[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידו הרטוגזון
/
עדות אנשי היישוב

אחת מעדויות אנשי היישוב.

שם?:
יוסף בן יורם
גיל?:
42
עיסוק?:
עובד אדמה
מהו הרגע השמח ביותר שחווית בזמן האחרון?:
לפני שבועיים קיבלנו פרה חדשה לרפת. יפה כמו עמק ירוק ביום
חורף. נתתי לה שם. יעקובינה. כזאת פרה גדולה ודשנה לא ראית
מעודך ועיניה עיני של אם טובת לבב. בלילה הראשון היו לה בעיות
לישון. ראיתי אותה פוסעת הלוך ושוב ברפת מבולבלת ומהוססת, לא
מוצאת את המקום שלה בין הפרות האחרות. רוב הפרות בדרך כלל
נופלות בלילה הראשון שדודות מעייפות ונרדמות. אבל הפרה הזאת
הולכת בתוך הרפת מול הירח המלא וכנראה שהרהרה קצת במה שקרה לה.
בעיניים שלה ראיתי שהיא קצת מפוחדת.
משום שראיתי את מצבה בערב לפני שעזבתי את הרפת, החלטתי בלילה
לצאת מהבית לשעה קלה ולשאול בשלומה. אמרתי לאשתי שאני יוצא
לטיול בחוץ ושאחזור בעוד כשעה. כשראיתי איך היא עומדת שם
ומביטה בקרקע במבט מושפל יצא לבי אליה. הנה כל הפרות האחרות
ישנות ורק זו ערה ותועה. רציתי לקחת אותה יחד איתי הביתה, בחיי
שהייתי מציע לה מיטה לידי, אבל ידעתי שאשתי לא תסכים. אז במקום
נכנסתי לרפת וערמתי לה עם קלשון ערמת חציר.
'בואי יעקובינה.' קראתי לה. 'בואי תשכבי על החציר. הכנתי לך
מיטה נוחה.'
הפרה מביטה בי בעיניים של תשעה באב.
אז אמרתי לה 'רוצה שארקוד לך ריקוד.' והתחלתי לרקד מולה
באיטיות ולשיר לה שירים נוגים של חלקאים רוסים שאבא שלי לימד
אותי בילדותי. הפרה הביטה בי במבט שהיא מעריכה את המאמצים שלה
אבל שום דבר לא יכול לעזור לה. היא נראתה כל כך אומללה, כאילו
היא יודעת מי אני בדיוק, יוסף בן יורם ושאני חקלאי ולא יכול
לשחרר אותה.
אז באתי אליה וליטפתי אותה.
'מה הבעיה, פרתי היקרה יעקובינה.' אמרתי לה 'את פרה צעירה ויש
לך הרבה שנים לחיות אצלנו ברפת. אל תחשבי שאנחנו אנשים רעים.
יאכילו אותך פה. את נולדת נקבה אז לא ישחטו אותך בגיל צעיר. פה
זה לפעמים קצת כמו מלכות פרעה, אני מודה. אבל לך באמת שאין מה
לדאוג. אני אבוא כל כך יום ואקנה לך מתנות ואביא לך אוכל טוב,
את תאהבי את החיים פה.'
יעקובינה הקשיבה לי במבט ספקני ונוגה.
'בסדר אני יודע מה את חושבת לעצמך. את שמעת על החיים בחוץ, שיש
שם גבעות שאפשר לתעות בהן ימים שלמים ולמצוא פרים צעירים. תני
לי להגיד לך, זה הכל שקרים. שם בחוץ יש צעירים רעי רוח ועובדי
כת השטן, שודדים, מכוניות מהירות וכבישים סואנים. הרבה ירוק
אין שם, הקיץ עכשיו בעיצומו. מרחק לא רב מפה שוכנת עיר קטנה,
אני יודע שהיית רוצה להכנס שם לרחוב הראשי ולקנות לעצמך גלידה
מתוקה וקרה, אבל במקום הזה רק תציבי בו רגלך ומיד יזעיקו את
המשטרה שתסלק אותך משם, והילדים יתגודדו מסביבך וילעגו לך. ילד
אחד רע יזרק אבנים קטנות על הבטן הגדולה והרכה שלך. אני נשבע
לך ילדתי, עדיף לך שתשארי פה איתנו. העולם הזה קשה מדי
לשכמותנו. אני מבין אותך. וכי לא הייתי רוצה אני לצאת כמו שאני
עם כובע הקש על ראשי ומגפיים מלאי הבוץ אל העיר ולקנות לי כוס
גזוז קר כמו מלך אמיתי. אבל אלו ימי המודרנה. אותנו לא רוצים
לראות שם היום, הם מדחיקים את המקום שממנו מגיעים המזון והחיים
שלהם, כי כשחושבים על חיים עלולים לחשוב גם על מוות. שם אתה
צריך לבוא עטוף בפלסטיק, אחרת תקפא למוות ביום של שרב.'
נדמה היה שדברי לא עודדו את יעקובינה כלל וכלל. להפך, נדמה היה
שהיא מאשימה אותי בחוש הומור ציני 'אם תמשיך לדבר ככה לא תראה
אותי מניבה חלב כלל וכלל.'
'גברתי הצעירה' אמרתי לה 'תדעי לך שהחלב שלך בכלל לא מעניין
אותי. את חושבת שאין לי מספיק חלב כאן מכל הפרות האחרות.
הסברתי לך איך זה בעיר, עכשיו אל תחשבי שאדם רע לב עומד לפניך.
אנחנו לא אנשים רעים. הלב שלי כל יום נחתך ע"י הקצב.
תדעי לך שהדבר שעליו אני חושב כל היום אינו כמה חלב הפרות שלי
מניבות אלא האם טוב לפרות שלי. כיצד הן מרגישות? מה עבר עליהן
היום? הדבר הראשון שעובר בדעתי כשאני מתעורר בבוקר הוא שמא היה
הלילה חם או קר מדי לפרות שלי, אם לא עברה חבורת שוטים והפריעה
אתכן בשנתכן. לפני שאני בכלל מכין את הקפה אני יוצא קודם כל
מהבית לראות מה שלומכן. ואת יודעת כשאני נוסע לאמי ונשאר שם את
ליל הסדר כל הלילה אני רק חושב עליכן, מה איתכן? האם הכל תקין
אצלכם? ותמיד אני יוצא מיד מוקדם על הבוקר עם עלות השחר כדי
לחזור אליכן מהר. אף פעם לא הייתי בחו"ל, את יודעת. באמת
יקירתי, אני רוצה לעזור לך, אבל את חייבת להבין, מקום טוב יותר
מזה לא תמצאי.'
יעקובינה נשכבה לרגע על החציר אבל ראו שהיא לא רוצה לישון, היא
פשוט עייפה. חשבתי אולי היא תרדם ויגמר כל הסיפור, ואיכשהו גם
לא רציתי שתרדם כי רציתי להשאר עמה עוד קצת ככה. אבל שתקתי
וחיכיתי שתרדם והיא מביטה בי בעיניים פקוחות לרווחה.
ככה חיכינו דקותיים עד שאני רואה שהפרה עוצמת את עיניה ושריריה
נרפים על החציר. אני מחייך לעצמי חיוך עצוב וקם בשקט ממקומי.
אני ניגש לשער הרפת והנה כשאני פותח אותו אני שומע קול צעדים
מאחורי. ובהביטי לאחור אני רואה את יעקובינה עומדת ומרחרחת
אותי.
'אל תחשבי שאני אתן לך לצאת.' אני אומר 'לא בשעה כזו.'
אבל הפרה מרחרחת אותי כמבקשת רחמים.
פתחתי בפניה מעט את השער.
'את יודעת מה? בואי נצא לטיול פה בשדה, רק אל תאמרי דבר
לחברותייך הפרות.'
אני פותח את השער לרווחה ועיני יעקובינה נפקחות בשמחה. היא
הולכת מאחורי ופניה נוהרים אור.
'מה את רוצה, יקירתי. בטח היית רוצה לטייל בשדות רחבים ומלאי
עשב לילות וימים שלמים. אם את רוצה אני יכול לארגן לך גם את
זה. פעם בשבוע אישתי נעדרת מהבית ונוכל לצאת ולישון בשדות לילה
שלם תחת כיפת השמים בעמק מוריק.'
נדמה שהיא הביעה עניין בהצעה הזאת משום שהיא לקלקה את ידי
המלטפה אותה לפתע.
'שבוע הבא ביום ב', קבענו?' אמרתי.
יעקובינה ממש חייכה לעומתי.
'ועכשיו אני חייב לחזור לאישתי שמחכה לי בבית.' אמרתי.
יעקובינה הנהנה בהסכמה והבנה אולם כשהתחלנו ללכת לכיוון הרפת
אולי קלטה לראשונה מה באמת בכוונתי לעשות משום ששוב נראה
שקיפצה עליה הנוגה והחלה לגלות חוסר רצון מסויים לחזור  לכיוון
הרפת.
'יעקובינה, אל תסתכלי עלי ככה. את שוברת לי את הלב. באמת שאני
חייב ללכת.'
אבל המבט שיעקובינה נתנה בי באותו רגע ממש השחית לי את הנשמה,
הרגשתי שאם אני אכניס עכשיו את הפרה הזאת לתוך הרפת אני אהיה
פושע. לא פחות ולא יותר. ופתאום עלה לי רעיון מטורף. רצתי
למשאית ופתחתי את שער תא המטען שלה.
'אני אקח אותך למקום טוב.' אמרתי ליעקובינה, אולם נדמה היה
שזאת שוב אינה רוצה לשמוע ממני הבטחות שווא. בעיניים סרבניות
הביטה במשאית בחשדנות עמוקה.
'נו, יעקובינה. אם את רוצה שאני אציל אותך את צריכה לעלות על
המשאית. אני אביא אותך למקום שאת רוצה להיות בו.'
דבר לא השתנה ביציבתה של יעקובינה היא התיישבה על מקומה
בכבדות.
'לא לשבת. קומי ועלי למשאית, יקירה. אין לך מה לחשוש, אני לא
אענה לך כל רע.'
כשראיתי שזו לא רוצה להתרומם ממקומה החלטתי לגשת אליה. 'נו,
קומי' אני קורא לה וטופח לה על צידה. יעקובינה קמה והיא מניחה
לי להעלות אותה לתוך המשאית.
'עכשיו תחכי פה.' אני אומר 'אנחנו נגיע תוך פחות משעה, אני
מבטיח. תהיי ילדה טובה.'
יעקובינה עומדת ומביטה בי בעיניים פעורות כאילו לא ירדה לסוף
כוונתי.
ואז הגענו לשדה ההוא, כשיעקובינה ראתה אותו ראיתי שבעיניה
ניצתה אהבה. היא מיהרה לתוכו בשמחה, כמעט ראיתי דילוג בצעדיה
הכבדים.
זה היה הרגע השמח ביותר שחוויתי בזמן האחרון.
סגריות?:
מארלבורו.
משפחה?:
אישה + 3 ילדים
תחביבים?:
פרות, רומנים היסטוריים, אטלסים, כלי מדידה.
משאלה?:
הייתי רוצה שיתייחסו יותר יפה לחיות. יש הרבה אנשים שלא מבינים
שהדרך שאנחנו מתייחסים לחיות משקפת את הפנים שלנו כחברה. היחס
לחיות הוא היחס לאחר באשר הוא חלש וחסר יכולת התגוננות. לחיות
אין לובי אמיתי ולכן יכולים אנשים להתעלל בהם, רק בגלל שהן
חלשות. אני חושב שזה אומר משהו עצוב מאוד על החברה שלנו.
האישה האחרונה שנפלת ברשתה?:
אישתי רוחמה שאני איתה מזה 18 שנה.
אתה חושב על המוות?:
אני חושב שהמוות הוא דבר טבעי. אני לא מתכוון סתם לומר שהוא
חלק מהחיים. אני גם לא אומר את האמירות האבסורדיות האלה שהמוות
הוא המטרה של החיים. אני מתכוון לכך שהמוות הוא שם וזה שאנחנו
בפאניקה לגבי זה, זה גם טבעי לגבי. גם לי יצא להיות בפאניקה
בגלל המוות כמה פעמים, אני יצור אנושי ככלות הכל. ובכל זאת,
הבנתי שבמובן הזה היכולת להשלים עם זה שזה אחד מחוקי הקיום היא
גם אחת היכולות שלי כיצור אנושי, כמו היכולת לסבול בגלל זה.
החלטתי לפתח את זו שנראה היה לי שתקדם אותי.
שותה?:
כוס יין תירוש כל ערב וביום שישי בערב מחסל יחד עם אישתי בקבוק
של אבסולוט וודקה.
מה אתה חושב על אישתך?:
את רוחמה הכרתי בקיבוץ. היא אישה מאוד חזקה. האמת היא שיש לה
קשר שונה לחלוטין משלי עם הפרות. הפרות מכבדות את אישתי. אצלי
הן יודעות שאני די אמהי לגביהן. איך אני אגיד, אין לי מילה. אם
אנחנו מחליטים לעשות משהו אמיתי ברפת אישתי היא תמיד הכוח
המניע. רוחמה מבינה עניין והיא לא מסתכלת בשטויות שרוב האנשים
מסתכלים. נתתי לה את האמון שלי כשהיינו בני 19 ומאז היא לא
הכזיבה אותי פעם אחת. הדבר הכי חשוב בחיים הוא בנאדם שאפשר
לסמוך עליו.
תסביך פסיכולוגי?:
לכל אחד יש. כנראה שגם לי. אני לא חושב על דברים כאלה.
משקאות?:
מים, י"ש, אבסולוט וודקה.
חלומות עבר?:
פעם רציתי להיות כוכב קולנוע. כשהייתי בן 17 וודי אלן בא
לביקור בארץ. היה לי חבר שעבד במלון שהוא התגורר בו. הלכתי
לחנות והשכרתי חליפה מהודרת עם עניבה. חבר שלי הצליח להגניב
אותי לקומה של וודי אלן ודפקתי לו על הדלת. הוא פתח לי את הדלת
ואני גייסתי את האנגלית הכי טובה שהייתה לי ואמרתי Hello Mr.
Ellen, I am a big admirer of your films and I thought we
should learn to know one another. הוא היה נחמד מאוד. הוא
הכניס אותי לחדר והתלונן על כך שחסרים לו ערוצים בשלט. הוא אמר
לי שהוא אוהב לבוא לישראל בקיץ כי הוא אוהב לראות את הבחורות
הישראליות בקיץ. הצגתי בפניו קטע שעשיתי עליו חזרה ודיברנו
שעות ארוכות לתוך הלילה. בסוף הלילה הוא אמר לי 'יוסף, נראה לי
שאתה צריך לחזור אל הפרות. אתה מדבר עליהן כל כך הרבה שאני
בטוח ששם התשוקה האמיתית שלך, ולא פה בעולם הסרטים.' הוא סיפר
לי על השקרים של העולם הזה והוא אמר שהרבה אנשים שם בכלל לא
אנשים ישרים ומתנהגים בצורה שקרית וצבועה. אחרי שהוא הסביר לי
כאלה דברים שהכו אותי באמת בתדהמה. אמרתי לו: מר אלן, אני חייב
להודות שחשבת על הדברים האלה יותר לעומק ממני. אני חושב שאחזור
לרפת. כבר היה מאוחר והצלחתי איכשהו לתפוס טרמפים כמעט עד
היישוב. וכשהורידו אותי מהטרמפ בצומת ליד הכביש שמוביל ליישוב
התחלתי לרוץ ולרוץ לאורך השביל וכשהגעתי הביתה דבר הראשון
שעניין אותי היה הריח של הרפת. נכנסתי לתוך הרפת והבטתי בפרות
ישנות בשלווה וידעתי שאני בבית.
דעה פוליטית?:
אני לא מזוהה פוליטית. אהבתי את הקו שיגאל אלון ניסה להוביל או
גם את הקו שיצחק רבין ניסה להוביל. חבל שהיום בפוליטיקה יש לנו
מצב קשה. באמת שאין לי הרבה להגיד בעניין הזה שגדולים וחכמים
ממני לא אמרו לפני.
התנסות אמנותית?:
אני אוהב אמנות מאוד. חבל שפה ביישוב אין הרבה אומנות. אישתי
מביאה לי ספרים מהספריה בעיר כשהיא נוסעת לשם ואני מאוד נהנה.
אני אוהב מאוד את השפה העשירה של עגנון או את הספרים של יהושע
בר יוסף. במוזיאון הייתי פעם אחרונה לפני כשלוש שנים כשהיינו
בתערוכה של איזה אומן אמריקאי שהביאו לארץ. לא התלהבתי, בלשון
המעטה. נדמה שעולם הציור הפסיד אותי. אני פשוט לא מבין מה הם
מנסים לעשות שם.
קולנוע אני אוהב מאוד, אבל לרוע המזל בלילה אנחנו הרבה פעמים
עייפים מדי מכדי להתלבש ולנסוע לעיר לראות סרט. אני אוהב את
הסרטים של ג'ין הקמן. הוא עושה עלי רושם של אדם רציני, שיודע
על מה הוא מדבר. לפעמים נותנים לו תפקידים מגוחכים אבל אני
תמיד אוהב את איך שהוא מבצע אותם, למרות שאני לא אכחיש שבזמן
האחרון הוא שיחק בכמה סרטים ממוצעים ומטה. כל האמנויות האחרות
כלל לא מדברות אלי, חוץ מאולי צילום, למרות שאני לא כל כך מכיר
צלמים, אבל אני צלם חובב בעצמי. אני אוהב לצלם את הרפת בבקרים.
יש לנו מצלמת מינולטה ישנה של אישתי ויש לנו באמת יופי של
תמונות.
באיזה שעה אתה מתכוון לקום מחר בבוקר?:
שש בבוקר.
השכלה?:
תיכונית.
משהו שהיית רוצה לחלוק עם הקוראים?:
הייתי רוצה שידעו שישפטו פחות אנשים ויקבלו אותם כמו שהם, אבל
גם ינסו להעלות את האנשים האלה ברמה ובראש ובראשונה את עצמם.
ושאנשים יפסיקו עם המצב רוח הרע. זה לא עוזר לשום דבר. בסה"כ
אנחנו חיים בחברה מעניינת וצבעונית ויש בינינו הרבה אנשים
טובים. אני תמיד מתפלא מחדש כשאני רואה כמה צעירים מצויינים יש
לנו עם אידאולוגיה ורצון טוב ושמחת חיים. הייתי רוצה שכולם
ידעו שהכל בסדר. אני חושב שזה מה שכולם צריכים לדעת. ושגם יהיה
בסדר.
תוכניות לחופשה הבאה?:
אני לא יוצא לחופשות. אני גר במקום שכל בנאדם יכול לחלום עליו.
אני חי ליד רפת שוקקת חיים ולצד הבית יש שדות גדולים ויפים.
ליד הבית יש לנו יער ובחורף גודלות בו פטריות. זה מכרה זהב.
איך המצב רוח שלך כרגע? (1 עד 10):
9.5
הדבר הבא שתעסוק בו מיד לאחר סיום הראיון?:
עבודה ברפת, אלא מה?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ריאקציה
פסיבית.
פינגווינים חולי
טיפוס.
קטיושות.




"שמות מקוריים
ללהקת רוק
ישראלית" בהוצאת
בוליביה ושות'.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/03 20:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו הרטוגזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה