[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישי בן-דב
/
חלום בלהות

הצלחתי לברוח ממנו לקצת זמן, אני לא בטוחה אם אני באמת בורחת
או שהוא נותן לי ואחר כך נהנה למשוך אותי בחזרה למטה.
אני יושבת בראש המגדל ומסתכלת סביב, אל העולם האפור שבחוץ. כבר
20 שנה אני פה, כלואה, שבוייה בידי הרוע הזה.
היא הסתכלה וראתה עוד מכונית מתקרבת אל הטירה, עוד אחת שהולכת
לגמור איך שאני גמרתי, עוד כאב, עוד שנאה במקום הזה שאמור
להיות בשבילי הבית.
דמעות ירדו על פניי לא רציתי להיזכר אבל נזכרתי, נזכרתי במה
שקרה לפני 20 שנה כשהייתי בת 8, ילדה קטנה וחמודה. זה היה יום
ההולדת שלי אז נסענו כל המשפחה לטיול, כמו כל שנה.
אני זוכרת את הצמרמורת שעברה בגופי כשלאט לאט עלינו בגבעה עליה
ישבה הטירה המקוללת הזאת! סליחה, לא, אסור לי אפילו לחשוב על
זה! הוא יחזור, הוא ייקח אותי שוב.
המשכתי לחשוב, בארבע שנים הראשונות שלי הייתי מנקה כאן, לא
משהו מיוחד, לא נראה שהוא ממש שם עליי אבל קצת לפני יום הולדתי
השתיים עשרה הוא לקח אותי לחדר שלו, כל כך הרבה כאב, חשבתי
שהוא חסר רגשות ורחמים ושנאתי אותו מאז, בכל לבי והבטחתי לעצמי
לנסות למצוא דרך לברוח מפה ותמיד לזכור, תמיד.
שוב בכי, עוד קצת דמעות, מלוחות וקטנות אשר נוזלות על פניי.
הכרחתי את עצמי להיזכר בפעם הראשונה שבאנו לכאן. המשכנו לעלות,
עוד סיבוב ועוד סיבוב, שאלתי את אבי מה זה המקום הזה. הוא ענה
לי בקולו החם והאוהב ואמר לי שזה ליום ההולדת שלי.
אחרי חצי שעה של עלייה היינו מול הטירה הישנה. היא נראתה דיי
רגילה, כמו כל הטירות שהיינו בהן.
כן, נזכרתי בטיולים האחרים שהיו לנו, הורי תמיד אהבו לצאת
לטיולים. חיוך קל עלה על פניי כשנזכרתי איך אח שלי נפל לבאר
באיזו טירה בצפון הארץ, הייתי בת שש ואני ואחותי לא יכולנו
להפסיק לצחוק עליו. נזכרתי במילותיה של אחותי לפני שהם נכנסנו
לטירה הזאת, "רק אל תקפוץ לשום באר." וצחקנו. זו הייתה הפעם
האחרונה שזה קרה לי, שכחתי כבר איך לצחוק.
התקרבנו אל הדלת אבל היא נפתחה במהירות. מאחוריה עמד אדם לבן
כמו סיד, לא, לא אדם, נער, בן 16 בערך, הוא רעד.
"כן נערי," אמר אבי בקולו החמים והנער נרגע. "כמה זה עולה
לסייר פה?"
"ה-היו-יום ז-זה ב-ב-בחי-בחינם." הוא  גמגם. "מיוחד בשביל
ה-הב-הבת ש-שלך."
"באמת, כמה נחמד, תודה רבה לך נערי." אבי חייך אליו ואנחנו
נכנסנו. רצתי אל אבי ומשכתי לו בחולצה. "אבא, איך הוא ידע שזה
היומולדת שלי?" שאלתי בקולי הקטן והצפצפני.
"או, אל תדאגי חמודה," והוא חיבק אותי. "בטח אמרתי את זה
כשדיברתי עם בעל האתר."
"אה, אוקיי." חייכתי אליו והוא נשק לי במצח, אהבתי כשהוא נישק
אותי שם. ודמעות נוספות ירדו על פניי.
הלובי נראה דיי רגיל, עם כמה שולחנות וכסאות, בר קטן, מקום
לקנות כרטיסים. הנער הלך לשם והביא לנו חמישה כרטיסים והראה
לנו את מאיפה נכנסים.
הוא הראה לנו דלת גדולה מברזל חזק, בלתי ניתנת לשבירה או
פריצה, אפשר היה לפותחה רק עם שלט רחוק, השלט שלו.
נכנסנו פנימה והדלת נטרקה מאחורינו. היינו בפנים, המקום נראה
לנו כמו פירמידה אשר במצרים, היו כתובות על הקיר שאז אומנם לא
ידעתי מה הן אמרו אבל עכשיו אני יודעת, הוא לימד אותי, אוך,
כמה ששנאתי לשבת איתו בחדר העבודה, הוא הכריח אותי לשבת על
ברכו והיה נוגע בי. הוא היה חכם אבל לא אהבתי את מה שהוא לימד
אותי, שאכן זו הייתה שפתו שלו ושל בני עמו.
התנערתי ממחשבותיי וחזרתי לסיפורי, המשכנו ללכת כשלפתע נשמעה
צרחה. "הא?" אבי פלט אבל אמא שלי כבר לא הייתה שם. עוד צרחה
ועוד אנקת כאב. הייתי מבולבלת, אחותי הייתה איתי, היחידה
שנשארה לידי, ברחתי לידיה אבל לא הספקתי להגיע והיא נפלה
מהרצפה. רציתי ליפול איתה אבל הרצפה נסגרה.
פחד, בדידות, כאב. ישבתי שם, צמודה לקיר שומעת את אנקות הכאב
של ההורים שלי, של האחים שלי, חשתי כאילו הם היו סביבי. ניסיתי
לאטום את אוזניי אבל ללא הצלחה, צרחות הכאב נכנסו אל תוך גופי.
רעדתי, ישבתי שם חצי שעה או אולי שעה, אולי יום לא שמתי לב,
ישבתי שם, בוכה, מפחדת, בודדה כשהצרחות האיומות עוטפות אותי.
לפתע הדלת נכנסה והעירה אותי מזיכרונותיי. "אז הנה את!" זאת
הייתה דנה. היא הייתה קטנה ממני אבל חשבה שהיא יודעת הכל.
"האדון מחפש אותך כבר שעה!" אני הייתי היחידה שהייתה קוראת לו
"הוא".  בחיים לא הבנתי למה רק אני חשה אליו כל כך הרבה שנאה
ופחד. אולי הם גם אבל הם לא מראים את זה, הם תמיד נראים אפילו
שמחים כשהוא מצווה עליהם, עושים כל מה שהוא אומר.
קמתי ממקומי, אני עוד אחזור, חשבתי.
הלכתי אחריה, נגררת מעט, עם החלומות שלי על הבית הלבן שהיה לי
פעם, עם הגג האדום והגינה הפרחונית, על החדר שלי שהיה ורוד עם
אדום, הצבעים האהובים עליי.
נכנסתי לחדר העבודה עם דנה.
"דנה לכי!" הוא צעק ועיניו האדומות והקרות נצנצו ברשעות.
"אבל-" היא ניסתה להגיד.
"לכי!!!" הוא צעק והיא ברחה החוצה.
הוא נשם לרגע ואז אמר. "איפה היית?" הוא שאל בקרירות.
"בראש המגדל הצפוני." עניתי, הוא שנא שאני עושה את זה, עונה מה
שהוא רוצה לדעת באדישות שכזאת.
"תסבירי לי, מה מעשייך שם? את אף פעם לא סיפרת לי." הייתה לי
סיבה למה? חשבתי אבל לא עניתי לו בעוקצנות או בציניות, זה היה
אסור.
"אני יושבת, בוכה ונזכרת בבית שלי." אמרתי באדישות.
הוא התרגז, הפך את השולחן ואחז בחוזקה בגרוני. "אמרתי לך
מיליון פעם! אין זיכרונות, את היחידה שלא לומדת! אין בכי! אין
כלום חוץ מהמקום הזה!"
שתקתי לא יכולתי להגיד כלום אבל הוא בחיים לא ייקח לי את
הזיכרונות שלי.
הוא ראה שאני לא מוכנה להבטיח לו כלום. הוא עזב אותי, ידעתי
שהוא בחיים לא יפגע בי יותר מאשר בחדר שלו. הוא אהב אותי,
הייתי הכי טובה בשבילו מכל מאה הילדים שכאן.
הוא לקח אותי לחדר שלו שוב. עוד שעה של סבל אינסופי.
חזרתי למגדל, בגדיי קרועים מעט בשל חוזקו, הוא לא ריחם עליי,
היה לי קשה לזוז אבל הייתי חייבת לחזור, לגמור את הסיפור.
כשהייתי למעלה התיישבתי בזהירות והבטתי החוצה, הצרחות של
הדיירים החדרים עברו בכל הקירות ושערי סמר. חזרתי לזיכרונותיי.
לפתע הקיר התהפך, הייתי מבוהלת והמומה למראה שראיתי, אלו היו 2
עקרבים ענקיים שלקחו אותי, החזיקו בזרועותיי השבירות והעדינות
בחוזקה. הם זרקו אותי על הרצפה מול כסא מלוכה גדול עליו ישב
הנורא מכל, הוא.
הוא היה מן עיוות של עקרב ואדם ביחד, עיניו היו אדומות, והוא
היה שרירי, ענקי ומפחיד.
"שלום לך," הוא אמר זאת לא הייתה חביבות, הוא בחיים לא היה
חביב, הוא לא ידע מה פירוש המילה.
שתקתי לא הייתי מוכנה לענות. אחרי כמה זמן שאלתי בקול כועס.
"איפה המשפחה שלי?"
הוא חייך חיוך מרושע. פחדתי.
הוא הורה לאחד העקרבים לסובב איזה קיר ומאחוריו התגלתה לי
המשפחה שלי, כולם היו שם, מלאי כוויות ודם נוזל מהם, הם היו
תלויים על חבלים.
פרצתי בבכי, "לא!! לא!! מה עשית! אמא! אבא! דור!! מיכל!!! לא!"
סובבתי את ראשי אבל הוא הכריח אותי להסתכל בעבדיו שופכים עליהם
שניי דליים מלאי חרקים קטנים שחיסלו את המשפחה שלי, כל מה
שנשאר ממנה, בדקה ומה שנשאר היה רק אבק.
וזהו זה הסיפור שלי אני כלואה פה מאז, בת 28, חלשה ובודדה
כתבתי את הסיפור שלי על מה שיכולתי לגרד כדפים ועכשיו אוליב,
עורבי היקר, תיקח את זה לכל מי שאתה יכול להעלות על דעתך,
שסופי לא יישאר עוד מיסטורי שהמשפחה שלי תבין מה קרה ועל כן
אני חותמת על בשמי המלא שידעו שזה אמיתי ושאולי רק אולי
בחלומות הפרועים שלי יבואו להצילני.



זה מבוסס על חלום שהיה לי פעם בכיתה ג'-ד', כמובן שהוספתי כמה
דברים אבל זה בערך...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הנעל לא תגיע
קודם אל הגרב אז
גם הגרב לא תגיע
אל הנעל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/4/03 19:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה