שמי כהן. איליה כהן. בשנת 2012 מוניתי לסוכן 09 של המוסד ואני
מכסח טרוריסטים להנאתי. האמת היא שאני דמות בדויה שנקראת על שם
הסופר שהמציא אותי ואני שורד רק בגלל שמעריצה מוטרפת בשם שקד,
(ממש כמו שקוראים לאקסית שלי) פרצה לדירת הסופר והכריחה אותו
להמשיך לכתוב את "הרפתקאות כהן 09".

"נו?", חייכתי לעברו של 'טמבל 04', "ראיינת כבר מועמדות לתפקיד
הסוכנת הזוטרה שתתלווה אלינו?"
"כן-כן-כן...", גיחך הדביל בעודו מחטט באף, "היו אצלי איזה 20
כוסיות והכרחתי אותן לפשק רגליים ולעבור בדיקה בטחונית
מקיפה... היתה אפילו אחת חשודה ששם משפחתה פרס כמו של שר החוץ
השמאלני ההוא, אז שאלתי אותה אם סבתא שלה ערביה או ש..."
"סוכן 04", נעלם החיוך מעל פני, "אנחנו לא בוחרים סוכנות
זוטרות לפי בדיקה גופנית מפוברקת או לפי המוצא! אני מתבייש
בך!"
"אז לפי מה?"
"כמו שג'יימס בונד בוחר - לפי גודל השדיים!"

התדריך הסתיים 3 דקות לפני הגיענו למשרד ראש הממשלה.
"איך לי זמאאאן!", צרח התרח כשהבעה מבודחת על פניו, "ציפורה -
את הרי עבדת אצלי עוד שהנחיתי תוכנית בידור בערוץ 2! את יודעת
איזה קפה אני אוהב!"
"...אז", נשמע קולה המהוסס של מזכירתו דרך רמקול הטלפון,
"להביא את הקפה הרגיל עם הויאגרה עכשיו או אחר כך?"
"עכשיו! ואת יודעת למה?! כי אני פסיכי! אני משוגע!"

רק דקות אחרי שסיים לדבר בטלפון והתפנה אלינו, התגלגלו
העניינים כך שראש הממשלה קפץ על הכסא ואחז בכפתור האדום כמאיים
ללחוץ.
"תשמעו אותי, יא צ'חצ'חים!", החל לקפץ עצבני ומיוזע, "כבר
שנתיים לא השכבתי אף בחורה ואני עצבני! למה?! כי אני חרמן! ואם
לא תעשו מצווה עם ראש ממשלה קשיש ותסדרו לי מישהי, אני לוחץ!
זה או על פטמה, או על הכפתור האדום! אני, מה'כפת לי... אני יש
לי בונקר..."
"זה בסדר..." הרגעתי אותו לאט לאט ובזהירות העברתי את הכפתור
לידיי, "אני וסוכן 04 נטוס כבר היום לאיזו ארץ אקזוטית ונסדר
הכל בשבילך, אפילו נביא ברזילאית עירומה עד לפה, הרי אתה כמו
אבא עבורנו... 04 תזמין טיסה כבר!" צעקתי בבהלה.
"כמו אבא עבורכם, אמרת? אני?! טוב, יכול להיות", קרץ לי השגל
בדימוס, "אולי באמת עשיתי אתכם פעם... אין לי זמאאאן!"

"מזל שהוא לא נשך את המזכירה המסכנה בכתף...", אמרתי ל 'טמבל
04' כשהיינו במטוס לברזיל, "אין למדינה אספקה מיותרת של זריקות
טטנוס..." סיימתי לומר את דבריי, כשלפתע נחו עיני על המושבים
לפניי. ולפניהם. ובכלל.
חוץ מאתנו המטוס היה ריק. "קרה משהו לנוסעים", אמרתי בקור רוח
מזויף ל'טמבל 04'.
"נראה לי שהינו צריכים לחשוד בכך," מלמל הדביל, "עוד כשקראו
ברמקול לנוסעים וכל הנוסעים ישנו בשדה התעופה... איה! אח! מה
אתה..."
והיתה לו סיבה לצעוק, שכן מרוב כעס על עצמי שלא הבחנתי במתרחש,
התחלתי לחבוט בו נמרצות על שלא הסב את תשומת ליבי.

"יש בעיה, רבותי?"
הו, הנה קול סמכותי ומוכר. כשהפסקתי עם המכות והבטתי ימינה,
הבחנתי במאבטח תקיף שרכן לעברנו ושידר מבט סמכותי, שהלם להפליא
את הדרגות שעל חולצתו הלבנה;
הזקן האבהי שעיטר את פניו וכובע המצחיה הכחול. מבט כועס אבל
הולם את סמכותו.
"סוף סוף פרצוף מוכר",חייכתי למאבטח, "תגיד, אתה מוכן להסביר
לי איך זה שהבורדו של הריפוד זועק בבדידותו? איך זה שכולם
נעלמו בטיסה הזו חוץ ממך?!"
"אדוני... סינן המאבטח בכעס מאופק", ודאי לא חשבת שסוכן ממשלתי
יטוס בטיסה רגילה. בכל אופן, אבקש מרבותי לא להתקוטט בזמן
הטיסה; זה מקשה מעט על שיווי המשקל..."
"כמובן, כמובן..."
המאבטח הלך לו ולפתע שב על עקבותיו וחזר אלינו. "אתם יודעים
שאני רשאי להשתמש נגדכם ב..."
"...נשק חם, עם נריב שוב; אנחנו יודעים", ענינו במקהלה.
"שלא תחשבו שאני לא מסוגל...", מלמל מאוכזב אחרי שגזלנו ממנו
את האיום הדרמטי,
"אני דייל משוגע אני, יש לי אורניום בכיס..."
תמהתי בליבי לאיזו חברת תעופה ביזארית נקלעתי ומייד כשהמאבטח
עזב שוב, נרדמתי, מעלה בחלומי פלשבק מהתקופה הקצרה בה היתי
מלצר.

"שכחת לכבס את האפודה האדומה שלך, רשלן אחד!", נזף בי אחראי
המשמרת; בעוד קרני השמש מפציעות לתוך בית הקפה ומאירות על
הפפיון הדהוי שקשרתי בצורה עקומה.
"שלום, תרצה להזמין?", חייכתי חיוך מאולץ לאדון המזוקן שישב
בשולחן מחוץ לבית הקפה.
"כן, אם תוכל להזדרז," זעף לעברי הלקוח כשקרואסון נפל מהמגש
אשר החזקתי בעמל רב, "אשמח לקבל חביתה לארוחת בוקר ותסדר לי
מקום אחר לשבת בו..."
"איזו חביתה? ואיזה מקום?"
"תסדר לי לשבת במקום צפוף ומחניק - תא טלפון למשל," נצצו עיניו
של הלקוח, "ככה שלא יהיה מקום לרגליים ובקושי אפשרות
לנשום...", החל להתרגש בצורה מוזרה קמעה, "וחביתה - תביא לי
משהו מהמחסן מלפני חודש - תארוז אותה בנילון ותדרוך! ותדרוך!
ותדרוך! שתהיה לחה בצד אחד ויבשה כמו תחת של סוס בצד השני!"
"אדוני סוטה!", התעצבנתי, "אבקש מאדוני לעזוב את המקום!"

התעוררתי מהפלשבק בצורה חדה ופתאומית.
הכל היה ברור לי, פתאום, אז רצתי לשירותים וצלצלתי משם לראש
המוסד, ש'.
"תגיד, סידרת לנו שנטוס לבד?"
"מה... מה פתאום? יש למדינה תקציב בשבילכם?!"
"ידעתי שמשהו מוזר בטיסה הזו... המאבטח מוכר לי, זה איש אחד עם
סטייה שקשורה ל..."
"אדוני מתבקש להתלוות אלי...", נשמע קול תקיף מאחור בעוד אקדח
דרוך מוצמד לעורפי.
התלוויתי לביריון הקירח והחמוש, עד למקום בו הפסיק לדחוק בי עם
הנשק.
בטור הימני של הכסאות, ישב "המאבטח" (עלק), בחליפת טוקסידו
ועניבת פרפר; שתה מרטיני ועישן סיגר.
"שלום", חייך אלי לפתע, "אני רואה שערכתם הכרות עם שומרי הראש
שלי".
בשני הכסאות שלידו ישבו 'טמבל 04' המבוהל ושומר ראש נוסף
שכיוון אליו אקדח.
"אתה לא תצליח במזימתך, מיליונר מטורף שאינני יודע עליו דבר!
בעצם...", היססתי לפתע, "מהי מזימתך?"
"נעים להכי, שמי אהרון רוטשילד, בן-דוד רחוק של הברון המפורסם;
כמו גם מכור לארוחות במטוסים. עד לפני 8 שנים עסקי היו חוקיים,
אבל אז גיליתי את הקסם שבאכילת אוכל מצ'וקמק וארוז במקום קטן
וצפוף - והתחלתי בחטיפת מטוסים.
תבין, זה לא אישי, אבל אני צורך ארוחות כאלה בכמויות שאינני
יכול לקנות באופן חוקי - אני מכור ו... סליחה, אבל אצטרך לזרוק
אותך מהמטוס כדי שלא תפריע."
חייכתי חיוך עגום ושמחתי שאני לבוש בהתאם למצבים כאלה, כלומר
בטוקסידו עם צואה בכיס הקדמי. הולכנו בידי הביריונים, אני
ו'טמבל 04', עד לדלת המטוס;
כשלפתע צץ במוחי רעיון.
"תגיד, אתה לא חושב שהתכנון שלך לוקה בחסר?", שאלתי.
"למה אתה מתכוון?!" נדהם.
"הרי אם תתן לנו לעצור אותך, נדאג שתשב בצינוק לח וחשוך לכל
ימי חייך; שלא לדבר על הארוחות בכלא."
רוטשילד חייך.
"ומה אם אהרוג אתכם ורק אז אסגיר את עצמי? זו לא תהיה ערובה
לכך שלא אשתחרר?"
בלעתי את הרוק מרוב תדהמה. נראה אותי יוצא מזה הפעם...