הסיפור נכתב על ידי שני יוצרים ותיקים בבמה (גבר ואשה), פסקה
פסקה, דרך התכתבות במייל.

את כל כך אישה.
לפעמים אני חושב שאת יותר מדי אישה בשבילי. את עושה אותי
משוגע.

זוכרת את היום כשהגעת מוקדם מהעבודה והתעכבת ליד תיבת הדואר?
בדיוק ראיתי אותך מהמרפסת למעלה.
האזעקה של האוטו משכה את תשומת לבי והתבוננתי בשביל אל הבית,
עד שראיתי אותך מגיעה.
התחלתי להתעורר רק מלראות אותך ולחשוב שאת לא רואה אותי,
והתחלתי לגעת בעצמי. לבשת את הגופייה הסגולה שלך בלי השרוולים
ונראית כל כך שופעת. החזייה שלך נראתה קטנה מלהכיל את כולך,
וצעדייך הקפיצו את חזך בטפיחות קלות. נזכרתי איך פעם סיפרת לי
שכואב לרוץ עם חזה כל כך גדול. אני מוכן לאמץ אותו עבורך.
הייתי כבר מגורה וזקוף וקיוויתי שתשתהי עוד שנייה בשביל, כדי
שהרגע לא ייגמר.

זה עבד. תיבת המכתבים קרצה לך עם פלייר ירוק ובולט, ונשענת על
הקיר ליד התיבות ושיחקת עם הפלייר בידך. ענף מתערטל שבר את
זווית הראייה והסתיר בדיוק את פנייך. זה העצים עוד יותר את
החוויה. הרגשתי משוחרר שאם אני לא רואה את עינייך, לא תוכלי
להרים מבט ולפתע לראות אותי.
הישרתי מבט על גופך. אולי שמת לב שאני פה?

אתה הגבר שלי.
קורה שאני תוהה אם יש עוד גבר בעולם שיכול ככה לטמטם את
חושיי...

אני זוכרת את היום ההוא - עוד יום מרגיז בעבודה. כולם כל כך
עסוקים ואין זמן אפילו לשיחה קטנטנה על כוס קפה במטבחון. אין
לי כוח אליהם היום. אני בוהה במחשב. המלים שאני צריכה לקרוא
מתערבלות לי במוח ומכולן נוצרת מלה חדשה אחת - גילי. גילי גילי
גילי. האותיות זזות ומתחברות במצגת בראשי. פנייך נוצרות על
הצג, מורכבות ממאות אותיות קטנות. אני מסתכלת על התווים
הנפלאים שלך. על המצח הגבוה, העיניים הנבונות, האף המשורטט,
הלחיים, הסנטר, השפתיים שלך. די! אני מוכרחה לנשק אותך מיד.
להרגיש אותך קרוב. לגעת בכל חלק שלך בידיים בטוחות ויודעות.
לשגע אותך ושתרדוף אחרי בכל הדירה לוהט ולא מסופק. מסונוור
מתאווה. היד שלי נשלחת אוטומטית אל האיקס וסוגרת את המסמך.
"אני באה גילי מותק", אני לוחשת. מצווה על המחשב להיסגר. קמה
מכאנית. הולכת לחדר של רונן: "אני לא יודעת מה קורה לי רונן.
אני לא מרגישה טוב. משהו בבטן כנראה. אני יוצאת מוקדם." וכבר
הכל נאסף לתיק, המפתחות של האוטו ביד ואני מגיעה בחצי ריצה
לחניון. 10 דקות ואני איתך. הפתעה. לא מתכוונת להודיע מראש.
בדרך שוב זה קורה לי. רעש המכוניות האחרות, הצפירות, ההמולה
מסתחרר באוזניי ואני שומעת רק צליל אחד - גילי, גילי, גילי...
הנה אני באה אליך אהובי...

יוצאת מהאוטו. הרחוב עוד די ריק. מי חוזר בשעה כזו מהעבודה?
אני חוצה את הכביש אל פתח הבניין. תיבת הדואר שוב מלאה
בשטויות. פליירים מטופשים. אבל אני נעצרת. פותחת את התיבה
ואוספת אלי את הניירת. פלייר ירוק גדול קופץ מול עיני. "מכבסת
גילי". והנה נייר צהבהב "גילי משלוחים". הו ומה זה? פרוספקט
כרומו מכובד "גילי טיפולים אלטרנטיביים". אני עומדת מתחת
לבניין מתנשמת גילי. אני רעבה גילי. צמאה גילי. קצרת נשימה
גילי. מסוחררת גילי. הנה אני עולה...

את חומקת מהמסתור שלך, ואני ממהר ומעיף את מבטי למקום אחר. שלא
תדעי שהסתכלתי, שהתגריתי.
חריקה מהשער ואנחנו מפנים יחד מבט לקצה השביל. זה הדוור שמביא
את הדואר האמיתי. הוא שמח מדי לראות אותך. פתאום את נראית לי
חשופה מדי, סקסית מדי. מי יעמוד בפני השדיים שלך עטופים
במילימטר של כותנה? הוא בטח חושב את אותו דבר עכשיו.
הוא מחייך חיוך של שלום ועמד לידך, ואת רק עוקבת אחריו במבט.
הענף מסתיר את פנייך ואני מדמיין את הבעתך החייכנית אליו. הוא
נעצר מול התיבות, מולך. אני שומע את קולך מצחקק והוא פונה
אלייך. הוא מדבר אל שדייך, הדווריסט הזה. הוא בחצי פרופיל ממני
ואני מנסה לעקוב אחרי שפת גופו. יד ימין שלו לופתת קבוצת
מעטפות כרוכה בגומייה. ויד שמאל מונפת באוויר, עושה אהבה עם
צליל קולך. ואת... את מכניסה את ידייך לכיסי הג'ינס המשופשף
ושדייך נמחצים זה לזה, מגהצים חריץ צר בחולצתך. אני רק מדמיין
מה עובר לו בראש. הוא בטח היה רוצה לזמר לך איזה מברק כעת.
אני לא עומד בזה. זה כל כך מרגיז שעכשיו, כשאני כל כך מגורה
ורוצה, הוא נכנס לי פה באמצע ומבזבז את הרגע הזה. את לא עוזרת
בכלל. מה את מנסה להטריף אותי?
הוא מפיל מכתב ואת מתכופפת להרים.
מה יש? בשביל מה משלמים לו?
תעלי הביתה. אני כבר לא יודע מה לעשות.

הנה ציון הדוור. נודניק. מה הוא בא דווקא עכשיו? אני אומרת
שלום. הוא עונה ב"היי" ומיד מתחיל לדבר. "התיבה פה פתוחה אצל
השכנים. אולי שגילי יסדר?". "ראית את הרשום שהבאתי אתמול
לגילי?". "שמעת שכנראה תהיה שביתת גילי בדואר בקרוב?". "תגידי
אם בא המגזין הזה, נו ה"גילי" הזה שאתם מנויים לו, לשים אותו
מקופל בתיבה או לצלצל לגילי באינטרקום?". "את וגילי - מתי
לאחרונה הזדיינתם?". "תגידי הוא מזיין אותך טוב הגילי הזה?".
"איך הזין של גילי, גדול?". אלוהים, אני חושבת, הוא לא מפסיק
לדבר על גילי הא? מאיפה הוא בכלל מכיר אותו? גילי וגילי
וגילי... שבטח לא יודע שאני פה למטה תקועה עם הדוור, מתה כבר
לעלות ולבדוק באמת מה עם הזין שלו ממש ברגע הזה. ממש ממש כעת.
איזה אדיש הגילי שלי, לא שם לב בכלל שאני פה. אם הוא היה יודע
הוא היה בטוח מחלץ אותי מציפורניו של הציון הזה... הצילו
גילייייייי...! גילי? מישהו שומע אותי?

אני קם מהכיסא, שפוף שלא תראי אותי במקרה. חומק לסלון וזוקף את
הגב. אני מרים את הטלפון וחושב אם לחייג אלייך. לקטוע את שיחת
האהבה שלך איתו. את תעני ותאמרי: "גילי, יום משעמם בעבודה. אני
אחזור עוד מעט", ואני אביט בך מגניבה חיוך לדוור החרמן תוך
כדי. אני לא אעמוד בזה וזה יהיה הסוף שלנו. הסוף.
אני מביא בעיטה לכסא האוכל ומתגנב לקו המעקה לראות אם זה משך
את תשומת ליבך. מפחד להרים את הראש ולהיתפס כמו אידיוט רכושני.
אני מנסה לקלוט אתכם ביחד מבעד למרזב. אני מצליח לראות את קצה
השביל, אבל לא יותר קרוב מזה.
חומק חזרה פנימה ומהלך עצבני בסלון. כל המחשבות המחרמנות הפכו
לתסכולים מכך שמישהו אחר יקטוף את פירותייך. אני לוקח את
הסלולרי ומחייג הביתה. אולי צלצול הטלפון מתוך הבית יעיר את
מצפונך ויכניס אותך הביתה?
הטלפון מצלצל.

ציון מלהג ללא לאות ואני אומרת: "כן" - כן גילי בוא כבר לחבק
אותי. "מה אתה אומר?" - אתה כבר מגורה גילי...? "לא נראה לי" -
שאני אחזיק מעמד גילי, אם לא תכנס אלי עכשיו!... "לא יכול
להיות" - שאתה לא תדחוף אלי עכשיו את הזין הזקור והמדהים שלך
גילי...
היי, מה זה? הטלפון מצלצל בצליל מוכר. זה בא מלמעלה. הצלצול
הגואל. "ציון... יש לי טלפון. אני צריכה לעלות", ואני נעלמת לו
בשנייה. לא נעים אבל אני חייבת לטפס את שתי הקומות מהר מהר -
ולמה גילי לא עונה? מה גילי עושה שם עכשיו?
רגעעעעע. אולי זו הייתה טעות לבוא בלי להודיע? אולי הוא לא
לבד? גילי שלי? גילי שלי ממש בזה הרגע גומר בזרועותיה של אשה
אחרת... גילי נאנח בקול. בחיי שאני שומעת את האנחות המוכרות
שלו כבר בקומה ראשונה. והנה הקול שלה מחליק על גרם המדרגות,
גולש אלי על המעקה. "אהההה גילי... אתה כל כך טוב גילי! אל
תפסיק גילי. אני כמעט גומרת גילייייייי!"

אני מתחילה ללכת לאט. כמעט מתחרטת וחוזרת לאחור, אבל ציון שם.
נעמדת בחדר המדרגות. האור כבה וקצת חשוך לפתע. גילי עכשיו נשכב
על הגב, כמו שהוא אוהב אחרי שהוא גומר. שולח יד חסונה ומחבק את
הכתף שלה השברירית. אגלי זיעה מנצנצים על שניהם. זיעה מעורבבת.
מה זה חשבתי לי לבוא ככה בהפתעה? איזו בעלות יש לי עליו בכלל?
למה שהוא יחכה דווקא לי...? יש כל כך הרבה נשים אחרות. נשים
נשים. גילי גילי. מה לעשות עכשיו?

אני עומד בסלון עם הסלולרי ביד והטלפון מצלצל חצי סנטימטר
לידי. אני אידיוט גמור.
אולי הייתי חייב לצלצל לעצמי בעצמי כדי להגיד לי את זה?
את בטח שמעת את הצלצול ואת בדרך למעלה. את תרגישי לא נעים מזה
שאת מבלה כל כך הרבה זמן עם הדוור ותפגיני רגשות כלפי, אבל אני
לא אתן לך. תלכי לדוור שלך ותכתבי לו מכתבים של אהבה. תדביקי
לו בולים, תחלקי לו עיתונים. תראי אם לזין שלו יש טעם כל כך
טוב אחרי שהוא עובר חצי עיר בשלוש שעות.

הטלפון משתתק והמזכירה עונה בקולי: "שלום הגעת לבית של גילי
ומירי. אני ממלא תשבצים באמבטיה ומירי עוזרת לי, אז תשאירו
הודעה אחרי ה...שלוש אותיות, מתחיל ב...." ביפ. אני ניגש לדלת
ודרך העיינית אני רואה איך האור בחדר המדרגות בדיוק כבה.

הצלצול פוסק. המזכירה עונה ואף אחד לא משאיר הודעה. אולי זו
עוד מאהבת? אני עומדת מתנשמת ואומללה ליד הדלת של
הגולדשטיינים. שקט עכשיו. אולי גילי והזונה שלו נרדמו
חבוקים?... המחשבות מפוצצות לי את המוח. גילי גילי איך יכולת?
גילי אני לעולם לא אוכל לתת לך לגעת בי שוב. לא אחריה. תלך
אליה. תגור איתה בדירה המטונפת שלה. תאכל קרקרים יבשים. נגמר
עידן הלאזניות. אני לא מבשלת בשבילך יותר ולא מוצצת לך יותר -
אתה שומע? אני שונאת אותך כל כך גילי. גילי אהובי.

שוב נשמע צילצול מהקומה השנייה, מהבית שלי - שלנו. הם לא
מתעוררים. בטח... אחרי כזה זיון... הלב שלי חושב להתפוצץ. אין
בו מקום להכיל כזה כאב. המזכירה עונה גם הפעם. אני שומעת את
קולו של גילי: "שלום הגעת לבית של גילי ומירי. אני ממלא תשבצים
באמבטיה ומירי עוזרת לי, אז תשאירו הודעה אחרי ה...שלוש
אותיות, מתחיל ב...." ביפ. עכשיו קול גברי ומוכר בוקע מההקלטה:
"מירי איפה את? את צריכה כבר להיות בבית. יצאת מהעבודה לפני
חצי שעה. פשוט רציתי לדעת איך את מרגישה ואם תבואי מחר. אני לא
רגיל שאת ככה באמצע היום מתחפפת. את בטוחה שאת חולה בכלל?
נראית לי בריאה לגמרי. אולי סתם גנבת אחר צהריים כדי להיכנס עם
הגילי הזה שלך למיטה? בחיים לא שמעתי על זוג כל כך מוטרף
כמוכם. טוב, תחזרי אלי. זה רונן".