[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי בלוז
/
רגל כאן, רגל שם

עמד ליד אדן החלון, הולך ומתקרב אל המעקה. ידיו רועדות מעט
ופיו יבש. הציץ למטה, בחצר ראה כמה דמויות בלבן, הממהרות
להיכנס פנימה. הוציא את ראשו להיטיב לראות. קולה של  אסתריקה
הבהילו והוא מיהר לשוב לאחור.

"רוצה כוס תה אדון לוי, כוס תה חם על הבוקר?"
הפנה מבטו לעברה. אחות עייפה, מלאת גפיים וחיוך, דוחפת עגלת תה
עמוסה כוסות, שני קנקני תה מהביל וצלוחית סוכר גולשת.

"לא תודה, אסתריקה, לא עכשיו"
"אולי יותר מאוחר, אדון לוי? שאעשה לך אחר כך כוס קפה, כמו
שאתה אוהב?"
"אולי, אולי יותר מאוחר..."

שב והפנה מבטו אל עבר השחר המאדים. ציוצי הציפורים כבר מזמן
נבלעו ברעש המחלקה המתעוררת. בחדר הראשון ליד התחנה המשיך יוסף
לצעוק:

"אחות, אני הולך למות..., א-ח-ו-ת אני הולך למות." כל הלילה
צעק יוסף. כמעט שלא נרגע. רק כשבאה האחות להיטיב כרית ולהרטיב
שפתיו, היה משתתק לכמה דקות, וברגע שיצאה את החדר שב לקרוא:
"א... אחות... אני הולך למות, א-ח-ו-ת אני הולך למות."

מוזר, חשב בלבו, כשבתו על ידו הוא שקט ורגוע.  אך ברגע שיוצאת
את המחלקה אפילו לחמש דקות מתחיל לצעוק.

האם הוא רוצה למות, מפחד למות, מפחד להישאר לבד, או סובל
מכאבים? אף אחד במחלקה לא הצליח לתקשר אתו ולהבין מה באמת מציק
לו, וכך הוא ממשיך בקריאתו המונוטונית שנדמה שכולם כבר התרגלו
אליה.

"א-ח-ו-ת אני הולך למות. אנה... אנה מות...א-ח-ו-ת "

אני, חשב אדון לוי, כבר החלטתי. זהו.  פתח ביד רועדת את קופסת
הסיגריות המתחבאת לו בכיס הפיז'מה הכחולה שלו. זו שסמל בית
החולים על גבה ועל מקום הלב. דומה לטלאי הצהוב, להזכירך מאין
באת ולאן אתה הולך.

נותרו לו עוד שתי סיגריות בדיוק. טוב, חשב בלבו, אגמור את
הקופסא ואסתלק מכאן. בינתיים כבר יתרוקן השביל ולא  אפגע
באיש.

בידיים רועדות הצית את הסיגריה שלפני האחרונה.

"אתה לא יודע שאסור לעשן כאן?"  
שוב שמע את קולה של אסתריקה,   חוזרת במסדרון, האד כבר אינו
עולה מקנקנים, ספלים מקשטים את תחתיתה של העגלה.

"לעשות לך עכשיו כוס קפה, אדון לוי, ואולי כוס תה עם נענע?
נשאר לי קצת מהלילה."
"לא תודה, אסתריקה,  באמת שלא צריך."

"אדון לוי, אל תעמוד כל כך קרוב ליד החלון אתה עוד עלול ליפול.
לא יהיה נעים לא לך ובטח לא לי. יפטרו אותי אם תיפול, אז תשמור
על עצמך, אדון לוי, אם לא בשבילך אז לפחות בשבילי."

קולה של  אסתריקה  חם ונמוך, מעורר בו זיכרונות ישנים משם.

הפנה את ראשו במהירות. שוכח, שאם הוא עושה זאת בחיפזון, תוקף
אותו  סחרור ראש לא מובן. איבד את שיווי משקלו, ועוד שנייה
נדמה לו  שהוא עומד להתעופף למטה, בכלל בלי כוונה.

כשחזר אל עצמו מצא עצמו עטוף בידיה החסונות של אסתריקה.
"אדון לוי, למה אתה עושה לי את זה על הבוקר?" שמע את הטרוניה
בקולה החם.

לקח לו זמן להשיב לעצמו דופק סדיר, ואז קלט שבעצם אין הוא רוצה
למצוא את עצמו למטה, מרחף בין שמיים וארץ, בטח לא עם דפיקות לב
שכאלה.

פשפש בכיסו, הוציא את חפיסת הסיגריות, התבונן בסיגריה האחרונה
שנותרה בה.
הגיש את הקופסא לאסתריקה.

"רוצה סיגריה?"
"אבל נשארה לך אחת, בלבד..."
"אין דבר, אחר כך אלך לקנות עוד..." בידים רועדות  הוציא את
קופסת הגפרורים, מצית  בעבורה את הסיגריה, קודם שיתחרט, ידיו
מתחככות  קלילות בידיה הכבדות.

עוד  חפיסה פירושה כמעט עוד  יום. אחר כך יחליט מה יעשה בשארית
חייו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.









(רק החכמים
יכולים לקרוא את
הסלוגן שמעל)


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/4/01 20:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי בלוז

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה