[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השנה אמא שלי היתה צריכה לדאוג לדגל במכונית כי אבא היה עסוק
מעל הראש עם סבתא. אשפזו אותה במקום מלא זקנים שכמעט אך אחד לא
בא לבקר, היא אומרת שהיא רוצה ללכת הביתה אבל הרופא אומר שהשבר
לא נרפא. תמיד שהוא יוצא מהחדר אז היא מסננת לעברו איזה קללה
במרוקאית ואבא שלי ואני צוחקים.

היום אמא ואני חזרנו מהשוק אחרי שקנינו מלא בשר, זו הייתה הפעם
הראשונה שנכנסתי לרחוב הזה, כשהייתי הולכת עם אבא הוא היה אומר
לי לחכות ואז הוא היה חוזר עם שקיות מסריחות, כמעט מסריחות כמו
הריח שהיה נודף מהרחוב. אבל היום אמא לא הרשתה לי להשאר לבד,
כי ילדה קטנה לבד זה מסוכן, ככה היא אמרה. הסברתי לה שאני לא
אוהבת את הריח אבל היא התעצבנה ואמרה לי שזה מה יש ושאני אגיד
תודה שיש בכלל בשר בבית.
היו שם מלא רגלים של תרנגולים והמדרכה הייתה מלאה בתערובת של
מים דם וסבון. בהתחלה ניסיתי לכסות את האף עם החולצה שלי אבל
השקיות שהחזקתי היו יותר מידי כבדות ולא רציתי להניח אותם על
הרצפה שלא יתלכלכו. עד שסוף סוף יצאתי מהרחוב הזה החלטתי שאני
לא אוכל יותר בחיים שלי בשר.

בדרך כשחזרנו אמא קנתה דגל למכונית מילד אחד שמכר אותם בצומת,
בהתחלה הוא אמר שזה ארבעה שקלים אבל אמא קנתה בשניים.
כשהגענו הביתה אמא שמה את השקיות במטבח ואמרה שהיא חייבת ללכת,
היא אמרה לי לקחת את אורית ושאול מהגן לסדר את השקיות ולתלות
את הדגל הגדול במרפסת.
זה היה התפקיד שלי כל שנה, אני הייתי תולה את הדגל, ובניגוד
לכל שאר התפקידים שלי דווקא הייתי אוהבת אותו, כי אהבתי את
הדגל והייתי קושרת אותו חזק חזק כדי שלא יעוף ברוח. אבל
כשסיימתי לסדר את כל מה שהיה בשקיות כבר היה אחד וחצי והייתי
צריכה להוציא את האחים שלי מהגן.

בדרך שאול שאל אותי איפה זה ג'נין, ועניתי לו למרות שלא ממש
ידעתי והוא שאל מי  גר שם אז אמרתי לו שערבים ואז הוא שאל אם
גם עכשיו יש שם ערבים אז אמרתי לו שכן. בערב כשאימא רחצה אותו
הוא סיפר לה על ג'נין, רק שהוא היה אומר ז'נין. ואז  אמא אמרה
לו בדיוק איפה זה והיא סיפרה לו שלמרות שהיה מגיע לערבים שנכנס
בהם זה לא קרה, ושאמרו בחדשות שזה היה כי העולם שונא אותנו.
ואז שאול שאל למה? אז היא אמרה לו בגלל שאנחנו יהודים, ואז
שאול שאל אם העולם שונא אותנו בגלל שאנחנו יהודים כמו שאנחנו
שונאים את הערבים בגלל שהם ערבים. ואז אמא הסבירה לו שהעולם
שונא אותנו בלי סיבה ואנחנו שונאים את הערבים בגלל שהם הורגים
אותנו". "כמו שהם עשו לבלה?" שאול שאל, ואמא אמרה לו שכן.
כשהיא סיפרה על זה לאבא אז הוא דיבר עם הגננת ואמר לה שהוא
ואמא לא מסכימים שידברו על הדברים האלה עם ילדים בני חמש. אני
חושבת שהיא הסכימה כי למחרת הוא שאל אותי איך נראה הכותל. וגם
אז עניתי לו למרות שלא ידעתי בדיוק.


אחרי בית-ספר נסעתי באוטובוס לבית חולים כדי לבקר את סבתא,
והיא נישקה אותי כמו תמיד והביאה לי עוגיה, אכלתי אותה למרות
שלא רציתי כי פחדתי שהיא תיעלב.
עזרתי לה לקחת כדור שהאחות נתנה לנו, והיא סיפרה לי שהם בכלל
לא עוזרים לה.
כשאבא בא הוא ליטף אותי בראש והחליף כמה מילים עם סבתא
במרוקאית כדי שאני לא אבין, אבל הם לא ידעו שאני מבינה קצת.
הוא אמר לה שהרופא רוצה להשאיר אותה עוד ואז היא עוד פעם קיללה
אותו אבל הפעם רק אני צחקתי.
כשדוד עזרא בא עם דודה שושנה והילדים הם עשו הרבה רעש ואז
הזקנה שהייתה בחדר צעקה שהיא מנסה לישון למרות שהיה רק חמש. אז
יצאנו עם סבתא לחדר ששם אף אחד לא ניסה לישון.
דוד עזרא ואבא התווכח איפה ניסע ביום העצמאות, עזרא רצה שנעשה
על האש בחצר החדשה שלהם ואבא רצה שנטייל. עד שהם החליטו שנטייל
הם התחילו להתווכח לאן. וסבתא אמרה שהיא לא תוכל לבוא השנה ואז
אבא ודוד עזרא אמרו שגם אם הרופא יביא שמירה הם יסחבו אותה
איתם. אני הצעתי שנלך לירושלים כי אף פעם עוד לא היינו שם אבל
אבא אמר שזה יותר מידי רחוק.

כשהלכתי לחדר של סבתא להביא שתייה, הזקנה שאף אחד לא בא אליה
אף פעם קראה לי. בהתחלה פחדתי כי מקודם היא צעקה עלינו אבל
עכשיו היא ביקשה יפה. כשהיא חייכה ראיתי שבקושי יש לה שיניים.
היה לה ריח של תרופות למרות שחשבתי שיהיה לה ריח כמו של הזקנים
האחרים. היא  הושיטה לי סוכריית מנטה ישנה ואמרה משהו שלא
הבנתי.שאלתי אותה מה היא אמרה  אז היא הסבירה לי שהיא אמרה
שאני ילדה יפה ושהיא אמרה את זה ביידיש.
היא לקחה לי את היד וליטפה אותה עם הידיים המקומטות שלה. אז
חייכתי ואמרתי לה שאני צריכה ללכת. אחרי שהלכתי זרקתי את
הסוכרייה בפח בלי שהיא תראה.

ככשבאתי לסבתא למחרת אמרו לי שהיא בבדיקות ותכף תחזור, אז
חיכיתי על המיטה שלה. אז הזקנה עם השיניים התחילה עוד פעם לדבר
איתי. היא שאלה אותי איך קוראים לי ועניתי לה, ואז היא שאלה בת
כמה אני ואמרתי לה שאני בת תשע ואז היא חייכה וסיפרה לי שהיא
הייתה בת תשע היו לה הרבה אחים ואחיות ואבא ואמא ושמלות
וצעצועים. אבל לא שאלתי אותה למה עכשיו אין.
היא אמרה לי שקוראים לה פולה ורצתה לתת לי עוד סוכריית מנטה
אבל לא רציתי לקחת כי פחדתי שאם הנכדים שלה פתאום יפתיעו אותה
לא יהיה לה מה לתת להם.
ליד המיטה שלה ראיתי תמונה של איש אחד שנראה צעיר כמו הבן של
בלה  שעכשיו בצבא. אבל לא היה נראה לי שהוא עדיין צעיר כי
התמונה שלו הייתה נורא ישנה.

אחרי שדברנו קצת ביקשתי ממנה שתלמד אותי משהו ביידיש. והיא
שאלה מה אני רוצה ללמוד אז אמרתי לה שתלמד אותי קללה ואז היא
צחקה ולימדה אותי. כששאלתי אותה מה זה אומר בדיוק היא אמרה שזה
"שכל האויבים שלנו יהיו עברים" אז צחקתי כי זה היה בדיוק מה
שסבתא שלי הייתה אומרת במרוקאית כל פעם שהרופא היה יוצא
מהחדר.
אחרי שסבתא שלי חזרה ישבתי אתה קצת ואז הלכתי הביתה ונזכרתי
שעוד לא תליתי את הדגל ובטח אמא מאוד תכעס. אז בבית תליתי את
הדגל מהר לפני שאמא תחזור מהעבודה.

בערב כשאני אורית ושאול אכלנו עם אמא ארוחת ערב היה בטלוויזיה
טקס של יום הזיכרון וכשהייתה הצפירה אז עמדנו בשקט במשך שתי
דקות ובאמצע אורית התחילה לבכות כי היא הייתה צריכה לשירותים
ולפני שהספקתי להגיד לה שהיא צריכה להיות בשקט שאול לחש לה
באוזן והיא שתקה.

בסוף הצפירה אמא שאלה את שאול מה הוא אמר לה אז הוא סיפר שהוא
הזכיר לה שהם צריכים להיות בשקט ולזכור את כל החיילים כמו שהם
עשו לפני שבוע רק שאז הם היו צריכים לזכור את כל היהודים
האשכנזים. אז אמא צחקה ונתנה לו נשיקה ואז גם הוא צחק וגם
אורית, ששכחה בכלל שהיא צריכה בכלל לשירותים.  
כשאמא ראתה שאני לא צוחקת היא שאלה למה, אז עניתי לה שזה לא
יפה שאנחנו צוחקים כשזה יום הזיכרון ובטלוויזיה האנשים היו
עצובים. ואז אמא נשקה גם אותי ואמרה לי שזה בסדר לצחוק בימים
עצובים ושזה בסדר לבכות בימים שמחים אבל מה שחשוב שנהיה בני
אדם. ואז שאלתי אותה אם היינו בני אדם בג'נין והיא מחקה את
החיוך מהפרצוף שלה ואמרה שכן.
אני חושבת שהיא כעסה עלי ששאלתי את זה במיוחד שזה יום שאנחנו
צריכים לזכור את החיילים שלנו, ובמיוחד שבג'נין נהרגו עוד
חיילים שלנו. ושעכשיו יש עוד נשים שאין להם בעל ועוד אמהות
שאין להם בן ועוד ילדים שאין להם אבא כמו שלבן של בלה אין
עכשיו אמא.

למחרת בבית ספר היה לנו טקס זיכרון משלנו וכל הילדים לבשו כחול
ולבן ורק אני לבשתי שחור ולבן כי לא הייתה לי חצאית כחולה.
בטקס היו הרבה מהשכונה שלנו, כל השכנים והרבה מורים שכבר הרבה
זמן לא היו בבית ספר, וגם הבן של בלה בא עם המדים שלו והיה לו
גם רובה והוא היה נראה מאוד עייף.

בסוף הטקס כשסיימו לשיר את השיר ההוא שפעם הוא היה עושה לי
דמעות באתי לבן של בלה ואמרתי לו שלום, ואז הוא חייך ואמר לי
"שלום שרי!" והושיט את היד לכיף כמו שתמיד היינו עושים, נתתי
לו כיף והתיישבתי לידו.
הוא ראה שאני מסתכלת על הרובה והציע לי להחזיק אותו אז עשיתי
פרצוף ואמרתי לו מהר שלא.
"השתמשת בו פעם?" הוא סימן לי עם הראש שלא.שאלתי אותו אם הוא
היה בג'נין אז הוא גיחך ואמר שהוא היה במקום אחר, שאלתי אותו
איפה אז הוא אמר שבבית לחם
"גם שם הרגתם ערבים?" שאלתי, ואז הוא מחק לגמרי את החיוך שהיה
לו ואמר שכן.
"הרבה ערבים?" הוא חשב כמה שניות, "רק את אלו שהיינו ממש
חייבים" ואז גם אני כבר בכלל לא חייכתי ולא הבנתי איזו מין
תשובה מטומטמת זאת.
ואז הוא בכלל לא הסתכל עליי והיה בשקט כמה שניות ואני בכלל
התחלתי להצטער ששאלתי אותו."את יודעת שרי..." הוא אמר פתאום
ממש ברצינות "אני כן השתמשתי בנשק שלי". אחרי שהוא אמר את זה
הוא עוד פעם שתק, ולי היו עוד מלא דברים לשאול אותו אבל לא
רציתי כי אני ממש אוהבת את איציק, והוא היה נראה לי ממש עצוב
ומסכן למרות שהוא לא בכה ואפילו קצת חייך אני ידעתי שהוא
עצוב.

כשחזרתי הביתה גיליתי דבר נורא, מרוב שמיהרתי לקשור את הדגל לא
עשיתי את זה טוב והוא עף מהמרפסת. ואני בכלל  לא ידעתי איפה
הוא. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות, חיפשתי עוד דגל בכל הבית אבל
לא מצאתי ועשיתי גם סיבוב בכל השכונה אבל לא מצאתי אותו. ואז
ידעתי שאני צריכה לקנות עוד אחד ולתלות לפני שאמא תחזור
מהעבודה. אז לקחתי את כל הכסף שהיה לי והלכתי לצומת שם זכרתי
שאמא קנתה בשתי שקל, שזה פי שתיים ממה שהיה לי, אבל הילד ההוא
כבר לא היה שם.

אז מהר לקחתי את האופניים של בן דוד שלי ורכבתי לשוק  ונסעתי
דרך הסמטה של הבשר כי משם זה היה הכי קצר ואז הגעתי לדוכן של
איש זקן שמכר כל מיני דגלים וכל מיני צבעים.
הוא ישב מתחת לשמשייה שעוד מעט עמדה ליפול, וכולו היה מזיע,
כמוני. שאלתי אותו כמה עולה הדגל הכי זול והוא אמר לי שדגל של
מכונית עולה חמש ודגל למרפסת עולה בין עשר לשלושים, תלוי
בגודל. ולי היה רק שקל. ואז התחלתי לבכות, בהתחלה ניסיתי
להפסיק אבל אז כבר לא יכולתי, האיש הזקן קם מהכיסא שלו והושיב
אותי בו למרות שהוא היה ספוג מהזיעה שלו.
אני חשבתי שהוא נבהל ולא הבין למה פתאום התחלתי לבכות, אבל הוא
לא שאל שאלות והוציא מתחת לדוכן שלו בקבוק לימונדה קר ונתן לי
לשתות.
אחרי כמה שניות הוא צחק ושאל אותי כמה כסף יש לי, הוצאתי מהכיס
את השקל שהיה לי, הוא חייך והביא לי דגל גדול גדול גדול,
ניגבתי את האף שלי ובאתי להביא לו את השקל אבל הוא לא רצה
לקחת. אז החזרתי לו את הדגל הענק ולקחתי במקום דגל בינוני, כזה
שבדיוק התאים למידות של המרפסת שלנו. הוא צחק.
הרגשתי עכשיו הרבה יותר טוב, "אז לפחות קח את השקל על
הלימונדה" אמרתי לו, הוא צחק שוב, צחוק מאוד יפה שהזכיר לי את
הצחוק של סבא שלי ז"ל, "זה מתנה" הוא אמר "יום עצמאות שמח!"
הוא צחק שוב והצדיע לי. חייכתי אילו, אני לא חושבת שהוא ידע
כמה הודתי לו באותו הרגע.

קשרתי את הדגל סביב הצוואר שלי ורכבתי מהר מהר הביתה והוא
התנופף סביב בגוף שלי כמו גלימה, כמו הגלימה של סופרמן.
כשהגעתי עליתי מהר במדרגות, פתחתי את התריסים וקשרתי את הדגל
על הסורגים של המרפסת כמו בכל שנה, אבל הפעם קשרתי אותו חזק
חזק לא כמו בפעם שעברה. כשסיימתי הרגשתי הקלה. ישבתי על המרפסת
כמה שניות ונרגעתי.
ראיתי את איציק עובר ברחוב לכיוון הבית שלו, הוא ראה אותי גם
וסימן לי שלום ואני הפרחתי לו כיף באוויר.

למחרת ביום העצמאות כל המשפחה באה לבית חולים של סבתא, אמא אבא
שאול אורית דוד עזרא אשתו שושנה והילדים שלהם, ועשינו מנגל
במרפסת של החדר של סבתא שלי, ואכלתי מלא בשר עד שהרגשתי שאני
עומדת להתפוצץ והייתי בטוחה שאני לא אוכל לאכול יותר כלום.
אבא סיפר מלא בדיחות ועזרא ניסה לספר יותר וסבתא אמרה שהם בכלל
לא מצחיקות. אורית רבה עם בת דודה שלנו ואחר כך שאול השלים
בינהם והם ניסו לשחק תופסת אבל האחות צעקה עליהם, אבל פולה
אמרה שלא אכפת לה וחילקה לנו סוכריות מנטה מה שבדיוק התאים לנו
אחרי כל הבשר. בסוף היום עזרתי לאמא ושושנה לשטוף את כל הכלים.
ואז ארזנו הכל וכולנו נישקנו את סבתא ואני אפילו נישקתי את
פולה חזרנו הביתה.
בבית כולנו התרחצנו והיינו מאוד עייפים, אמא אמרה לי שאחרי
שאני אוריד את הדגל אני אלך לישון. אז שאלתי אותה אם אפשר
להשאיר אותו שם עוד קצת, היא חשבה כמה שניות נישקה אותי ואמרה
לי שכן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חמישה שובבים
במיטה אחת...
אמר הקטן: בואו
נתגלגל, ומי
שנופל- נופל"

פרפר נחמד? מאוד
נחמד, מאוד מאוד
נחמד


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/6/03 1:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מטר ירחי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה