שנתיים באותו החדר
שנתיים באותה דירה.
כמו שתי חיות מחמד של חופש, עומדים בעין הסערה.
זרים לקור, זרים לצבע,
שנראה תמיד כמו תמונה.
זרים לצחוק, אך לא לדמע, שארב כבר בפינה.

והיא תגיד לו, אין כבר טעם.
והיא תגיד, זה לא נורא.
והוא יסכים, כי הוא יודע,
שאין כל דרך חזרה.
והיא אז את עצמה אוספת
ומלטפת את ראשו
ובתוכו האש בוערת
ומלבה את שתיקתו.

שנתיים באותו החדר
ועתה נותר רק החלל.
אתה והוא כל כך דומים,
לשניכם לא נותר כבר דבר.
בחוץ השלג עוד נופל לו,
כמו רוקד למבטה,
שלא שרוע על מפתן העץ
ומתענג על חום גופה.

היא לא תביט אליו בשקט,
לא תעניק עוד ביטחון
לנשמתו, נשמת הילד,
שתלויה עכשיו באבדון.
וכאן, רצפת העץ חורקת,
אך לא מתחת לרגלה.
הוא מגרות מספר פותח
ומתכלה בשאיפה.

פזמון:
עכשיו, כשהיא עוזבת את הבית.
עכשיו, הוא יודע שהאושר מתוק.
עכשיו, כשהיא עוזבת את הבית.
הלב כלה
והחלל כל כך עמוק.



(כלול בדיסק "אגורה...")