[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תיאודורה ג'יימס
/
תמונה מהחיים

הוא ישב באוטו והסתכל מעבר לרחוב, על החלון שלה.
ידים פרושות על ההגה, אוטו דומם, ועינים קפואות.
רק ישב והסתכל. היא לא הייתה בחדר. האור היה כבוי.
אמא שלה יצאה לפני שעתיים, ועכשיו הוא ישב וחיכה.
לא היה לו ממש מובן למה.
כל פעם שהוא ראה אותה, הכל היה מאוד ברור, והמוח שלו היה מתבהר
והייתה מטרה אחת ויחידה, אבל אז היא הייתה נעלמת, מוסתרת על
ידי אדם אחר או הולכת לשיעור, והכל היה נעשה אפור ומבולבל
פתאום, כמו קודם. כל ענני הבלבול, ענני חוסר הידיעה, כולם היו
מכסים את המוח שלו, את העינים שלו, והוא לא יכל לראות כלום.
ואולי בגלל זה הוא ישב וחיכה לה עכשיו. כי הוא רצה לראות אותה,
כדי שהכל יתבהר שוב.
אפשר להתמכר לתחושת המטרה, כשדברים ברורים. כשהרגש כל כך קרוב
לשטח וכל שאר השטויות והחרא והמשמעות של הכל תופסים מושב
אחורי.
אין, הוא רצה לראות אותה עכשיו, באותו הרגע.
עבר עליו יום קשה, עם כל הזבל היום-יומי שכבר נדבק לבגדים
ולנשמה. הוא רק רצה לראות אותה, לכמה דקות, איזו שיחת חולין על
משהו שעבר עליה או על מזג האוויר, על כל דבר.
אבל הוא ידע שזה לא יקרה. הם יוכלו לדבר, כן, אבל יותר מזה לא
יקרה.
כי היא לא חשבה עליו ככה. כי היא ראתה אותו כידיד. ידיד,
ידיד,ידיד, רק ידיד.
כשמישהו פעם שאל אותה אם הם זוג, היא התפקעה מצחוק ותקעה לו
מרפק, כאילו שחשבה שגם הוא אמור לחשוב שזו שאלה מגוחכת ולהיקרע
בהיסטריה מעצם המחשבה המגוחכת.
שהם יהיו זוג, באמת.
הוא לא שאל אותה למה. למה לא. השאלה ישבה על השפתיים שלו כל
הערב, כל ערב, וכל פעם שפתח את הפה לדבר היא נעמדה בהיכון, אבל
כל פעם נדחפה הצידה עבור איזו הערה שולית חסרת משמעות
ומנופחת.
ועכשיו כל מה שהוא רוצה זה לראות אותה. האמת היא שהוא רצה
לאחוז בה. להחזיק בה, לנשק אותה, לנשום אותה.
הוא רצה שהיא תראה אותו ותנפנף, ותבוא לעברו, והוא יצא מהאוטו,
וכשהיא תבוא לשאול אותו מה קרה או מה שלומו, פשוט לתפוס אותה
ולנשק אותה. הוא כמעט יכל להרגיש אותה, המומה ברגע הראשון אבל
אח"כ נכנעת למה ששניהם ידעו שהיה אמור לקרות. מעבירה את היד
שלה בשיער שלו, מנשקת אותו בחזרה, מעבירה את היד השניה על הגב
שלו, מנשקת יותר ויותר חזק, לא מוכנה לעזוב.
הוא כמעט יכל להרגיש את השפתיים שלה על שלו.
אפילו אם הם לא היו מתנשקים.
אפילו אם היא רק הייתה נכנסת לאוטו ואומרת לו שהיה לה יום ארוך
כזה ושכל מה שהיא רוצה זה לנסוע. לא משנה לאן, העיקר לנסוע.
הוא היה נוסע כל הלילה בשבילה. איתה. כל הלילה והיום. עד סוף
העולם.
אפילו אם הייתה מסתכלת קדימה על הדרך, אפילו אם לא הייתה שולחת
לו מבט אחד עלוב ופתטי. העיקר שהיא שם, איתו. והוא היה יודע
שהוא עוזר לה. שלנסוע איתו עושה לה יותר טוב. נותן לה הרגשה
יותר טובה. כי זה כל מה שהוא רצה.
שהיא תרגיש טוב. כי הרגשה טובה שלה הייתה הרגשה נהדרת שלו.
הוא היה כל כך עייף. כמה זמן עבר מאז שחנה, הוא כבר לא זכר.
סביר להניח ששעות.
יש לה שכנים די משונים, אף אחד לא הביע עניין למה מכונית
מחורבנת כמו שלו יושבת פה כבר כמה שעות בלי לזוז, עם נהג שקפוא
במקום, ולאף אחד לא אכפת.
ועכשיו הוא ישב וחיכה לה. כבר נעשה יחסית מאוחר, מעניין איפה
היא.
אולי היא נסעה לארוחת ערב עם חברות. סרט, ארוחה, דיבורים על
גברים חמודים ולמי מהם יש את הגוף הכי יפה. אולי היא יצאה
לדייט. לפעמים היא הייתה מספרת לסביבה שהיא יוצאת לדייט, והוא
היה יודע, כי הוא באזור, אבל היא לא ממש סיפרה על דברים אלה
כשהם היו לבד. לא החשיבה אותו ידיד מספיק קרוב בשביל שיחות על
הדייטים שלה.
והוא רצה לשמוע. אבל היא לא סיפרה. אולי עדיף ככה. בטח היה
מטריף אותו להיות בטוח.
"איגנורנס איז בליס", כמו שאומרים.
הוא מתח את הגב. אולי כדאי שהוא יסע. יחזור הביתה. יצא
למועדון. מוזיקה חזקה, ישתה כמה בירות. אולי תיגש אליו מישהי
ותשאל אם הוא רוצה לרקוד. אולי הוא אפילו יסכים. ואולי יצא מזה
משהו חוץ מריקוד.
אולי אפילו יותר מזיון. שיחת טלפון או שתיים, יציאה לדייט.
אולי הוא ימצא את אהבת חייו. אולי, אם רק ילחץ על הגז עכשיו
ויעזוב את כל החלומות הטפשיים על מישהי שהוא בטח לא מכיר כל כך
טוב, מישהי שלא שמה עליו, הוא ימצא מישהי יותר מתאימה לו. יותר
נכונה בשבילו. אולי הוא ימצא אהבה. תקווה. מה שזה לא יהיה שכל
העולם מכור לו.
ואולי הוא היה עושה את זה, יוצא למצוא אהבה ולמצוא את עצמו
משתקף מעינים אוהבות. למצוא את שארית החיים שהיו כל כך יותר
טובים בשבילו מאשר מה שהוא עשה באותו הרגע וממה שבטח היה ממשיך
לעשות.
אבל באותו הרגע, מכונית עצרה ליד הבית, והיא יצאה ממנה.
היא נראתה בסדר גמור. לא כאילו שיצאה לדייט לוהט או משהו.
בסדר.
היא עוד אמרה משהו למי שהיה במכונית, (חברה שלה, תודה לאל)
ונעמדה לראות את המכונית נוסעת.
החלטה של רגע, מה עכשיו? להראות לה שהוא פה או לא לזוז?
לנסות?
היד שלו זינקה לאורות והוא הבהב לה.
היא סובבה את הראש והסתכלה. מין חצי חיוך כזה, בטח זיהתה את
המכונית, וצעדה לעברו.
עכשיו מה הוא יגיד לה? כן, אני סתם מחכה פה כבר כמה שעות כדי
לראות אותך בלי שום סיבה.
חתיכת אדיוט.
"אדם? מה אתה עושה פה?" היא שאלה והתכופפה לתוך המכונית. השיער
שלה הריח כמו קוקוס והוא היה צריך לחשוב על איזו מורה מטורפת
מכיתה ד' שכל הזמן הייתה יורקת כדי להתעשת ולדבר איתה.
"סתם, הייתי באזור."
"מצחיק, לא ראיתי אותך מגיע עכשיו. כמה זמן אתה מחכה פה?"
שעות. אבל בשבילך, הוא היה מחכה ימים.
"דקה או שתיים, ממש עכשיו הגעתי."
"אז מה נשמע?" אפילו לא חשדה.
"בסדר, יודעת, סתם. מה אתך?"
"בסדר. חזרתי מללמוד אצל חברה, אני מתה מעייפות, ועוד יש לי
יום כזה ארוך מחר. אבל יהיה בסדר."
דממה. שתיקה מביכה.
"טוב, כדאי שאני אכנס הביתה, יש לי עוד טונות של דברים לעשות
לפני שאני הולכת לישון."
היא התחילה להתיישר, והוא לא יכל לחשוב על דרך להשאיר אותה
שם.
והמשפט עמד שם שוב, בקצה שפתיו, מוכן לזינוק, עומד לפני הצוק
ומחכה... מחכה.
"נראה אותך ממחר?" הוא שאל ביאוש, יד אחת אוחזת את הידית של
האוטו, כמעט תולשת את הדבר העלוב.
"כן, ברור."
והמשפט שעל קצה שפתיו הסתכל עליה מתרחקת, וידע, ידע, שאף פעם
לא יהיה בו שום שימוש.
והיא חייכה, חיוך כזה עייף ומעורפל, והלכה. בכלל לא הסתכלה
אחורה לראות שהוא נוסע. רק נכנסה הביתה.
וכל מה שהוא רצה זה מגע אנושי, איזו תנועה, משהו שיראה לו שהוא
לא עד כדי כך לבד כשהוא איתה.
שמשהו שהוא מרגיש זה לא רק הוא. שיש שם משהו, ביניהם. שגם היא
יכולה להרגיש דברים כלפיו, חוץ מידיד וצחוק היסטרי.
אבל היא כבר נכנסה הביתה, והוא המשיך לשבת לבד באוטו.
צריך לנסוע. להמשיך הלאה.
הוא נשם עמוק עד שראה אותה מדליקה את האור בחדר.
ואז הוא סובב את המפתח. היא ידעה שהוא פה, הוא לא ישאר לצפות
באור מהחלון.
אז הוא נסע.



והיא הביטה לעבר החלון וראתה אותו נוסע.
וכמעט כל איבר בגוף שלה צרח שיעצור, שיקח אותה איתו, שיקח אותה
מהכל, שיקח אותה ויעשה מה שהוא רוצה איתה.
כמעט כל חלק. רק הפה שתק.
היא כבר שכחה איך להגיד כן לדברים שהיא באמת רצתה.
היא שכחה איך לסמוך על גברים, איך להגיד לו שהיא רוצה, שהיא
תסכים, שרק ישאל. רק ישאל.
והוא נסע.

עוד שתי ספינות שכבר לא יפגשו בלילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר לשאול
שאלה?







לו יהי, כדורסלן
מכבי כפר תבור
מאוחד, בשאלה
טיפשית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/03 9:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאודורה ג'יימס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה