[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחף סיגל
/
עוד פרידה. סגירת מעגל.

איך כשדברים מתחילים - דברים נגמרים, איך הכול מסתובב וחוזר
ואפ פעם לא נגמר. מעגל.
איך חברה שלי איבדה את הבתולין שלה, בדיוק באותו יום שבו אנחנו
איבדנו אחד את השני. איך התחיל לו שבוע חדש, בלי שום הפרעות,
ונגמר עידן אחר, תקופה, הזויה, מטורפת, מדהימה. מעגל.

בשבילי זאת הייתה סגירת מעגל. אולי גם בשבילך. נכון, יש דברים
שבאים איתי הלאה... האהבה למכוניות, הביטויים הקטנים שאני
ירשתי ממך ואתה ממני, השירים של "הדג נחש" שעכשיו ועד עולם אדע
את כל המילים בעל פה. את המצית עם הבחורה הערומה. הזכרונות
שלנו אוהבים, בוכים, או נוגעים, או אותך גומר בתוכי. המון
דברים שישארו שלי, ואף אחד לא יוכל לקחת אותם ממני, אפילו לא
השורות הללו.
אבל אלפי דברים נסגרים בתוך המעגל, וימשיכו להסתובב בו לעד.
בלי שתהיה לי שום גישה אליהם.

כשנפגשנו הייתה מסיבה בצוללת, לא ממש הלכתי אליה, האוטו נתקע.
אבל הקפצת אותנו אחרי לילה ארוך ושתוי , אותי ואת תאיר הביתה,
ופשוט נשארת.
בהתחלה לקפה, שהפך לכוס מים עם עוגיה ושזיף ושוקו וסיגריה
וטיול וקצת התביישת וגם קצת התקרבת. ונשארת גם למקלחת וסרט
ושטיפת אוטו וארוחת ערב ומאסז' ונשיקה.
איך לא האמנתי שאזרתי את האומצ לנשק אותך.
איך אולי בכלל אז - אם לא הייתי מנשקת - לא היה קורה כלום.
ואולי בגלל זה גם נגמר - בגלל שאני נישקתי ואתה לא.

מאז היינו ביחד, ממש ביחד, זה היה הזוי, מטורף, תלוש קצת
מהמציאות. לשנינו זאת לא הייתה הרגשה של סטוצ. לא החלטנו - זה
פשוט קרה. אנשים שבונים קשר ומכירם תוך חודשיים, חודש,
שבועיים, לנו קרה ביומיים. אולי זה קצת EASY COME EASY GO.
אבל הסתובבנו ביחד, התנשקנו בבתי קפה, נשארנו ערים עד 7 בבוקר
וחזרנו לתאיר בטרמפים עם ערבים. זאת היה תחילת החופש הגדול
האחרון שלי, והוא התחיל בדיוק כמו שכל סוף עולם צריך להתחיל -
מעולה....

חודש וחצי לפני זה הייתי עם קובי.
בחור עפולאי שגדול ממני בשבע שנים שבר איתי ידידות שנמשכה 7
חודשים. היינו ביחד בלילה, ואני קיוויתי שזה יימשך כל הקיצ. עד
שהוא היה אמור לטוס. הוא גם גר באילת- מה שהעלה לי מחשבות על
אהבה קיצית, כיפית, עם המון צחוק וסקס, קצת קיטשי, קצת לא
מיוחד, קצת פוצי ומוצי ודבש, אבל באותו רגע זה היה נראה
חלומי.אם היינו נפגשים עוד פעם, אני וקובי, אז הוא היה מקבל את
הבתולין שלי ולא אתה.
אבל הקשר ניתק, ואני התעצבתי כל כך - למה כל הפנטזיות שלי
התנפצו? והבחור הכי מבוגר התנהג כמו ילד בן שלוש. כל הלהט של
הקיצ שהיה אמור לבוא - התחלפ בבגרויות וכיסופים לנסיעה הבאה
לירושלים כדי שתאיר והאויר בעיר הקודש ירוממו את רוחי.
מה שביקשתי היה סך הכול רומן לקיצ. וקיבלתי את זה כמו בומרנג
לפרצופ.

בנסיעה הבאה לירושליים באמת פגשתי אותך. באותו לילה באוטו
כשנסענו לעיר עברה לי מחשבה בראש:
"הפעם אני אפגוש מישהו, הלילה", חשבתי. הרגשה משמעותית כזאת.
סילקתי אותה מהר, ידעתי שאם לא אפגוש אף אחד- אתאכזב. רציתי רק
להנות אותו לילה. ונהניתי.
ואתה באת. וזה היה מטורף.
אליל, מלאך. גוף של אל יווני ופנים של דוגמן. חיוך של מליון
דולר עם גומות, כמוני. שפתיים רכות שמנשקות ומנשקות ועיניים
שרואות רק אותי.עיניים ששוטפות בנוזל חם שנקרא ערגה, ולהט
ואפילו ניצוץ של אהבה.
אומרים שאתה לא יכול להראות אהבה למישהו
אתה רק יכול לקוות שהוא לא עיוור.
אמרתי ואתה הסכמת.
ובאותם רגעים  היו בעיניים שלך דברים שאי אפשר להיות עיוור
אליהם.
והתנשפתי בלילות וחייכתי בימים והתקרבתי וחיבקתי והרגשתי. היה
טוב, היה כל כך טוב ונקי ולא מסובך והכי התחלה והתלהבות
והתאהבות.

כשחזרתי מירושלים עמדנו בתחנה המרכזית, ברציף האחרון. אכלנו
סיני. חשבנו שאיחרתי ובסוף היה בלאגן  באוטובוסים, אז היה לנו
קצת זמן. עמדנו שם ולא ידענו מה יקרה. אם בגלל שאני גרה רחוק-
שלוש שעות מירושליים - נפגש עוד. ידענו שניפגש עוד. מתי? מה
נרגיש אז? וכל כך לא בא לי לחזור. הייתה הרגשה בתולית, רעננה,
קצת כמו מים קרים ותמצית לימון רק מתוק מתוק מתוק. ולא הפסקנו
להתנשק וכל האוטובוס חיכה לי.

חמישה ימים אחרי זה באת אליי. זה עבר כמו כלום. היה כל כך
כיף!!! כל היום היינו מסטולים, ג'וינט אחרי ג'וינט הסתובבנו
במדבר ובבריכה. פגשנו חברות וסתם התגלגלנו בבית. אמרתי לאמא
שכשהיא תפגוש בך היא תתאהב בך עד מעל לראש, בדיוק כמו שקרה
לי.
ביום חמישי בבוקר אתה חזרת לירושליים, היו סיבוכים עם הגיוס
שלך, לאן תישלח. ובאותו ערב אסף אותי האוטובוס למסע לפולין.

לפני שלושה ימים, בפעם האחרונה בה הייתי בירושלים, ישבנו במיטה
שלך. אתה מנשק לי את הבטן, ואני מזהה משהו,
"השרשרת שלי נפלה לך מהרגל"
השרשרת שנתתי לך - שקניתי לך בפולין, שמעולם לא ענדת, רק סביב
הרגל, נכרכה סביב צווארי והחלה לחנוק.
"היא איפושהוא בחדר" התעקשת . ואני אמרתי, החלטתי, שאתה לא
תשים אותה חזרה, ככה רציתי. ככה יהיה. אולי ההחלטה הזאת הייתה
לרעתי. אולי חרצתי את גורלי. הכול היה כל כך סימלי.

השרשרת שניתקה ונעלמה.
החדר שלי - שכל החופש ניסיתי לשפץ אותו ללא הצלחה. המיטה החדשה
שתיכננו לחנוך. סוף סוף הגיעה - ואתה לא תיגע בה לעולם. לא
תיגע בי לעולם.
המסיבה בצוללת, שהייתה האחרונה לעונה כשנפגשנו וראשונה לעונה
כשנפרדנו. ושתיהן לא מצאו חן בעיניך?!
החיבור ביני לבינך - כשאתה נכנס לתוכי והדלקת שאז הייתה לי שם
(בין הרגליים - לא נעים להגיד) אולי היא גם סימלה את הדלקת
בקשר שלנו.
                                         רק שאצלי היא
נרפאה.
                                           ואנחנו אפילו לא
זכינו להרגיש אחד את  השני לפני הפרידה.
כבר כמעט חודש לא גמרתי.


בפולין היה מדהים. איך היה יכול להיות פחות מזה? דיברנו כל יום
מינימום חצי שעה, ברור שבדרך כלל אפילו יותר. תענוג שעלה  לי
(להורים שלי) אחר כך יותר מ300 שקל שיחות לחו"ל.( שלא נדבר על
השיחות מהסלקום שלי לאורנג' שלך...)
הייתה לי יומולדת בפולין - באושוויץ. הייתה לי יומולדת מדהימה,
שגרמה לי להבין כמה אנשים מדהימים יש לי בחיים...
כמה דמויות מהאגדות. כמה תמיכה שתחזיק אותי. בלי החברות
והחברים הייתי מתמוטטת. כשנפרדנו כמעט התמוטטתי - אבל לא.
ונראה לי שהפעם לא בגלל החברות. בגללי. בגלל שאני חזקה.
אולי בגלל תאיר גם.
אבל בגלל שאני יודעת שהפסדתי גיבור, מלאך, ושאתה הפסדת אותי-
שאני לא יודעת איך לתאר אותי. אבל אני כן יודעת שבחיים לא
תפגוש כמוני, בחיים. בחיים לא תשמע מישהי שאומרת דברים כמוני,
שמסתכלת על דברים כמוני, לטוב ולרע. מישהי שמבינה, שחכמה, שקצת
מצחיקה אפילו. בטוח מטורפת. מישהי שאתה אוהב את הבטן שלה ואת
הירכיים שלה ואת העיניים ועצמות האגן.

לפני שלושה ימים, כששכבנו במיטה, והנחת את ידך בין רגליי, על
הירך הפנימית, החלקה, החמה, ואמרת -
" פה אני אוהב" "וגם פה" "וגם פה" מעביר את ידיך על המקומות
האהובים בגופי, ואני מסיטה את ידך לכיוון החזה,  בצד שמאל, מעל
הלב, " ומה עם פה? פה אתה אוהב?" שאלתי. כי אולי אם אתה אוהב
את מה שבלב שלי תאהב את כולי, לא משנה איפה....

ואני בטוחה שלא תפגוש עוד כמוני. בטוח. השאלה היא אם תשכח?
תשכח אותי?
כי אהבה ראשונה שלך לא הייתי, גם לא הראשונה שעימה שכבת,
אולי לא היינו ביחד מספיק זמן בשביל שאחרט לך בזיכרון, אולי
אשכח מהר...
(מה היה כתוב על זה בספר על המוח ואייזיק ניוטון שקראנו
ביחד?)
אולי אני בנאדם שקשה לשכוח. תאיר אומרת שאי אפשר לשכוח אותי.
להאמין?
מקווה.

אני לא אשכח אותך. הראשון שנכנס אליי. הראשון שבו התאהבתי
וזכיתי. הראשון שגרם לי לפרפרי בטן, הראשון שעישנתי אתו גראס,
הראשון שבאמת דאגתי אם אמא שלו אוהבת אותי או לא.
היית הראשון וידעתי שאני לא הראשונה.

החברה הקודמת שלך תמיד ריחפה מעלינו. ודיברנו על זה ואמנם
נרגעתי. אבל - ותקן אותי אם אני טועה - שאם עכשיו היא הייתה
מציעה לך לחזור - היית חוזר. כמו מטומטם היית חוזר. חוזר
וסובל. כשאיתי היה יכול להיות לך טוב.

יום אחרי שחזרתי מפולין היית אמור להתגייס. החלטנו שאני אבוא
אלייך ישר משדה התעופה. יומיים לפני שנחתתי ידענו שדחו לך את
הגיוס. פרוטקציות בצבא ההגנה לישראל. כמו שרצוי וכמו שמצוי.
הגעתי, אתה היית בקיצ המטורף שלך עם חברים בכנרת. איחרת למסיבת
"דחיית הגיוס" של עצמך בשעה וחצי. השארת אותי לבד עם הדודה
והבת דודה והחבר והדודים החורגים.
דווקא הסתדרתי.
כבר מכירים אותי במשפחה שלך בתור "החברה של ...".
אפילו אבא שלך בפריז פגש אותי. אפ אחד מהחברים שלך לא פגש את
אבא שלך.
רק אני.
בעצם אולי עוד חבר אחד.

היה טוב אז, אני עישנתי- לך כאב הגרון וניסית להפסיק. זה התאים
בדיוק לג'ינג'י קפלן -
            "ממחר, מבטיח לך, אפסיק לעשן"  
                       ואני הייתי עונה כשבת-צחוק בעיני
          "ממחר תפסיק לשקר..."

ככה גם אמרת בשיחה לפני יומיים או אולי זה היה רק אתמול?
שאתה מרגיש שיקרי, לא כנה. כנראה שלא הפסקת לעשן, גם לא לשקר.
ובסוף אני יושבת עם דלקת גרון ואיזה סטרפטוקוקוס שאמא שלך
המציאה  וכותבת על מה שנחשב לעבר.

אמרת שאנחנו לא באותו מקום. מבחינת ההרגשה אחד כלפי השני. ואני
לא מבינה- אני לא מ-ב-י-נ-ה- איך שבפעם ההיא, שהיא ה"כאילו
ראשונה" שניסינו ולא ממש הצלחנו, תפסתי אותך בפנים, הסתכלתי לך
בעיניים ואמרת- א-מ-ר-ת- " אני אוהב אותך"
וזה קשה להוציא את זה מבין השפתיים, אני יודעת כמה שזה קשה
אבל מה שחשוב שזה בפנים -
אז מה? - אז אם קשה להוציא החוצה - אז נפרדים?

כשהיית אצלי שוב, אחרי פולין, שברנו את המיטה. לא בגלל
שהשתוללנו - פשוט בגלל שהתישבתי עליה בכעס. היינו שוכבים
מחובקים בלילה - על חציה של המיטה שעוד עמד בעינו - ודיברנו.
אולי עכשיו כשאני נזכרת אף פעם לא ממש דיברנו על משהו?
אבל כן, ואיך אני יכולה להגיד או לחשוב שאף פעם לא דיברנו?
הרי השיחה הראשונה שלנו, באותו ליל שישי הייתה שיחת נפש וכשאתה
ניגבת את הדמעה מלחיי, ידעתי שמשהו פה קורה.

דיברנו, על אבא שלי, על אבא שלך, על התאבדויות, חברות לשעבר,
שירים וחיים והמון. אני לא יכולה להגיד שדיברנו על הכול, כי זה
לא היה ככה ואתה יודע את זה. אתה יודע על איזה דברים לא יכולנו
לדבר ובאיזו דפיקות זה היה קורה. אבל דיברנו על המון - שזה
כמעט אותו דבר.
ואם ראית אותי כל כך הרבה פעמים בוכה, אז למה כשהייתי באוטובוס
חזרה, בפעם האחרונה, בדיוק כמו בפעם הראשונה, ביקשתי מתאיר שלא
תגיד לך שבכיתי את הנשמה.
"אל תגידי לו שבכיתי לך, בבקשה אל תגידי"
לא רציתי שיכאב, ואיך אני מצפה שלא יכאב? לשנינו?  מה אני
סתומה?
והיא אמרה לך.

טסנו לפריז.
שעה אחת זה היה בגדר סימן שאלה, בגדר ה"אולי" וה - "יהיה
נחמד", ושעתיים אחריזה היו כרטיסים בזול, הייתה מזוודה ארוזה,
היה טרמפ לירושליים, מונית נשר לשדה התעופה, הנחיות איך להגיע
לאבא שלך וקצת אורואים.
היו גם קונדומים בתיק.

פריז היה... פריז היה... אי אפשר להגיד. כי לא ראינו כל כך
הרבה פריז... כן - היינו באייפל, ובשער הניצחון, ובמרצדס בשאנז
אליזה, פארק אסטריקס, מרכז פומפידו, ואכלנו קינוחים במאה שקל
בסנט -ז'רמיין. אבל הכי הרבה היינו ביחד.
בלילה הראשון שכבנו ובלילות שאחריו גמרנו את חבילת הקונדומים.
בפעם הראשונה גמרת בחוץ כי פחדת ובפעמים שאחרי זה גמרת כשאתה
מסתכל לי בעיניים. היה לך טוב.
אני זוכרת את מבטי הטיזינג שהייתי שולחת בך,ואיך היית משתגע.
אני זוכרת איך אתה אומר "ששש" רגע לפני שאתה גומר.
אי אפשר לתאר לך את ההרגשה כשאתה בתוכי, לא כי זה זין. כי זה
אתה. וזה פשוט אלוהי.
היה לך טוב. אפילו שהיו סרטים מוזרים כשאבא שלך ישן ערום ( ככה
הוא ישן..) בחדר השני עם אשתו החדשה ובאמצע הלילה הוא פותח את
הדלת בכדי שתהיה זרימת אויר.
היה טוב , היה חלומי, היה הזוי.
ומוזר לי להגיד "היה".

אחרי פריז חזרתי ללמוד - ואז הכול השתבש. מערכות השעות שלנו לא
תאמו. אני קמתי לפני ההומלסים ברחובות, בשש בבוקר וחזרתי הביתה
בערך בשעה בה אתה היית מתעורר לך, ולנו נשארה רבע שעה עד שאתה
הולך לעבוד.
אני אלך לי לישון, כי אתמול בלילה דיברנו עד הבוקר, וכשאתעורר
משינת הערב אחכה ואחכה עד שתחזור מהעבודה כדי שנוכל לעשות את
זה שוב.לדבר עד הבוקר ולהתיש לי את הנשמה.

חבר טוב מאוד שלך (שבמקרה אני מתה עליו) היה באבל, ישב שבעה.
קפצתי לירושלים ללילה אחד. הגעתי בבוקר.
ההורים שלך היו בחו"ל. שכבנו במיטה שלך ואני יצאתי למרפסת עם
חצאית בלי תחתונים. שכבנו שוב ושוב. ובמקלחת. חמש פעמים.
ובלילה בלילה עשיתי לך מסאז' לקינוח. באותו יום שאלתי אותך:
"למרות כל הסרטים שאני עושה לך? למרות הכול? טוב לך איתי?"
אי אפשר היה לטעות בתשובה שלך- היה לך טוב. אמרת שאתה נשאר פה
. שאתה לא הולך לשום מקום. I'm staying right here. I'm not
going anywhere.
איך יכול להיות רע כשגומרים חמש פעמים ביום?
ובכל זאת הלכת.

הצמיד שאתה הכנת לי, עדיין על היד. לא שאתה מוכשר או משהו.
דיסלקט כמוך יכול להכין רק משהו כמו שהצמיד שלי נראה. מין חוט
סגול כמו של הבאבא סאלי. והוא על היד שלי באדיקות. נתלה על חוט
השערה. מצפה להיקרע בכל רגע. אבל מסרב. לא יודעת למה. אתה גם
מסרב לצאת לי מהלב.
הדמעות שלי הרטיבו את הנייר. אבל אני מתחזקת מרגע לרגע.
( אפילו שאני מוצפת באשליות שאני נחלשת... אבל אני יודעת את
טיבן- הן רק אשליות....)

קשה לי, בייבי, קשה לי כל כך. אני מדלגת מבכי לצחוק. מאדישות
לתיקתוק. אחוזת טירוף אתה לא יוצא לי מהראש כל היום. אני יכולה
שנייה לדבר על מה שהיה ביננו במתק שפתיים, בזכרונות נעימים,
בקבלה והשלמה ובשנייה שאחריה, להרגיש את זה בא, עומד בגרון
ומסרב לזוז עד שדמעה זולגת. ונדירות הפעמים שהיא באה בבודדות.

אני מסרבת להבין שזה קורה. אבל מסרבת להסכים לכך שאי פעם
נחזור.
בשביל שאפגע שוב? בשביל שאכתוב עוד שמונה עמודים של מחשבות
אחוזות תזזית? אתה עשית החלטה... ואולי היא טעות. אבל אתה
תצטרך להתמודד איתה כך או כך.
אולי נחזור בסוף... אולי נחזור בשביל לסגור מעגל.




הדמויות בסיפור הן לא דמויות אמיתיות... חוץ ממני, ממך, מתאיר
ומקובי.
הפרטים לא מדוייקים ברובם, חוצ מהעובדות - שהן נכונות.
הרגשות והמחשבות המתוארים בסיפור- אמיתיים מאוד. עכשיו כבר
לא.
אין להקיש או להסיק מן הסיפור שום מסקנה או המלצה בקשר למציאות
העכשווית.
אני במקרה גם מאוד אוהבת את האנשים בסיפור.



לילה לפני שנפרדנו כיבו עליי סיגריה.
והכוויה שאתה, מגלידה אט אט.
              בסוף תישאר סימן, זכרון, ללא כאב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא'לה,
מפלצת!




זוזו לסטרי מביט
במראה


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/03 22:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחף סיגל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה