לשחק את המשחק זה לקום בבוקר
ולעשות הכל, למרות הכל
בכלל
למרות הכלום.
לקום בבוקר שהוא חושך כמו לילה
לילה פעם אהב להיות מילים ואלכוהול,
נהג לחבק, עכשיו לחבק יש כל הזמן
כי כל הזמן יש אנשים
ואנשים אוהבים לחבק.
הבנות שלי אוהבות
זה מה שהן עושות-  אוהבות
אולי כי בלי זה- קשה היה לשחק את המשחק,
ואולי כתוצאה
מהחוקים הנוקשים
של האצבעות הרפויות.
כל הכבדות המבויימת הזאת
המרחבים המגודרים והצפופים
כמעט מזכירים לי שמישהו אחר
בטח אהב
אותי פעם.
עכשיו הוא לא כאן להגיד שהתקדמתי
אנחנו
שני כלים שונים
בשרי וחלבי ואני
לא אוכלת
בשר,
בניגוד לאנשים שמתנגדים
רק לעיקרון העירבוב.
לסיים זה לנצח
להתגאות בחוסר התחושה
אולי לחוש
ככה המפקדת אמרה;
"גאווה".
בי.
לא שזה משנה, אפילו היא לא
קובעת חוקים.
היא רק משחקת בם, נדמה לי רוקדת
משקיעה, מחפשת,
גם קצת דתייה.
והרס"פית, הדסה קשוחה ורעה ,
משחקת אותה שתוייה.
נדמת שפוייה,
והיא משתחררת ויש לה עתיד ויש לה את כל העולם לפחד ממנו
וזה מה שהיא עושה- מפחדת
מחבקת מדברת ובוכה
(מערערת לי סדרי עולם
משחק, הצגה?)
הרי כל החודשים האחרונים
היא שלטה בכל תנועה שלנו
בכל נשימה בכל רצון
להפסיק ולעזוב
לשחק עם אנשים מצחיקים
ששותים בשביל לברוח
ולא בכדי לברך.
לנצח זה
להתחיל משחק חדש,
ובינתיים
לשחק את המשחק זה ללכת לישון
לקום לבוקר מלא חיילי צעצוע
אמת היא עימות חסר זהירות
תפילת דרך לשליטה בכאב
בגלל זה אני לא מתפלאת
שהדסה ששנאתי, רוקדת לחבק אותי
וזה שאהבתי
עוזב.