בוקר. אור.
לא יכול, עוד רגע מתפוצץ... כל הזבל שאכלתי אתמול עומד לי בקצה
הגרון ... עוד שנייה יוצא. אבל לא.
ההרגשה והריח שמסביב מרדימים אותי שוב, לא ישן לגמרי. חצי. ער.
ישן. לסירוגין.
"תאכל" אני שומע אותה. "תאכל לפני שאני יאכיל אותך כמו תינוק",
"אבל בכוח".
לא הספקתי להגיד לא וכבר הרגשתי גוש חם של תפוח אדמה נמעך
לכיוון הפה שלי. גושי פירה החלו להכנס לנחיריים שלי ולסתום
אותם כמעט לגמרי.

המשפחה שלי רצתה רק בטובתי. אני בטוח. אחרת למה הם התאמצו כל
כך.
גם עם השיעורים הם היו נוהגים באותה דרך.
אני גם רציתי לעזור לאנשים. זה לטובתם. אבל מי שלא מוכן שאני
אעזור לו - מגיע לו.
גם זה מה שלימדו אותי בסדנא. גילו שאני צריך להוציא את מה
שמעיק עליי. לא לשמור שום דבר בבטן.
זאת הסיבה לבחילה שתקפה אותי. אני מנסה להוציא אבל לא תמיד
יכול. זה או שיוצא הכל או כלום.
בדרך כלל זה הכלום שיוצא אבל היו כמה פעמים שיצא הכל. היה לזה
טעם כזה. לא יודע איך להסביר את זה.
טעם של תפוח אדמה. תפוח אדמה מעוך. ביום קר.
גם ריח היה לזה. הריח שלא נותן לי מנוחה. תמיד אני מחפש את
הריח הזה. לפעמים דברים שאני עושים מריחים ככה. ואז ההרגשה
החמימה דחוסה מציפה את גופי כאילו מגינה עליו.
מלמדים אותי גם להרגיש.
הפרופסורים בסדנא חושבים שהם מגלים לי את אמריקה. באמת.
אני , אישית, תמיד ידעתי שאני צריך להוציא. לא ידעתי לתאר את
זה אבל פעם אחת עשיתי את זה.
שאני חושב על זה, בעצם מאז אני בסדנא.
אני רק רציתי לעזור. ככה צריך. אבל מי שלא מוכן לקבל עזרה שהוא
צריך - בעייתו. שישלם.
יש חוקים. רציתי לוותר לו אבל אסור לרגש להתעלות על המחשבה
הטהורה. והרי המחשבה אסור שתהיה מושפעת מהרגש. ואם לכל אחד
הייתי מוותר אז אף אחד לא היה לומד.
ככה זה ואין מה לעשות. גם בצבא וגם בחיים,  ב"אזרחות" כמו
שלמדתי להגיד.
יש חוקים ויש משמעת ויש סדר.
מה זה משנה את הלקח שלו הוא למד.
אחרי שבוע הם שינו את דעתם הפרופסורים. עכשיו הם פתאום אומרים
לי שמה שאני מוציא אסור שיפגע באחרים. מטומטמים. אני לא פוגע!
אני רק עוזר.
אבל בכל זאת הם הרי קובעים ואני ממושמע ומקשיב להם.
אז עכשיו אני מוציא דברים שמעיקים עליי בלי שזה יפריע לזולת.
אני באמת מנסה אבל האמת שהדבר היחיד שיוצא ממני זה קיא.
ובשעה קבועה.