאותו עליו לעבור, מתיישב תחת עץ שעליו בשלכת וצופה במי הנהר
הזורמים, חושב שאף פעם לא ראה כאוס ותאום מתמזגים בשלמות שכזו
שאינו מנסה אפילו להסבירה, אך מקווה שיגיע לצד השני של ההבנה
ושוב אותו חיוך בעיניו, אך הפעם מתוך חוסר הבנה ואין עצב
בעיניו. מסיר את נעליו ומרחף מעל המים, הוא בוהה בקרן אור
שחוצה את המים, תוהה על מה שעברה- מה שראתה בדרכה למים, מעביר
בתוכה את ידו מרגיש את חומה ולוחש: עוד טיפה של הבנה. מסיט את
מבטו אל שני אנשים המביטים במחזה בתדהמה, מחייך אליהם בהבנה
ומגיע לגדה השנייה. ושוב עוצמת את עינייך ומגיעה למקום אחר,
חושבת שככל שנוטפות השניות את מתכנסת בתוך עצמך יותר ויותר,
ללא סיכוי לצאת מהדלת האחורית של עינייך, נושמת את האוויר-שגם
הוא מרגיש אחרת, את מרגישה ממוקדת יותר, עם יכולת גדולה יותר
לזכור את המשמעות הסופית של השיחות שאת מנהלת עם העולם ואת
הפרטים הקטנים אך חשובים של המשמעות שבאירועים שהיית חלק מהם.
יושבת על ספה נוחה ומרגיעה שנבנתה בסמוך לחלון גדול שמשקיף
ליער הסמוך לביתך, מאזינה לשקט עוצמתי-מהסוג שאומר לך המון,
מכווצת את אצבעותייך ואוחזת בספר קפה, מרגישה את חומו, שמשרה
אווירה מעט שונה, שואפת לריאותיך אוויר מהול בריח חלוש של קפה,
נועצת מבטים שנובעים מהרגשת ביטחון ביער שערפל סמיך מכסה אותו
ומגיעה כמעט עד לצמרתו, את קמה ומחליקה את רגלייך לתוך נעלי
הבית החמימות שלך, מרגישה מעט קרירות בקצות אצבעותייך ולכן
מקפלת אותן בתוך קצה הסוודר הרחב והארוך, מרגישה הרגשה נוספת
של חמימות וביטחון, מחייכת חיוך עגמומי שמשלים עם הבנה חסרת
כיסוי של ההרגשה אותה את חשה כעת, מתפתלת בתוך עצמך ופוסעת
בצעדי תינוק מחויכים ומהוססים אל ההמשך של סיפור חייך.
(מבחוץ) היא הייתה תכולת עיניים, נהגה לרחף מעל המים להנאתה,
אהבה את המבטים שהרגישה שננעצו בה בשעה ששערה הזהוב התנופף
ברוח הקרירה, היא סיפרה לי שהייתה מקשיבה בסתר למשפטים שאנשי
העיירה בה גרה היו לוחשים אחד לשני, שמה לב לכך שהיו נמנעים
מלהביע את דעתם האמיתית על אדם בפניו, שהיו אומרים בדר"כ את
ההפך ממה שחשו בליבם וזאת בלי שום סיבה מיוחדת, פשוט סתם. היא
לא הבינה וכמה שניסתה לשאול ולחפש, עדיין שמה לב שאנשים, גם
אלו שבאמת ניסו לעזור לה, גם הם לא אמרו את כל אשר בליבם ולו
אך בדעה אחת שיצאה מפיהם בנושא מסוים, כמה קטן ולא משמעותי
שהיה. והיא עדיין לא הבינה, היא לא הצליחה לפרש את ההרגשה שאין
הגיון במעשי אנשים רבים כל-כך. הייתי בדרכי לקנות סוכרייה
כשפגשתי אותה לראשונה, הגעתי לחנות והתלבטתי בין שתי סוגים של
סוכריות על מקל, כל אחת בטעם אחר, לבסוף קניתי את שתיהן, יצאתי
מהחנות והבחנתי בנערה בעלת שיער זהוב ועיניים תכולות מזילה
דמעות אפורות, ניגשתי אליה ובלי לחשוב פעמיים, הגשתי לה את
הסוכרייה הטעימה מבין השתיים. מאז חלפו להם שלושה חורפים
שבמהלכם למדתי להכיר את הנערה הצעירה, במהלכם נענו לי רוב
שאלותיי וזה לא שהבנתי אותן ביום אביב בהיר ותכול  שמיים, זה
קרה לאחר שראיתי אותה מחייכת לראשונה. יום לאחר מכן מצאתי על
דלת ביתי מעטפה ועליה מצויר פרח בדייקנות שמתאימה רק למישהי
אחת שאני מכיר, לה. פתחתי את המכתב ובתוכו מצאתי תשובות לכל
השאלות, כולן- ולרגע אחד קטן ובהיר הכל התחבר, הכל נראה הגיוני
, לרגע אחד- שנעלם ולאחר מכן  לא ראיתי אותה עוד ולאחר שהיא
עזבה, לאחר שהבנתי את כל השאלות, עניתי על כל התשובות- מצאתי
עוד שאלות ושמחתי על כך. הן הזכירו לי את אותו רגע שחייכה
ונתנו לי תקווה שהיא עוד תשוב ושוב תענה לי על כל השאלות.
הנחתי את המכתב על מדף בביתי ויצאתי בפעם האחרונה ליער אליו
נהגנו ללכת כדי לנסות להבין, פסעתי בשקט בשלג הצחור שכיסה את
היער והתבוננתי בעצים הסבוכים והמאיימים שניצבו בצדי השביל,
חייכתי כשנזכרתי שישבנו ותהינו מה הם מנסים לומר, היינו בטוחים
שהם מנסים לפחות לרמוז, אחרת למה הם כה מנסים להתקרב אלינו עם
ידיהם הגדולות, אולי רצו ללחוש לנו דבר מה, היא לחשה והוסיפה
את חיוכה המיוחד. עכשיו אני יכול לספר לך שכל-כך אהבתי את מה
שפעם סיפרת לי, איך את נדהמת בכל פעם מחדש מההרגשה שגופך לא
יכול, לא מסוגל להכיל שנאה, שאת רועדת אחרי שחווית כעס שהביע
כלפייך אדם אחר, חוזרת בראשך שוב ושוב על כל פרט במה שקרה,
תוהה אם הוא יתפוס אי-פעם מה עשה, איך גרם לך להתנתק לדקות
ארוכות מכל מה שסביבך ולחיות שוב בתוכך, ההרגשה שהכל מוכן
לקראתך, קרן אור שחודרת מבעד לאפלה שחשבת שתמיד תקיף אותך,
לפתע היא לא מהווה בעיה, את נעלמת רק לדקה, אך אני החסרתי
פעימות שאבדו לנצח שבו נמשכה הדקה, לחשתי: תמיד אהיה כאן
בשבילך, תתגברי על הצורך לברוח ולמרות שאני יודע שמקום רחוק
תמיד קסם לך ולנו, כל מקום פרט לכאן-תמיד אמרת. קיוויתי שהפעם
תישארי ואז נעצת בי מבט שלא היה מוכר לי בפנייך ולראשונה הזלת
דמעה שקופה, שזלגה, שיקפה את צבע עינייך והתנפצה לרסיסים על גב
ידך. תמיד אהבתי את הדרך בה ישבת בדרך הכי נוחה שמצאת וגמעת
כמויות עצומות של מידע, עינייך נצצו עם כל טיפה של הבנה, כל
פיסה בתמונה הגדולה שתמיד החזקת את עצמך בטענה שהיא קיימת,
תמיד טענת שזו לא תקווה, זו ידיעה. אך הדבר שהכי הזדהיתי איתו
אצלך הוא היכולת לעבור ממצב של חיפוש משמעות, לקריאה מעמיקה של
ספרי קומיקס פשוטים של "גארפילד" ולצחוק מתגלגל אחריהם, לפעמים
היית מעירה בהומור עצמי שאת חושבת שבספרים אלה קיימת המשמעות
האמיתית של החיים, אמרת שהחיים בכל מקרה נעשו לא  מציאותיים,
שהמציאות שהכירנו פעם כבר לא קיימת- היא שינתה את פניה ואין
סיבה להמשיך ולהתמקד בחיפוש אחר מה שבאמת שעדיין מסמל בידי
רבים את החיים, אמרת שהרבה פעמים את מעריכה דברים מעין אלה,
דברים כמו הבועות שמצוירות בחוסר דיוק מכוון מפיהם של הדמויות
בספרים אלה יותר מאשר את דבריהם של הרבה אנשים מלומדים ומנוסים
שטוענים שהם יודעים ומבינים, תמיד הקפדת להוסיף חיוך או מילה
שתגמד את כל המשמעויות אליהם חתרנו בשיחה וזה היה תמיד החלק
הכי משמעותי בעיני בשיחות מעין אלה.  -"AND I'M WALKING,
KEEPING MY DISTANCE, MY VOICE TO THE WHISPER"  שמעת את המשפט
מתוך שיר של זמרת לא מוכרת, שאת כמובן הכרת-כדרכך ובין רגע
נכנסת לתוך עצמך ועינייך בהקו בשילוב שנראה בלתי אפשרי לכל אדם
אחר, מלבדך. נזכרתי שבפעם האחרונה שנכנסת למצב כזה התנתקת
לימים ארוכים והרמז היחיד שהצלחתי להבין מעינייך היה שזה אחד
מהדברים האלה שרק את תוציאי את עצמך מהם וגם זאת בדרכים שאת
עדיין לא הבנת אך תביני בין רגע, אז גם הפעם בלית ברירה. הפעם
ניגשת אלי כמה ימים לאחר שחזרת לעצמך ובמבט של: "אני צריכה
לחלוק משהו"- הודית שכששמעת את המשפט לא היו בפיך מילים לבטא
את כל המשמעויות שהצלחת למצוא בו ולמצוא בהן קשר ישיר לחייך
והוספת שלא עשית זאת כדי להבין משמעויות נוספות למשפט אלא כדי
למצוא דרך להשקיט את עצמך מהרגע בו לא הצלחת להוציא הגה מפיך
מרוב התפעלות, אמרת שאת חושבת שזה אחד מהרגעים הבודדים האלה
אותם את זוכרת במשך שנים ולא מאבדת אף פיסה במשמעות הקשרם
ותמיד יכולה להיזכר ולהיאחז בהם. אין יותר זמן לוותר עליו, כי
הגשם בוכה לחלונות הזכוכית שיגנו עליו מהקור, לפני שיקפא ויחכה
חודשים עד לבוא האביב שישטוף אותו עם מה שנשאר מהחורף, רוצה
להיות עצמו לא חלק מעונה שבאה לבקר כל שנה, אך החלונות אטומים
יותר ממה שציפה, ציפה אותם בקרח שחסם את קרני השמש מלהגיע
אליהם ולהכניס מעט אור לבית ועכשיו הם רועדים וזאת לא הייתה
המטרה ועכשיו הוא לא יכול לעשות דבר מלבד לחכות לשמים שיתבהרו,
אפילו צעקותיו לא יחממו את הקור שלא מסגיר גם הפעם אף טיפה של
הבעה בשערו הלבן, בעינויו האדומות בפניו הקפואות. הוא מחכה
שיתקנו את הטלסקופים שמשקיפים עלינו ושתתבהר התמונה המלאה
ושכולם יבינו שיש יותר ממה שרואים, הוא יודע שגם אם יטעה הוא
לא יופתע, הוא רק מחכה להרגשה של לראות הכל מרחוק ועדיין להיות
ממוקד, עדיין להיות חלק ממשהו שלא כולם מבינים, אבל מחייכים
במבט של תנסה בכל זאת להבין בעצמך... ובי, בי יש תקווה שאנשים
הם טובים מטבעם- שרוע נובע מחוסר הבנה ויש הרבה מזה בעולם,
הכוונה היא למונח השני בעיקר, אני מודע שאני יודע מה התשובה,
אך היא משתנה עם כל נשימה ולמרות שהכל כבר נאמר ונלקח בחשבון,
עדיין לא מצאנו את המקום ממנו באות השאלות ושאליו זורמות
התשובות-שמהזרימות נשחקות. לפתע הגיעה לאוזנייך מנגינה
שסינדרלה חברתך הטובה הייתה מוכנה להישבע שהדחיקה לקצוות
מחשבתה, הסתובבה והפנתה את ראשה מהנוף האורבני שבמקום עבודתה
ובין רגע עצרה את נשימתה, האם הגיעה לשוויץ, ארץ השוקולד
והפרות האדומות (מה?!?), לפניה ריקדו להן שלושה עלמות חן
מחויכות ומרוכזות בעולמן  
הירקרק והצומח שזימרו את המנגינה שהעדיפה לשכוח: "הודילהי,
הודילהי, הודילי, הי, הי"  במבטא שלא היה מוכר לאוזניה, הן
לבשו חצאיות עם משבצות אדומות לבנות ומטפחת משלושת באותם צבעים
על ראשן, סינדרלה שלפה במהירות שתדהים רבי קוסמים את אטמי
האוזניים ששמרה במיוחד לאירועים קיצוניים מעין אלה, תחבה אותם
לאוזניה, נשכבה על הדשא הרך תוך מאמץ להפנות אליהן כמה שפחות
את מבטה כמה מחשש שריקודיהן יזכירו לה ויגרמו לה לזמזם ולחזור
על המנגינה האיומה בראשה. עברה שעה, עברו שעתיים וסינדרלה
-למרות כמה שניסתה, לא הצליחה לגלות ולו אף שביב של עייפות
בריקודן וההנאה מזמזום ה"הודילהי" אצל שלושת עלמות החן,
שסינדרלה אגב, הצליחה למצוא פגמים בפניהן- מה שעזר לה להעביר
את הזמן וגם חימם לא מעט את ליבה בזמנים קשים אלה. לבסוף
החליטה לעמוד על דעתה- עקפה אותן והמשיכה בדרכה, גילתה מבעד
לצמחייה העבותה שחסמה את המשך דרכה שביל אבנים צהובות מאובק
ושלט מבריק שעליו נכתב בלטינית: "הצמד את רגליך שלוש פעמים
ותגיע לעיר הברקת או למחוז חפצך, לפי בקשתך ובהתאם לצבע השמים-
אנא בדוק עם התחנה המטאורולוגית הקרובה לביתך, תודה!", סינדרלה
לא חשבה פעמיים וביקשה להגיעה למחוז חפצה, אמרה: "לעיר הברקת
בבקשה", השמים מעליה התבהרו, הגבעות הירוקות הלבינו ושירת
הציפורים נחלשה, עד ששמעה את קול השקט המוחלט ואת נשימתה
שהרגיעה את קצב המחשבות שהחלו לרוץ בראשה,  
היא התמקדה במחשבה אחת מתוך האלפים שסחררו את ראשה, ניקתה את
סביבת המחשבה, סובבה אותה בזווית עגולה ופירשה לעצמה את תוכנה:
ציפיתי לעשן סמיך שיאפוף אותי וכשיתפזר אהיה צריכה להיות בעיר
הברקת- בחדר הבוהק אם אפשר..., היא רקעה ברגליה פעם נוספת, לא
מתוך כעס אלא מתוך מחשבה שזהו הדבר שזהו הדבר שאמורים לעשות
במקרים כאלו ואז עצרה את נשימתה למשמע קול מלאכי, אך מאיים
במקצת שהתגבר עם התארכות השיחה שאמר: "הודילהי, הודילהי,
הודילי, הי, הי". אההם-סליחה, מי מעז לרקוע ברגליו ארבע פעמים
ולהפריע את מנוחת הדרקון הסגול, או אז סינדרלה החסירה ארבע
פעימות מליבה (היה זה סמלי מבחינתה) וענתה בקול בטוח וחינני
שהפתיע גם אותה:" זו אני סינדרלה, מר דרקון סגול וגדול", טירת
הדרקון (ובה שלושה צריחים ענקיים ובקצותיהם דגלים ירוקים עליהם
מוטבע חתול מחייך) נגלתה לסינדרלה שהשתאתה מיופייה ומהניקיון
המופתי בו הבחינה בחדרי הטירה, היא הרעיפה מחמאות על הדרקון
שנעץ בה פרצוף מאיים ומזיע, סינדרלה שלפה בין רגע מטפחת וטפחה
על מנת לנגב את הזיעה פעמים רבות ובמהירות על פני הדרקון,
הדרקון שנראה אובד עצות הסמיק  בתגובה ובלי כוונה פלט להבת אש
אדירה, הלהבה האירה חדר גבוהה ומרשים שאפילו אליו הדרקון הצליח
להיכנס אך בקושי, הוא התעטף בצעיף משובץ, חימם מים בקומקום
הדרקוני הגדול שלו וכיבד את סינדרלה בתה ארל-גריי ועוגיות
חמאה, הם התיישבו, הדרקון שם את משקפי הקריאה שלו והקריא
לסינדרלה מתוך ספר מאובק את משמעות
החיים אליה הגיעו עשרות דרקונים שכינסו ישיבה לפני אלפי שנים
בניסיון לפתור את החידה מבחינתם אחת ולתמיד, היה זה ספר עבה
ובו כתב צפוף הערות שוליים ושרטוטים מורכבים מאין כמוהם,
הדרקון התעלם מכולם ודפדף תוך העלאת אבק רב לאוויר לדף האחרון-
היה זה דף ריק שבסופו נרשם באותיות קטנות: "לך בשביל האבנים
הצהובות של נפשך ושם תמצא את מבוקשך". סינדרלה, פלטה אנחה
ואמרה לעצמה: אני מרגישה את המשפט הזה, כמו הרבה משפטים נכונים
מבחינתי מהסוג הזה הוא אומר שהכל נכון, הכל לא נכון וזה כל-כך
יפה. אני לא יכולה לחשוב על דרך אחרת בה העולם יכול להתקיים.
לאחר שנעשו חברים טובים ונסעו לטיול תרמילים באירופה
ובסקנדינביה הם חזרו לטירה- נפרדו והדרקון הסביר לסינדרלה איך
להגיעה למחוז חפצה (או בכלל, לכל מקום שהיא רוצה) ע"י רקיעה
ברגליה בזווית מסוימת תוך התחשבות בכיוון רוח הצפון ועוד כמה
וכמה חוקים פיזיקליים פעוטים, סינדרלה אמרה בנימוס תודה-
והמשיכה במסעה. לעיתים בזמן שטיילה לה במסדרונות נפשה ראתה
עצמה מרחפת בין אגמים אדומים לשמיים תכולים ואינסופיים
וכשריחפה עצמה את עיניה וראתה בבירור כל פינה של קימור חדש
שנוצר בשלהי חיוכה, התמקדה בכל אשר חפצה בו רוחה במרווח שבין
תודעתה להבנתה אליה הגיעה זה עתה, בו התכרבלה עד שמצאה בין רגע
את שער הנחמה למטרה שחפצה למוצאה. למה את שואלת כל-כך הרבה
שאלות, הרי את יודעת את רוב התשובות ואת אלה שלא- תביני רק
כשלא תנסי להבין, הסיבה לסיבה הזו צריכה להיות מעניינת- אבל
אותה הרי לא תנסי להבין, משום סיבה שעליה תחשבי- למרות שאני
בטוח שאת יכולה להבין, אבל שוב, לא תנסי מהסיבה הפשוטה שאף פעם
לא היית פה באמת, תמיד היית במקום אחר, מקום שאף פעם אפילו לא
ניסית לאפשר למישהו להתקרב להבין מאיזו סיבה יצרת אותו- כי
אצלך יש אינסוף סיבות שרובן לא נראות מובנות אפילו לאלו שהכי
קרובים אלייך ודווקא הסיבה הזו גורמת לך לחייך חיוך שמאיר את
החדר לשנייה, שאחריה הוא תמיד נהיה חשוך יותר משהיה לפני
שחייכת ושינית את העולם. ופעם נוספת נקלעת שלא בכוונה
לסיטואציה שגרמה לך לחשוב, השאול לא יכול להכיל את הכעס שאת
מכוונת כעת כלפי עצמך, את החצים שעצבייך יורים לעברך ומפספסים
כי את לא בטוחה, כעס שממקד אותך במקצבים קבועים שלעיתים קבועות
משתנים, מסתכלת על השמים ומחכה שייפול כוכב ותוכלי להביע משאלה
שתמנע מכל סוג של הבנה להתקרב לעברך, שתמנע ממך למצוא טעם
במחשבה. את מהרהרת על הרגע בו תחושי ברוח קרירה חולפת ותתפסי
את קצה המחשבה שתסייע לך למצוא סיבה שתוכיח שאין סיבה, נקודה.
ולא תצטרכי להגיע למקום בו תצטרכי להתדפק על דלתות ולהתחנן
בפני פנים קפואות לשלהבת אש קרה שתעלה אותך למקום בו התכלה כל
החמצן ולהבנה אין סיבה להגיע לשם, שם תוכלי באחת מהפעמים
היחידות בחייך לנשום נשימה ארוכה בלי הצורך לבהות כל כמה שניות
בדמויות מוכרות שמחכות לך מאחורי הקלעים, שתפסיקי להשתהות
ולהשקיע הרבה יותר מדי מחשבה כדי להקים מסביבך קירות נוספים
שיגנו עלייך ממשהו שעד כה לא הצלחת להגדיר- אבל את מרגישה
שהקירות סוגרים עלייך- סימן שיש משהו, נקודה שנייה. אמרת שאת
לא יכולה שלא לתהות מאין נובעים צלילי הכינורות שאת שומעת ברקע
כשהקור אופף אותך בלילה אורך ואת בוהה בשמים מבעד לעננים, כבר
לא מחכה שיקרה משהו שבזמן האחרון הבחנת שלפרקים קצרים כבר נראה
שלא משנה לך אם הוא קיים ואת לא רואה דבר פסול בלבהות בירח
ולחייך ולהציע לו לשים עליו משהו חם ולשתות שוקו חם מספל ואם
הוא ממש מתעקש לנסות משהו חדש להתחיל לצייר מעגלים מושלמים,
בסוף הוא יבין שקל יותר לזרוח מאשר לנסות להבין. כשתהיה לך
הסובלנות לחכות ולהסתכל על פרח עד שכותרתו נפתחת תדעי שהגעת
למקום בו את רוצה להיות לפחות כמה דקות ואז להמשיך למקום אחר
ולדעת שתמצאי את אותה הבנה גם שם. ראיתי פנים מתפצלים לשני
כיוונים שונים שמשלימים אחד את השני, אוחזים בחוזקה במים
המלכדים, באש המאכלת אותם עד שמבחינים שאין צורך בכך ומרפים
לאיטם מכדורי הצמר שהסתבכו ביניהם כשהחליטו לנסות להתרחק,
להסיט מבטם, הותירו את נפשם נתונה לחסדי קשרים רכים שהותרו
פעמים רבות מדי, מחפשי תשובה אלמותיים שמובלים תמיד למקום אחד-
אותו מקום תחת הירח, אותו כיסא המצפה לבואם, אותם חפצים שתמיד
מוכנים לקראתם, אנשים שונים, אותן דעות, אותם מבטים שתמיד
ננעצים, אותן פיות מרחפות מעלי ומנסות להרגיע את הפיות
המתלהטים בהתראה קצרה יותר מכל אירוע חיובי שאירע לאחרונה, מה
שצפוי להיאמר גם בעוד חמשת אלפים שנה. החלו לחשוש כשהבחינו שכל
הסימנים התכנסו לנקודה הבוהקת מבטנה של האדמה שעליה חרטו
בבירור שנראה שחלומם עומד להתגשם. שם צפו בעצמם, הפעם לא
ממרחק, עומדים בקור ומנסים למכור חיוכים להרכבה שרכשו במחיר
מציאה, יש סיבה, נשמעה לחישה-ומיד לאחר מכן אנחה כבדה שהרעידה
הרים ונדמה היה שגרמה לאבנים לשחרר פעימות מהירות למשך דקה
שהשפעתה נחלשה ככל שהתקרבה לנקודה הבוהקת בבטן האדמה, משם נשמע
קול חלש ורועד, קולו של צילך שאמר שאם היה לך עוד כוח היית
שואלת, אבל הוא שם לב שבזמן האחרון את כבר לא שואלת, רק מחייכת
חיוך קר וממשיכה לעשות מה שכולם צועקים בקולי קולות ורק את
שומעת, כבר יודעת שלא החוזק של הקשר הוא שמפריע, גם לא הכאב
שבאחיזתו, אלא הזמן שהוא מחזיק, ההבנה שאין עם מי לדבר, הוא לא
יבין, לא משנה כמה תסבירי, מצאת את המחשבה הכי מפחידה אליה
נקלעת מאודך, הנחמה העוצמתית ביותר בה נקלעת עד כה בחייך.
העברת יותר מדי ימים שאבדו בחיפושים, שמהתחלה לא היו יותר
משביב של חלום שעם תנועה אחת לא מתוכננת היית מביטה עליו ממקום
אחר, אי שאף אחד לא ימצא בעולם שקיים רק בשבילך ומשתנה בהרף
עין בהתאם לנקודת הפגיעה של ענב סגול שגדל בקצהו של עץ ענק
שבכית בשבילו מפני ששורשיו נעוצים במערה שקיימת בדמיונך ונגישה
רק לך, רק כי לא יכול לראות משהו אחר, הבאת לו תמונות שצילמת
במהלך מסעותייך בדמיונך, העץ הזיל דמעות יין אדום ומלמל בין
דמעה ליין שהענבים הם למענך, אני לא אומר לך שלא תיאלצי להתפשר
בפני מפלצות קרח לרגעים, מהסיבה הזו אני משאיר לך את הענבים,
שיעזרו לך להפשיר ולשמור על חומך בין הרי הקרח הענקיים שיאלצו
אותך לקחת חלק מהאדישות שמלווה בהבנה משום מה שהחזיקו בתוכם
מיליוני שנים. המערה רעדה והעץ טיפס לעבר החור שבתקרת המערה
לאחר שעקר את שורשיו ממקומם, לבש מכנסים משובצים ומשקפי שמש
כהים ולפי שמועה לא מאומתת לאחר שזכה בתחרות ריצה התראיין
לתכנית בישול בנושא יינות ואמר לאחר ששתה כמות לא מבוטלת של
יין לבן חצי יבש, שרק לאחר שראה שיש יותר, הרבה יותר ממה שהוא
יוכל להבין בתקופת חייו, יכול להבין שאין טעם לבקר, אלא לחיות
את חייו. ואחרי שתיעדת את החוויה החדשה ביומן הייתה לך מחשבה
מעניינת שילדייך יראו אותך באור שונה אם יהיה בידיהם תיעוד של
הדרך בה הלכת בתקופות שונות בחייך ואולי זה יעזור להם להימנע
ממצבים מסוימים אליהם נקלעת וגרמו לך לקחת צד במה שהתרחש, איך
הם יגיבו למשפט שיצא מפיך כשלא אהבת את העולם ברגע מסוים:
"הייתי רוצה לישון לנצח", בהתחשב בכך שהוא לא מביא לשום מקום
מלבד ההרגשה החמימה שמשמעות המילה "לישון" יוצרת אצלך לזמן קצר
שבו נכבו אלפי כוכבים במקום מרוחק ולכן גם הובעו אינסוף משאלות
ע"י אנשים שצפו בתקווה לשמים בתקווה לרמז של משהו שונה שיקרה
וייתן להם תקווה לעתיד שונה מזה שבכל מקרה ידוע להם שיהיה
על-אף כל ניסיון שעליו יחשבו עד שיגיעו לקצהו של העולם, אותו
יצרו במחשבתם וישנו אינסוף פעמים בודדות שיחלחלו לתודעה מאוחדת
שקיימת במקום שלא קיים ולמרות שרבים מחזיקים על כתפיהם את
כרטיס הכניסה אליו לרוב המכריע של מפלצות הקרח אין קצה חוט של
מחשבה איך להגיע אליו וכנראה שטוב שכך. נקישות נשמעות מהדלת
שבקצה המסדרון בה הלכו רבים ולא חזרו, האם הם מבקשים עוד אחד
שיוכלו לשחק בו עד מאה ועשרים שנה, לעשות בו ככל רצונם ולהסיט
ממנו את מבטם לתקופות קצרות בהם יוכל לפקוח את עיניו עד שיחזרו
ואיתם המסכה חסרת ההבעה שהכריחו אותו לעטות וזאת מבלי שיגלו לו
דבר על עצמם ומה רצונם. כנראה שיש דברים חשובים יותר מלכתוב
סיפורים ואחרי הכל-אולי לא, סיפורים רבים גרמו לשינויים חדים
בחייהם של אינספור אנשים, למרות שיותר מדי עקרונות מתנגשים
ברגע שמתחילים לחשוב על האפשרות של יישום חלומות שעלולים
להשפיע על חיי אחרים, כנראה שיש דברים חשובים יותר מלכתוב
סיפורים, אבל אני לא מוצא אותם לפעמים. תאי עצב מתוחים על גבי
זרי נרקיסים ועננים אפורים באמצע שום מקום שמציעים נחמה על
חוסר המשמעות הבלתי נסבל שבקיום האנושי יוצרים קשר הגיוני
בתנועות העדינות של ידייך, אבל אחרי כל החלומות היא מתעוררת
ויוצאת לעולם חדש שבו הכל נמצא בראשה והיא כה מרוצה, לא יכולה
לעצור את נשימתה, פניה לא יכולים להסתיר את שמחתה. אבקש רק עוד
בקשה קטנה, שלא תאלצי להגיע למצב בו תאלצי לזחול על ברכיך רק
כדי לחזות בהשתקפות פנייך בקרח שמתפשט במהירות על-פני המים
השקטים שעד אתמול געשו ונשברו לחופי החול הזהוב שציירת ונשבעת
שתאספי רגע אחר רגע, תשימי אותם למשמרת בכיסך ותפזרי אותם על
פני הים שלחופו עוד תהלכי במהרה לאור הירח שיאיר את השמים
וישתקף במים שהחלו לנוע שוב ולא משקפים עוד את פנייך. סביר
להניח שעצם המחשבה על לעשות משהו תהיה עוצמתית יותר מעשיית
המעשה עצמו. חוסר המשמעות הבלתי נסבל שבקיום האנושי גורם לי
להיכנס לאדישות שמשרה שלווה שלא צריכה לנבוע מהרגשה כזו, גורמת
לגלים לשקוט, האוויר צלול יותר כל לחישה נשמעת, ככה זה כשרואים
את החיים מרחוק, כך הכל מעט יותר נסבל, לפשט מחשבות על דף לבן,
פשוט הרבה יותר להמשיך עוד ועוד עד שנקודה אחרת, לוו דווקא
חדשה מתבהרת, יכולה להיות כזאת שהושארה בצד עד שנקודות אחרות
יתחברו וייצרו משמעות שונה, כעת ניתן לכסות את המחשבות ולהתעלם
מקיומן עד לבואו של משתנה נוסף שיערער את האיזון, בינתיים
מתעלמים- מבינים אנשים בלי לנסות ואפילו לא מנסים לנתח את
ההבנות, קל הרבה יותר, או שזה רק נדמה לי, לחיות ולראות את חיי
אחרים מתוך הרגשת בטחון ומרחק שברור לי שהיא מוטעית מיסודה
מאחר ואין שום סיבה הגיונית לחוש כך, אך שיקול הדעת חד הרבה
יותר כך ומשאיר את אותה הרגשת בטחון שכה חסרה כשמנתחים נקודות
מתוך שייכות אליהן, כך קל הרבה יותר לחייך, להישאר נינוחים
ביחס לשינויים חדים שמתרחשים מסביב. לנעול נעלי בית בידיעה
שברגע זה ממש קטבים נמסים, זכוכיות מתנפצות לרסיסים, היקום
ממשיך לבעור ע"מ שאוכל להתלבט לאן אפנה, אולי הידיעה שכל זה
כבר קרה ויקרה עוד אלפי שנים עד שמשהו באמת ישתנה ללא היכר היא
זו שמשרה את הרגשת הנחת.
הגלים מתנפצים אל תוך האוקיינוס השקט ונושאים איתם מים
שמושפעים ומשתנים בהתאם לכיוון נשיבת הרוח, מי תכלת ששוברים
ברכות את קרני השמש, מים שזורמים וחולפים כמעט בלחש על-פני
האדמה סוחפים איתם את הקופסאות שמסרבות להיאטם, שהחבאנו כדי
לשכוח, להפוך אותם לזיכרונות רחוקים שכבר לא שייכים אלינו
ישירות, זיכרונות שיצללו ללב הים עד שימצאו אותם ושוב לא יפרשו
אותם בצורה נכונה. ...כי בכל דף יכולה להיות שורה שתשנה את
האופן בו אנו חושבים ותגרום לנו לתהות מה אנו עושים, איך
שינויים בפרטים קטנים יכולים להשפיע על חיים שלמים...  ואז קמה
המלכה ממקום משכבה הסתכלה בערמה שניצבה ליד מיטתה, הייתה זו
ערמה של לוחות שנה שהעידו-{בפני שופט הלבוש בבגדי בוקרים
המעידים על חופשתו הארוכה במערב ארצות-הברית משנת 1900 ועד
ליום המשפט, השופט כמעט שאיחר למשפט מאחר שהתעקש לבצע עיקוף
כדי להגיע לחנות היחידה (לפחות שהוא הכיר) ביבשת שמכרה את
הסוכרייה אותה כל-כך אהב, הוא ליקק ללא הפסקה, גם במהלך עדותה,
סוכרייה שוברת שיניים ומחליפה צבעים, השופט מינה את אחת העדות
להזכיר לו כל עשר שניות להפסיק את עדותה של המלכה ולצעוק
"האוווודי" תוך כדי נפנוף בכובע הבוקרים שלו} על השנים הרבות
שחלפו מאז החליטה המלכה לנמנם עד לארוחת הערב, למרות שבדיעבד
הסתבר למלכה שאימה (שלא הייתה מלכה, כי לא יכולות להיות שני
מלכות בו זמנית כמובן, נו באמת, כל מי שהקריאו לו אגדות כשהיה
ילד אמור לזכור שאם כן יש שתי מלכות אז המלכה האם בד"כ פותרת
את הבעיה בכך ע"י כך שהיא מגלה את ביתה שמאיימת על כיסאה,
למרות שהיא באמת לא התכוונה, היא אף פעם לא משקרת- חבל, היא
הייתה יכולה להיות מלכה טובה אם לא הייתה מתעקשת לטבול לחם
במרק כשהיא אוכלת מרק שעועית שגם לא יאה למעמדה כמלכה המודחת
של ממלכתה הקטנטנה, נימוסים גבירתי-בבקשה) הכינה רק פתיתים
לארוחת הערב-שלגביהם הביעה המלכה לא פעם את מורת רוחה עוד
מילדותה, צורתם העגלגלה לא מספיק לעניות דעתה לא הניחה את
רוחה, היא נזכרה באינספור לילות ללא שינה בהם התהפכה על משכבה,
קישרה ללא הפסק בין הפתיתים לגרגר האפונה שזכרה מהאגדה, קישרה
ללא הפסק בין הפתיתים לגרגר האפונה שזכרה מהאגדה, לא זכרה את
שמה של האגדה- היה לה זיכרון עמום של סיפור עם נסיך, נסיכה
ומלכה ואז עצרה המלכה, לא לקחה נשימה ארוכה כמצופה ממצבים מעין
אלה, השקיפה על ממלכתה כפי שעשתה יום אחר יום במשך עשרות שנים
בהנאה רבה לפני שנמנמה בפעם האחרונה, יצאה מעצמה והתמקדה בכל
שבריר של תחושה שהובאה באמצעות שליח בדואר רשום לידיעתה (לאחר
השליח הוציא אותה מריכוזה עם כל הודעה שהביא לידיעתה החליטה
לנקוט בדרך פעולה שונה: סגרה את כל התריסים בחדרה ונעלה את דלת
ביתה לא לפני שהשאירה בכניסה לביתה הודעה לשליח בה הסבירה לו
באדיבות את הסיבה לשאלה שהטרידה את מנוחתו ודרך אגב זו גם שם
להקתו שהתפרקה לא מזמן בעקבות חילוקי דעות יצירתיים, בעיקר
בנוגע לשם הלהקה: למה השמים כחולים, המורה?, הניחה גם סל קלוע
מקש ובו לחמניות טריות שאפתה בעצמה לפני שנמנמה בפעם האחרונה)
לאחר מכן עשתה יוגה ולאחר שהבינה לאחר כשעה שהיום כבר לא תצליח
כנראה להתרכז בכלום ולהגיע להבנה עמוקה חרצה לשון לעכביש שטווה
קורים על תקרת חדרה, נכנסה למיטתה מבלי שהחליפה סדינים עוד
מהמאה שעברה, אמרה לעצמה שתעשה זאת כשתתעורר בעוד כמחצית השעה
לארוחת הערב אליה הוזמנה אצל חברתה שגרה בפרוור בסן-פרנסיסקו
בבית שמשקיף לגשר הזהב ושקעה בשינה ארוכה-עד למאה הבאה, לאחר
מכן התעוררה המלכה הבינה שלארוחה היא כבר איחרה ושוב נפלה
לתרדמה, אך הפעם חלמה חלומות רבים עם נושא משותף שהעלה בה
זיכרונות מאירועים שלא זכרה שחוותה, בחלומה עוד הספקיה לתפוס
תנומה בזמן נפילתה מקצה העולם, לא חשבה שתגיע לשם, אמרו לה
שמשם אף אחד כבר לא חוזר-אך היא הביטה אליהם במבט מרגיע ומלא
הבנה ויצאה למסעה, חשבה לעצמה: התהום אפלולית היא בערב זה,
שמיה זרועי הכוכבים חלפו לא פעם מול עיניה אל תוך החשכה
שהחזירה אותה לחייה-גם לפני שקפצה הרגישה שתמיד הייתה תהום
מתחתיה. מדי פעם נהגה לרחף על גבה ולהביט אל היום החולף לו
לאיטו אל עבר הערב המהורהר וברקיע שנותן את כולו בשעות היום
לשמש ובלילה מתמסר לאור הכוכבים, חשבה שלאחר מיליארדי שנים כבר
לא יחשוש לישון לו ללא מנורת לילה, כשאמרה לו זאת, הרקיע רק
הסמיק ונתן לקרני השמש למצוא את מקומו באור הזרקורים והיא הלכה
לה לדרכה כשהגיעה בהפתעה יום אחד אל מחוז חפצה- למקום מואר
במרכז האדמה, כבר לא הייתה תהום מתחתיה-הרגישה חופשייה. הבחינה
כי תמיד העבירה הרגשות של אחרים לעצמה, אף פעם לא ניסתה לדמיין
את האופן בו תופשים אנשים אחרים הרגשות אלו, כשהבינה זאת הייתה
מופתעת שלא שמה לב לכך עוד קודם לכן, השתעשעה עם המחשבה של איך
יכולה הבנה רגעית לשנות עולם שלם.
אמרת אני במוכנה להמשיך, אני בסדר, מצאת שגם ברעש טמון היגיון
שמשרה עלייך אווירה מרוחקת שמאפשרת לך גם להתקרב לאנשים במצבים
מסוימים, מאפשרת לסנן בודדים מתוך אלפי המשפטים חסרי המשמעות
שמגיעים לאוזנייך, משפטים שנאמרו ע"י אחרים המביטים מבעד
למשקפת מרוחקת המוצבת על אי מבודד שהסתרת מהעולם אותו לימדת
להסתכל על נשימות מבעד לסדקים שבסתירות הנובעות מהמשפטים בהם
כן לימדת את עצמך, שכנעת את עצמך למצוא משמעות שלגביה הגעת
למסקנה שלבטח תשתנה כהרף עין  אם תחשבי ולו אף לרגע על חוסר
המשמעות שבהבנה שמצאת שכביכול קיימת בה ומבלי לחשוב על כך
תמשיכי להסתכל על חייך מתוך אי מרוחק שלבטח יטבע במחשבתך
במוקדם או במאוחר ולמרות זאת מתוך מחשבה זו תרגישי חופשייה
וצלולה מתמיד, הגעת למחשבה המביאה לשמחה שנראה שמתאימה
לאופייך, הבנת המחשבה שאת חשיבותה כנראה שאת מבינה כעת, הבנה
שתיעלם עם הזמן ותגרום לשינוי בלתי תלוי בהרגשתך שינוי שיערער
את מפלס הים שמקיף את אייך ולבסוף את שלמות האי עד להריסתו
והקמת אי בעל תכונות שונות משכרגע אולי מתאימות להבנת הרגשתך.
חלמת על מסע בו  אבק אפור וסמיך עלה מהקרקע שבצד הדרך וזאת
מבלי שכף רגלך דרכה עליה ברגע שיצאת ממכוניתך שעצרת לבקשתה על
מנת שתוכל להתרענן ולחלץ את העצמות שהתעקשה שיש לה ובכלל מהדרך
הארוכה שעברה לדבריה מאז יצאה מחניית ביתך אל עבר השקיעה
שלטענתה הבטחת לה שתוכל להשתלב בתוכה, להיות חלק מגוף שתמיד
זורח מלבד כתמים שחורים שמופיעים עליו רק לעיתים רחוקות בהם
הריק השחור מצליח לפלס דרכו מבעד לאור, לחדור אל ליבה של החמה
ולעמעם את אורה לרגעים קטנים שמצטברים לרבדים אטומים עם חלוף
השנים, הסתכלת במעלה הגבעה והבחנת בטירה עתיקה שמשקיפה לים
התכול ומוקפת באור הלבנה שהתמלאה כאות הזדהות עם החמה שמתקררת
לאיטה, עלית במעלה הגבעה ודפקת על דלת הטירה כדי לשאול לשלומו
של בעל הטירה וגם כדי לבקש כפית סוכר לתה הקינמון הריחני ממנו
כה רצית ללגום עם צבעי הזריחה הראשונים שעתידים להראות ממרומי
הגבעה עליה בנויה הטירה, קילומטרים רבים ועשרות משקאות לאחר
מכן מצאת עצמך פוסעת בשדה פרחי תורמוס סגולים בדרכך אל בר
אפלולי שם תזמיני כוסית WHITE RUSSIAN (אחד מהמשקאות הרבים
האהובים עליך ביותר) תניעי קלות את ראשך בהתאם לצלילים מרגיעים
שיבקעו מרמקולים שנמצאים בפינות הבר, תשאירי טיפ גדול יותר ממה
שאת בד"כ משאירה, לא יהיה אכפת לך, תצאי מהבר אל אוויר קריר
ומרגיע, אל רחוב בעל פנסים שנשרפו זמן רב קודם לבואך אליו,
רחוב בו תשוטטי בנינוחות עד הגיעך לסופו, שם תמצאי מפעל המייצר
במשמרות של 24 שעות את הלבנים הצהובות מהן בונים אנשי עיר
הברקת, שאותם לא ראית מעודך אך נראה לך הגיוני שמראם דומה לזה
של טוב-טוב הגמד {עם המצנפת האדומה והמחודדת (רק שאצלם המצנפת
בצבע כחול) וביתו שבנוי בין שורשי עץ וכו'}את ערמות הלבנים
האינסופיות שנגלו לנגד עיניך (ביחד עם תכניות שלפי מראם נראה
היה שנתנו לארכיטקטים יד חופשית להשתמש בדמיונם לסלילת השביל
לצד שרטוטים אסטרונומיים שהיו מונחים על שולחן עץ ארוך שניצב
במרכז המפעל) יותר מרמזו לך ששביל האבנים הצהובות מוביל לא רק
לעיר הברקת, נאנחת עמוקות ויצאת מהמקום לא לפני שלקחת לבנה
צהובה למזכרת, זכרת שהגעת לביתך ונרדמת בעודך מחבקת את הלבנה
הצהובה, בחלומך ישבת במקדש טיבטי שהוקם בשמורה בדרום אפריקה
כחלק מפרויקט חילוף תרבויות, מולך ישבה בחורה צעירה בעלת שיער
כהה ובו קבוצת שערות לבנות שהציעה לך ללא הפסקה ובמבטא אירי
כבד קצוץ דק דק במבה אדומה, זכרת שתמהת מהי הסיבה שבגללה לא
התפלאת כשהתעקשה שתתכבדי רק מהבמבות האדומות למרות שהשקית
הכילה גם במבות בצבעים אחרים למרות שטעמן היה כנראה זהה לאחר
זמן קצר בו דיברתן בהתלהבות יתרה על מוסיקה (אהבה משותפת
לשתיכן) קמה הנערה, לחשה באוזנך משפט שגרם לליבך להאיץ את
פעימותיו, כיסתה את עיניה במשקפי שמש שחורים, רקעה ברגליה שלוש
פעמים ונעלמה כלא הייתה, נדמה היה לך שאף לא אחד מיושבי המקום
לא הבחין בהיעלמותה הפתאומית של הנערה ולצורך הדיון גם בהגיעה
למקום, היא השאירה רק רמז אחד לזהותה, לבנה צהובה, מעט דהויה
אותה הניחה על כסאה, לאחר כמה כוסות קפה קמת גם את, כיסית את
עינייך במשקפי שמש שחורים, רקעת ברגלייך שלוש פעמים אך לא
נעלמת, נו טוב ניסיתי אמרת לעצמך אחרי הכל אינני דורתי ואין לי
כלב כחול בשם טוטו, שילמת טיפ סביר למלצרית והמשכת בדרכך- או
כך לפחות חשבת בעודך נופלת ממיטתך וממלמלת די עם החלומות
המוזרים וחסרי המשמעות האלו, התיישבת שוב על המיטה והבחנת
בבליטה מלבנית מתחת לשמיכה, הייתה זו לבנה בצבע צהוב חרדל
ועליה נקניקייה חמה, לא חשבת פעמיים ורצת למטבח ע"מ להביא
לחמנייה כשבראשך מטרה ברורה: למצוא את הלבנה הצהובה שתוביל
אותך למקום בו תכלי להלך בבטחה על התקרה ללא אזעקות וללא
הפתעות- כך קיווית לפחות, אכלת בתאבון רב את הנקניקייה והחלטת
לצאת למסע חיפושים אחר הלבנה הצהובה, לאחר מחקר מעמיק התברר לך
שהלבנה שמצאת במיטתך הינה אחותה הדהויה של הלבנה הצהובה, שלאחר
שעות של שיחות נפש ומסע גילויים עצמיים התנדבה להיות לך לעזר
במסע המתמשך למציאת החתיכה החסרה (אחותה -הלבנה הצהובה), למרות
שידעת שעל האחות הדהויה ללבן כמה וכמה נושאים עם אחותה הצהובה
לכשתימצא התייחסת אליה כעל שותפה לכל דבר בלילות ובימים
הארוכים שאפשרו לכן להרהר במהלך חייכן עד כה, היא חיכתה (במשך
שעות שנמתחו לטיפות דבש דביקות שהפיצו קרני אור, נטפו מגב ידה
והתאדו כשנחשפו לאור השמש היוקדת) לרגע שנקבע שיגיע באיחור
הרשמי האופייני לו בארץ מוצאו הרחוקה אשר מעבר לים ממנה לא
ידוע על אחד שחזר מלבד הרגע-שגם הוא מאחר נכון לרגע זה, חיכתה
וחיכתה והרגע לא הגיע- גם לא באיחור, היא שלפה את פרטי הרגע
הבא ברשימת הרגעים הכוננים ברשימת הרגעים שביחד ועם מעט מזל
ישלימו האחד את השני לזמן הרציף שאליו רצתה להגיע במטרה להפסיק
להתקיים בין הרגעים. רגע, אמרה לעצמה ונעצרה-כעת אין שום סיבה
לחשוש מבוא הרגע הוא עבר כרגע ללא כל יכולת להתארך ולחיות ברגע
מדי פעם וגם הבא אחריו זרמו אל הרגעים הבאים שמחליפים אותם
בקצב קבוע ובמגוון צבעים שנמרחים, מתפתחים לצבע שלא ראית עד
כה, שגורם לך לעצור  לקפוא במקומך ולשקוע במחשבה אחת צלולה
שמגיעה אלייך בדואר רשום בתדירות נמוכה מדי מכדי שייאושך
מהתוצאה שתביא התגובה תביא אותך לומר לשפתייך לנוע, למיתרי
קולך לרעוד תגבר עליה ותניח לך  להמשיך להתנתק מהסביבה ולהתרכז
באותה מחשבה דהויה שמחברת אותך לצלילות שזכורה לך מתקופות
אחרות בחייך, לא היו אלה זמנים קיצוניים לכאן או לכאן, לא היה
לך תאריך מוגדר להגיע למטרה שלא הגדרת לעצמך מראש, לא חיית לפי
הכתוב בפתקים קטנים שבזמנים אחרים עדכנת ללא הרף והנחת בכיס
האחורי של מכנסייך לא לפני שוידאת יותר מפעם אחת שאין בו חורים
שלא ידעת על קיומם, ביניהם ידעת להניח את הפתק בזוית בטוחה,
זמנים שבהם היית לוקחת לעיתים קרובות נשימה ארוכה ואומרת לעצמך
שניקית את הראש ושמכאן את לא רק ממשיכה הלאה, אמרת לעצמך שעוד
תגיעי לעמק הצלילות, מקום עליו שמעת כשעוד הסתובבת עם איש פח,
אריה, דחליל וכלבלב שהכחיל כשביקש מהשמים תשובות רבות מדי, גם
שהשאלות לא נראו לך חשובות מדי: כשטוטו (כך קראת לו לאחר ששתה
כמות לא מבוטלת של ויסקי והחל לנבוח טו, טו ולאחריהם לשבת עם
כוס שוקו חם לאור המדורה ולהסביר שהוא ניסה לחכות רכבת) שאל
ברצינות גמורה את הרקיע, מאיפה השיג שמיכה כחולה כה גדולה
ומגוהצת בה טבוע מעגל בוהק שמשנה את מקומו, משהכיר בעובדה שלא
יקבל תשובה ברורה בתקופת חייו לפחות פתח בדיאלוג מרגש עם הרקיע
שבינתיים התכסה בשמיכה שחורה ובה נקודות בוהקות כמספר הכוכבים
בשמי המדבר ביום חורף לא מעונן במיוחד, דבר שכמצופה העלה בפיו
שאלות נוספות בקטגוריית השמיכות (400 נקודות), מפה לשם מצא
עצמו טוטו (הרכבת לא הכלב) במרכזו של ויכוח נוקב על התאמת
הצורות וסידור דרגות הצבעים בשמיכות טלאים מודרניות, בשלב זה
נכנסת בחזרה לתמונה ממנה יצאת לראשונה בחייך בזכות התרכזותו של
המחבר בניסיונות בלתי נדלים להבין את דברי פיו של דמות הכלבלב
שיצר, מה גם שתפקידו המקורי של הכלבלב היה לרכך דמויות
קיצוניות בעלילה. מכאן נחה על המחבר הרגשת אי נחת וחוסר יכולת
ריכוז, הוא קם מכיסאו ויצא אל מרפסת העץ שבפתחה של בקתתו (אליה
נסע כשהגיע למצבים בהם הרגיש שעליו להשיל את עורו, לא יכול עוד
לסבול את מגע האוויר על עורו שנקרע והחלים ללא הפסק במשך כל
תקופות חייו, נשא את משקלו של העולם) שבלב יער עצי האורן
העבותים כשבידו כוס זכוכית ובה ויסקי ושתי קוביות קרח,
מהוויסקי שתה בלגימות ארוכות בעודו נשען על המעקה ובוהה במבט
חסר מטרה אל תוך החושך שבין עצי היער, גם כשהחושך משך אותו אל
תוך תוכו המשיך ללגום מהמשקה בחוסר הרגשה, לאחר שנמלט מהחושך
ובהשפעתו המשיך לספר לדפי ספרו את העלילה, להתבונן במילים
שכותבות את עצמן בעודו בוהה בחוסר ההבעה שעל פני דג הזהב שעל
שולחנו. הסיבה בשמה התחלת במסע החיפושים. אמרת שאת רק רוצה
שיהיה איכפת , לא ללכת הרחק מהמקומות אליהם את מגיעה, את לא
משתמשת במילה לברוח, רק אורזת מזוודות ועוברת למקומות רחוקים-
כמה שיותר רחוקים מהאנשים שהספיקו באמת להכיר אותך וזה תמיד
מרתיע אותך, את מסכמת כל מקום בסיבוב, קידה לתקופת חיים ורקיעה
משולשת ברגלייך, ניסיון הימלטות שידוע מראש שלא יצליח, אך את
מנסה בכל זאת בכל פעם מחדש, אולי הפעם ייפול כוכב. אנו נאבקים
כל חיינו בחוש הצדק שלנו ולו רק למען הרגשת המשמעות שתנוח
עלינו לפרקי זמן קצרים. לפתע הרגישה שמיצי- כלבת הרוטווילר
המאיימת שלה מביטה בה במבט חתלתולי שאומר: "אני יודעת שאת
חושבת על זמרים אפורים, סולמות לבנים וירחים ורודים, את כהרגלך
בשנים האחרונות נמנעת מלחשוב יותר מדי או לחילופין להתייחס
לדברי אחרים ברצינות רבה מדי והתעלמת באדישות מקפיאה (שלגביה
כבר חששו מכרייך שחדרה לאופייך) ממבטיה החודרים של מיצי הרגישה
והנאמנה וזאת למרות שידעת שידעה את מנת חלקה באכזבות בתקופת
חייה הקצרה שגם היא נספרה בחיי כלב. חלמתי שסיפרת לי שעד גיל
מאוחר רצית להגיע לצורת המחשבה הסופית אליה חשבת שמגיעים רבים
בסופו של דבר, אליה לא יכולת כבר לחכות להגיע, בה תישארי באותו
מצב רוח המאפיין אותך, אותו תעצבי לעצמך לפי האופן שאת רוצה
לראות את עצמך חייה לפיו ובתוכו. הלכת לך ביום חורפי בשביל
המתעקל מביתך ותהית כהרגלך מהי הסיבה שלהמבורגר עגול ולמרובע
טעם שונה למרות שמרכיביהם שונים, לפתע שמעת קול שהעץ שהבטת בו
לא משמיע בד"כ: "פסס... פסס... חשבת שאמר העץ עד שהבחנת באדם
הלבוש במעיל שחור מסמן לך להתקרב אליו, את רוצה לקנות אויר,
לחש במסתוריות מה, אמרת לא תודה, כבר קניתי והצבעת אל עבר מיכל
החמצן שבצבץ מעגלת הקניות שלך, האיש המסתורי השמיע קול שהזכיר
לך את מ קיו בטרם נפל לחור שחור שהושלך אל מתחת לרגליו ע"י
דמות בלתי מזוהה שנראתה נעלמת אל תוך חור שחור אחר שהוציאה
מכיסה, ימים אחדים לאחר מכן הבחנת בחנות לחומרי בניין נשאבת גם
היא אל תוך חור שחור שלאחר שסיים השמיע קול גרפס חלוש, אמר
סליחה גבירתי- תוך כדי קידה מנומסת כמובן ונפל ברעש מתכתי על
המדרכה, ניגשת אליו וביחד העליתם חוויות על התקופה בה שמרתם זה
על גבו של זה והאזנתם לג'ימי הנדריקס כששירתתם יחדיו במלחמת
ויאטנם, משם לפה ולאחר שוידאת שאף אחד לא שם לב הרמת אותו
מהמדרכה ותחבת אותו במהירות אל תוך כיסך-עד מהרה הגעת למסקנה
המצערת מבחינתך באותו רגע-שכוחות המשיכה חלים גם עלייך בעודך
נבלעת אל תוך החור שבכיסך. נזכרת שכשהתעוררת מצאת את עצמך
עובדת בחנות צילום וכריכה- מהסוג שאליו מגיעים תימהונים בשעות
הקטנות של הלילה ומבקשים לכרוך את הספר הראשון שכתבו, שם פגשת
נערה בשם דוט, איתה הרגשת בנוח כשלא ידעת איך לסיים משפט או
שיחה-היא תמיד ידעה היכן לשים נקודה, היה זה אחד מכישוריה
הרבים שפותחו אצלה כשלמדה בצעירותה (מעט לאחר שטופטפה על דף
חלק) בביה"ס לנקודות מחוננות, לאור קבלת נקודות זכות רבות
ממחנכיה (היא אף זכתה לכינוי נקודת האור שלי מפיה של מחנכתה
בשנת לימודיה האחרונה-נקודה שגרמה לה לזרוח ולחיוכה להאיר את
המשפט ולהאפיל עליו במשמעותה) התקבלה ללימודי משפטים
שלמים-שלימים הובילו אותה ללימודי פילוסופיה-היא אהבה למצוא
בכתבים נקודות ייחודיות לה, באוניברסיטה הכירה את מר קיו שלאחר
רומן ממוקד ונקודתי הביאו יחדיו לעולם מצולעים קטנים וחייכניים
שאהבו לשמוע את סיפור החתיכה החסרה ועלילותיה המופלאות, מדי
פעם בעת שקיפצו להם במורד הגבעות בחיפוש אחר החתיכה החסרה
התעגלו צלעותיהם והיה עליהם להתגלגל אל אימם כדי שתיישר אותם
בעדינות, דוט טיפלה בנעימות בצלעותיהם אך גם ידעה להיות תקיפה
וביחד עם אביהם לשים בסוף כל משפט-נקודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איש אחד אמר
לכלב שלו אם הוא
בא או לא. אז
הוא בא. או לא.


האגודה לזכויות
בעלי החיים,
מוחה למען
זכויות הכלב.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/03 1:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי רוק ספקטור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה