[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליברטין אי-שם
/
שם, בפנים

"מה השם?"
"רומנוב. אירנה רומנוב".
"אוקיי, תמתיני בבקשה כאן עד שתורך יגיע".
ואירנה שתקה, כי אירנה תמיד שותקת כשאומרים לה להמתין.
המזכירה מצידה הרהרה לעצמה כמה שהיא לא סובלת כשרוסים באים
לכאן לעבור טיפול, ומיד השקיעה את מבטה חזרה בצג המחשב, כי יש
גבול לכמה שמזכירות כמותה מסוגלות להרהר.
כל החדר היה מקושט כראוי בתמונות של תינוקות מחייכים, חסרי
שיניים, זבי חוטם ובעלי קרקפת פלומתית זהובה, כולל תמונה
מתבקשת של תינוק שחור, תינוק אסיאני ותינוק ארי תכול-עיניים
שחייכו מחובקים, יונייטד קולורז אוף בנטון. אירנה גיחכה למראה
התמונה, כמה נוח שבמחלקת הפריון, ההריון וההפלות יהיה משהו
פוליטיקלי-קורקט מעין זה. אחרי הכל, כשהם עוברים, בדרכם
להיוולד או להילקח במלקחיים ולשכב על ערש דווי בתחתית צנצנת,
הם כולם אותו דבר.
אירנה ישבה בתור בסבלנות, רגלה מתופפת בעצבנות על הרצפה. כל-כך
התחשק לה סיגריה, אבל במסדרון לא היתה פינת עישון. שהתינוקות
שעומדים להיוולד או למות לא ישאפו עשן לריאותיהם הנוצרות, חס
וחלילה.
עד שהגיע תורה עברה כמעט חצי שעה. היא לא ידעה שהמזכירה בכוונה
השהתה את התור שלה, בכוונה נתנה לה שני מספרים גדולים יותר,
אבל גם אם היתה יודעת זה לא היה מזיז לה.
בחדר היא פגשה את הרופא, ד"ר עמרם. היא הופתעה לראות אותו שם
כי היא הכירה את פניו. משונה, שגם הוא הכיר אותה.
"אני לא ראיתי אותך בעבר היכן-שהוא?" שאל ד"ר עמרם במבט
מסוקרן.
"יש לי הרגשה שכן, קשה לי לחשוב היכן" ענתה אירנה, מנסה לאמץ
את זיכרונה. הוא היה יבש כמו מדבר צייה.
"את מאוד צעירה" הוא העיר בעודו עובר על התיק הרפואי שלה.
אירנה הנהנה, אף על פי שלא ראה את הנהונה, ושתקה.
"אין לי כוח לזה" היא מלמלה. התחילה לזמזם מנגינה של שיר שעבדה
לצליליו.
הרופא הסתכל עליה לרגע בעודו מדפדף. "זה מפריע לך?" שאלה אירנה
בקול חלוש של מעין ייאוש אפאתי. "אני אפסיק. סתם שיר שרקדתי
איתו".
הרופא חייך. "זהו, לא נדלק לי אור בהתחלה, היה לי קצת קשה
לזהות אותך, בבגדים רגילים ובלי דברים משונים צבעוניים בשיער
ובפנים. את בלהקת המחול של ריבי סימנטוב, נכון? העליתם לפני
כמה חודשים מופע מבוסס על יצירות קלאסיות מתחילת המאה שעברה".

אירנה חייכה, "היית שם?"
הרופא חייך אליה בחזרה, "בהחלט, מופע מקסים. הבת הקטנה שלי
הופיעה בו".
"באמת?" שאלה אירנה, "אולי אני מכירה אותה?"
"חן עמרם, נמוכה ממך במעט, מתולתלת, נמשים על האף".
"יש לך בת מקסימה, ד"ר עמרם" חייכה אירנה, נזכרה באמת שראתה את
הרופא בקהל פעמים רבות כאשר הופיעה, שלושה ערבים בשבוע, כאשר
המופע עוד היה על הבמה. כשעוד יכלה להרשות לעצמה לרקוד.
"תודה רבה", חייך הרופא חזרה, האווירה בחדר נעשתה נינוחה באופן
שלא היה רגיל בו. "מה אוכל לעשות למען ידידתה של בתי?"
החיוך נמוג מעל פניה של אירנה.
"אני צריכה לעבור הפלה" היא אמרה בקול נמוך כל-כך עד שבקושי
ניתן היה להבינה.
"חזרי שנית?" שאל הרופא, עודו מחייך בנעימות.
"הפלה" אירנה בלעה רוקה. החיוך נמוג גם מעל פניו של הרופא.
"ואני צריכה אותה מהר".
הרופא שתק, הביט בה מעט המום. כבר נכנסו למשרדו נערות לא
מעטות, לפעמים גם צעירות ממנה, ובכל זאת היה משהו מחלחל במחשבה
שהצעירה הזו, שהופיעה על אותה במה עם בתו, מגדלת בתוכה תא
שישתכפל וייווצר לעובר, והוא צריך לדאוג לכך שזה לא יקרה.
"את יודעת משהו על אנשים מתים?" שאל אותה.
אירנה כבר היתה על סף השקיעה בהזיות שיובילו אותה לאובדן
ההכרה, וכל שיכלה ללחוש היה שהיכן שאנשים מתים מהלכים, הם
מדברים בלשונות של מלאכים. והרופא לא ידע שהיא לקחה את המשפט
הכמעט מזעזע הזה במצבה מתוך שיר שהיא אוהבת, אלא חשב שבמצבה
אין דבר שהוא יכול לעשות מלבד להיכנע לרצונה. אין לו ברירה
אחרת, היא הלקוחה שלו, היא פנתה אליו כשהזדקקה לו, וחובתו
המקצועית הוא להגיש לה את העזרה הטובה ביותר. חובתו המוסרית
כאב לידידתה הוא להקל עליה עד כמה שיתאפשר.
לא היתה לו ברירה, אלא לאשר לה כי יקבע תאריך לביצוע ההפלה
ויכין את מרפאתו.
אירנה התחילה לבכות. היא נשארה אצלו במשרד והם דיברו והוא ניסה
לנחם אותה, וכשהגיעה השעה לעזוב את המשרד הם יצאו ממנו ביחד
והרופא הסיע אותה לביתה. אירנה עישנה במכונית למרות שהרופא,
ד"ר עמרם, ביקש ממנה שתתחשב במצבה, גם אם לא תלד את התינוק.
אבל אירנה היתה עצבנית ומתוחה דיה, והטיחה בו את כל המועקה
שרבצה על ליבה. "מה אתה בעצם יודע, ד"ר עמרם? יש לך מושג עם
כמה לחץ הייתי צריכה להתמודד? בגרות בהיסטוריה עוד שבועיים,
וההורים שלי עם הגירושים שלהם שלא נגמרים, והכסף שבקושי יש לי
בשביל ההפלה והחבר שלי שאני חייבת לו אלף הסברים על למה אני לא
יכולה לתת לו לגעת בי או אפילו לראות אותי. עברו שבועיים מאז
הזיון האחרון שלנו, שבועיים, לעזאזל, אני לא זוכרת מתי היתה
הפעם האחרונה שאמרתי לו שאני אוהבת אותו. כל מה שאני עושה זה
לעשן ולשמוע מוסיקה בחדר ולבכות. אין לי ראש ללמוד, ולרקוד אני
בטח שלא יכולה עם הבטן המתהפכת שלי, ואני לא רואה את החברות
שלי בכלל, ולהורים שלי אפילו אין לי כוח להגיד בוקר טוב לפני
שאני יוצאת לבית הספר, ואני גם ככה מבריזה מכל השיעורים, כי
אי-אפשר להתרכז בהכנה לבגרות במחשבים כשיש לך משהו כמעט חי
בבטן. איך אתה בכלל יכול לדעת, אפילו עם כל התעודות והתארים
וציורי הילדים על הקיר במשרד, איך זה מרגיש?"
והרופא שתק, לא סיפר לה כמה ברת מזל היא שיכולים לגדול אצלה
בבטן חיים, בעוד שאצלו גדל מוות. לד"ר עמרם היה גידול סרטני
קטן מתפתח, שהוא לא העז לספר עליו לאף-אחד, גם לא לאירנה
שגילתה לו את כל הדברים הכי אינטימיים שרבצו לה על הנפש. "רק
בכיתה י' וכבר עושה כל-כך הרבה. שבועיים עברו מאז הזיון האחרון
שלה, ואני אפילו לא זוכר את הפעם האחרונה שנשקתי לאישתי", הוא
הרהר.
ובעודו מהרהר הוא כמעט ועשה תאונה, סטה לנתיב לא נכון ורק בנס
הצליח לעצור את הרכב מלהתדרדר לתעלה ולהתהפך. הוא צרח, ואירנה
פערה פה גדול בלי לומר מילה. אחר-כך התלוננה על כאבי בטן
איומים ונאנקה, ודם החל להתפתל על מושבה.
ד"ר עמרם ישב לצידה מאובן, וליטף את ראשה. הוא התקשר מהפלאפון
שבמכונית כדי להזעיק אמבולנס. והדבר היחיד שחשב כי יוכל לומר
לה היה שזה היה בקושי עובר, עדיין לא דבר חי, והיא בכל מקרה
רצתה לקחת אותו. הדמעות שלה הבהירו לו שכל מילה במצב כזה תהיה
מיותרת.
היא נשענה לאחור והבכי שלה התחזק, ומלמלה שהיא רוצה למות.
ד"ר עמרם הסתכל עליה, חשב איך זה שכרגע מת אצלה בבטן יצור שעוד
לא היה חי, והוא חי כבר יובל והחיים כבר מראים סימני נזילה
ממנו. והיא צעירה, הספיקה המון ועוד לא הספיקה כלום, וכבר רוצה
לחרוץ את גורלה בשל גורלו של דבר שלא נחרץ.
"אל תצפי למוות, ילדה. כשהוא יבוא את תדעי. בינתיים תחיי,
לפחות במקום העובר שממילא לא יחיה עוד".
אירנה גיחכה.
"גם אם הוא היה נולד הוא היה מת".
ד"ר עמרם חייך חיוך עצוב.
"ואת יודעת, הרי כשאנחנו נולדים וכשאנחנו מתים, כולנו אותו
דבר."





© אפריל 2001







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבה"ד אחד,
בנשקייה, בדידות
אלוהים. יש
עמדות שמירה
יותר טקטיות
בבסיס הזה, אבל
בכ"ז מצאו לנכון
לדפוק צוער
אומלל בנשקייה.
לא משנה, מה
שמשנה זה שיש שם
ימבה כתובות על
הקירות ומדי פעם
את הציור
האוקייז'ונלי של
הבחורה הערומה
שצייר איזה
מאונן. ובשמירה
אחת, הייתי
משועמם פחד,
לקחתי טוש
והלבשתי את כל
הבחורות. הא הא
הא! הלאה
המאוננים!

- סג"מ פסיכי


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/01 21:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליברטין אי-שם

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה