היא מצליחה למקם את הכאב בשני מקומות עיקריים. באמצע הגב,
המקום הזה שתמיד מגרד דווקא כשאין מסביב אף אחד לעזור לך לגרד
אותו, ובאמצע החזה, לוחץ על הריאות ומקשה על הנשימה.
כן היא יודעת שזה נשמע מטומטם. כאב נפשי לא מתבטא בכאב פיזי.
כל המתחים והלחצים מצטברים להם ומתנקזים אל תוך שתי הנקודות
האלה, שאם הייתה מותחת קו ביניהן היה זה כמו להעביר קו דרכה -
ישר דרך האמצע. היא יודעת שזה כתוב בספרים, אבל איך זה ייתכן?
איך זה שבדידות יכולה לכאוב?
היא כל כך בודדה. מוקפת חברים אבל מרגישה כמו מוקפת בחומה
חשוכה. היא יודעת שאין לה זכות לדרוש כל כך הרבה אהבה. וממתי
לעזאזל היא מרגישה כ"כ הרבה חסכים בתחום הזה?
אבל לכולם יש.
לכולם יש מישהו שיאהב אותם יותר מהכול.
והיא רוצה גם. היא מקנאה... כן כן, מה היא חושבת לעצמה? שהיא
מעל לרגשות המצחינים האלה?
לא היא כמו כל פיסת זבל אנושי, מסוגלת להרגיש קנאה ושנאה
ולנטור טינה ושמחה לאיד. היא לא מעליהם. היא כמו כולם.
וכולם עוברים את השלב הזה. רק היא, רק היא לא מסוגלת לעבור
אותו כרגיל. חייבת להיות שונה מכולם. היא יודעת שהיא מגזימה
בתגובות שלה, והיא יודעת שכולם עוברים את זה בלי לעשות מזה כזה
סיפור גדול. אז מה לעזאזל הבעיה שלה????
כל כך לבד. כל כך לבד שזה שורף אותה מבפנים, והשרירים כבר
כואבים מלהיות תפוסים, והסרעפת כבר צורבת מלהחזיק את האוויר
בריאות - כי זה כואב, כואב כל כך לנשום.
את נשמעת מגוכחת.
והיא יודעת. היא יודעת שאם מישהו קורא את זה הוא מבטל את זה
בהינף יד ואומר לעצמו שהיא עוד מטורפת אחת, עוד טיפה קטנה
שהתעוררה יום אחד באמצע הזרם.
והיא חייבת לצרוח ולצעוק ולשבור ולרקוד ולבכות ולהוציא כבר את
כל הבפנוכו שלה החוצה כי כואב לה כבר לשמור אותו בפנים ואם
איכפת להם כל כך שיהיו מוכנים לשמוע ולהקשיב ולקבל אותה כמו
שהיא.
ולהפסיק לסרס אותה, ולקטול אותה ולהרוג כל שביב שלה עצמה כי
היא כבר לא מסוגלת עם התבניות שלהם, והמודעות העצמית האפסית
שלהם.
ומקורות הכאב שלה פועמים, מלאים בארס עצמי, ארס שיכול להיות
מכוון רק כלפי עצמה, כי היא בוחלה בעצמה. כי היא יודעת שהיא לא
שווה כלום, שהיא מפונקת ופשוט לא מתאימה לחיים האלה. מנסה לתרץ
את זה כגאוניות, כייחודיות מקסימלית שפשוט לא משתלבת בחיים
האלה.
אבל היא יודעת שזה לא.
ואפילו הדמעות כבר לא עוזרות. והיא שוכבת לה, ריקה מבפנים
ומתייסרת בעצמה. ורוצה רק למות. רק למות.