"כמה זה?", שאל הילד בתנצלות.
"בשבילך 50", אמר כרמל בקול ידידותי, "אבל אל תגיד לאף אחד כי
אני מפסיד עליך!"
כרמל מייד שם לב לשינוי בהבעת פנייו של הילד המאוכזב, הוא היה
ער לדברים כאלה אצל לקוחות פוטנציאלים.
"תראה, אני אגיד לך מה, תחזור מחר ונראה אולי אני אוכל לארגן
לך משהו, טוב?"
הילד הנהן, הסתובב והחל ללכת, אחרי כמה צעדים עצר והסתכל
לאחור, מבטו נעצר על כרמל שעדיין עמד באותו מקום והסתכל עליו
בחזרה, כרמל חייך, הילד עמד שם עוד שניה אחת, הסתובב והחל
לרוץ. כרמל חייך, "ילדים" אמר והניב בראשו, הסתובב והחל ללכת
לכוון הביתן הרעוע אשר עמד צמוד לבסטה שלו, נראה היה שהביתן
עמד שם כבר יובלות, הצבע היה דהוי והרוס כל כך שכבר ניתן היה
לראות את קווי המתאר של הבלוקים אשר יצרו את החדר וחצי שסיפקו
מגורים לכל מי שרק היה מוכן להסתפק בהם.

כרמל פתח את דלת הביתן והסתכל על הגבר אשר ישב על הכורסה הקטנה
בחדר. הגבר לגם לגימה אחרונה מהקפה שלו, ובעשיתו זאת חשף איזור
קירח נרחב על פדחתו. "מצטער על ההמתנה" אמר כרמל, "היו לי כמה
ענינים אישיים לטפל בהם", הגבר לא נראה משוכנע ומשך בכתפיו,
"לא ממש איכפת לי" אמר בקול חלש כאילו לעצמו, "זה לא שלזמן יש
משמעות בשבילי",  והניח את כוס בהקפה הריקה על שולחן העץ אשר
עמד מולו. כרמל לא טרח להגיב, הוא רק חייך ויצא מהביתן משאיר
אחריו את הדלת פתוחה. הגבר הבין את הרמז וקם לצאת אחריו.

כרמל עמד מחוץ לביתן ובחן את הגבר כשהוא יורד את שלושת מדרגות
הכניסה, גופו נראה מוזר, כרמל לא יכול היה להחליט אם ראשו היה
קטן מדי או שגופו היה גדול מדי. הדבר השני שתפס את תצומת ליבו
היה רגלו הימנית של הגבר, בתחילה כרמל חשב שהיא ארוכה יותר
מרגלו השמאלית אך עד מהרה הוא הבין כי רק היה נדמה לו כך משום
שהגבר לא כופף אותה כלל, מה שהקשה באופן משמעותי על הירידה
במדרגות.
כרמל אפילו לא טרח לעזור לאיש לרדת, הוא שלף חבילה סיגריות
פרלמנט והדליק אחת, "חיים רק פעם אחת לא?" אמר כרמל, הגבר חייך
וגיחך, מה שהפך עד מהרה לשיעול נוראי שהסתיים ביריקה על הרצפה.
כרמל לא טרח להציע לגבר סיגריה, "חשבת על משהו מסוים?" שאל,
האיש לא ענה ונכנס לעומק הבסטה, ונעצר להתבונן על אחד
הפריטים.
"אהה, כמובן!, מאד פופולארי, לאדון יש טעם טוב!", כרמל ניגש
למדף והוריד משם תיבת עץ עתיקה למראה, הוא הניח את התיבה על
שולחן אשר נמצא לידם. השולחן חרק מכובד התיבה.
על התיבה היה מנעול גדול וישן, היו עליו סמני חלודה וכפי הנראה
לא היה צריך לעשות הרבה בשביל לשבור אותו, אך להפתעתו של הגבר
כרמל שלף מאחד מכיסי מעילו צרור מפתחות ענק. על הצרור היו
לפחות 50 מפתחות, כך העריך הגבר, וכל מפתח בגודל של כף ממוצעת,
למראית עין כל המפתחות נראו אותו הדבר אך לאחר התבוננות קצרה
על הצרור בחר כרמל מפתח אחד, החדיר אותו לחור המנעול וסובב.
המנעול חרק כאשר כרמל סובב בתוכו את המפתח, ולאחר שני סיבובים
השתחרר הבריח בקול חריקה מתכתית.
כרמל הוציא את המנעול והניח אותו על השולחן, את הצרור הוא
הכניס חזרה לכיס במעילו.

"אני מבין שהתשלום הוסדר", כשפנה לפתוח את התיבה. הוא המתין
לתשובה כשידיו אוחזות בשתי דפנות מכסה התיבה, מבטו פנה אל הגבר
אשר פשפש בכיסיו, לאחר המתנה קצרה מצא כנראה הגבר את מה שחיפש,
זו היתה פתקית, הוא אחז אותה אל מול כרמל. כרמל לקח את הפתק
ועיין בו.
הגבר המתין בסבלנות עד שכרמל יגמור לעיין בפתק, כרמל היסב את
מבטו אל הגבר הנהן לאישור והכניס את הפתק אל כיס מעילו.
הוא חזר לאחוז במכסה התיבה, הוא חזר לאחוז במכסה התיבה, לחץ על
שני תופסנים והמכסה התרומם.
במבט ראשון אף אדם שפוי לא היה חושב לשמור על שום דבר בעל ערך
בתיבה הזאת. היא היתה סדוקה ממה שנראה מהלומות של פטיש, והעץ
ממנו היתה עשויה נראה כאילו התכווץ והתרחב פעמים ספורות מלחות
ויובש, זה נראה בזבוז זמן לשים מנעול על תיבה שכזו שרק נפילה
מהשולחן סביר להניח היתה גורמת לפירוקה הסופי ולסיום חייה של
התיבה הישנה.
בתוך התיבה היה מונח כד זכוכית בעל גוון סגלגל,בתוך הכד לא היה
נוזל או מוצק כלשהו, זהו גם לא היה גז, הדרך הכי טובה לתאר את
מה שהיה בתוך הכד היא אור אשר התערבל סביב עצמו, כאילו היו לו
חיים. כרמל החל להרים את הכד אט אט כשבכל תנועה יכול היה הגבר
לחוש ביראת כבוד.

כשהוא אוחז משני צידי הכד הוביל כרמל את הגבר לאזור אחר של
הבסטה, מראהו של המקום הזה לא היה אופייני לשום בסטה חוץ
מהעובדה שבמקום קירות היו בדים בדגמים וציורים הודים. החדר היה
מואר באור לפידים, מה שלכשעצמו לא היה מושך תשומת לב מיוחדת,
לבד העובדה שבדיקה מדוקדת יותר היתה מביא כל אחד למסקנה
שללפידים אין שום מעמד או מתקן אחר אשר הותאם להחזקתם, פשוטו
כמשמעו הלפידים ריחפו באויר. כרמל נעמד במרכז החדר המוזר,
והרים את הכד לגובה פניו, כרמל הסתכל לאחור אל הגבר אשר עדיין
עמד בכניסה, מבטו של הגבר היה על אחד הלפידים והחל לעבוד מסביב
לחדר כשמבטו פגש את מבטו של כרמל המתבונן בו, הגבר מיהר להכנס
אל תוך החדר ולתפוס את מקומו ליד כרמל, אשר עצם את עיניו, והחל
להניע את שפתיו ללא קול. תשומת ליבו של הגבר עברה לשיניו
הנוקשות, הוא פתאום חש בקור הנוראי אשר יכול לבסר רק מוות, הוא
החל מחבק את עצמו ללא הואיל, הקור היה חודר עצמות, וכל מפרק
בגופו צעק בכאב, "עוד קצת, רק עוד קצת" חשב לעצמו הגבר, ותשומת
ליבו עברה לכרמל אשר החל עוזב את כד הזכוכית באויר, אך להפתעתו
של הגבר הכד נשאר מרחף ללא אחיזתו של כרמל.
כרמל שלח את ידו אל מתחת למעילו והוציא משם מוט ברזל חלוד,
ואחז אותו מעל ראשו. הוא החל לדקלם מילים בשפה שהגבר לא זיהה.
רוח החלה להשתולל בתוך החדר הקטן, הגבר התבובנן בבדים שרקדו
לקצבה של הרוח, הרוח התחזקה מרגע לרגע.
להבות הלפידים הבהבו והשתוללו עוד שניה אחת לפני שנדומו, אך
האור בחדר נשאר, הגבר תר בחדר אחר מקור האור ומבטו ננעל על הכד
המרחף באויר, הכד הקרין אור אשר האיר את כל החדר, כרמל הניף את
המוט אל עבר הכד וכל ניפוץ אדיר הדהד באוזנו של הגבר, הוא ניסה
להתגבר על האור אשר סנוור אותו, הוא כיסה לכסות את עיניו עם
ידו ולמצמץ אבל ללא הואיל, האור היה חזר מידי.
הרוח השתוללה, והאור הבוהק חדר אל מעבר לעפעפיו הסגורים של
הגבר, הוא צעק מכאב כשהאור הכאיב לעיניו, לפתע הוא חש בדקירה
חזקה בחזיהו הוא זעק בכאב, ברק פילח את גופו של הגבר, ולפתע
הכל נדם.

כרמל התבונן בגופתו חסרת החיים של הגבר עוד שניה אחת ואז חזר
לאסוף את שברי הזכוכית מרצפת החדר, "עיסקה מוצלחת היתה אתמול
בלילה", כרמל הסתובב והסתכל על הדמות אשר הופיעה מאחוריו,
"נשמה עלובה... מה היתה העיסקה?"
"כאילו שאתה לא יודע." אמר כרמל, הדמות לא נעה, כרמל נד בראשו
בעצבנות, "למה כל פעם אתה בא לפה, שואל את אותה השאלה כשאתה
כבר יודע את התשובה!" אמר כרמל בצעקה כנועה. הדמות עדיין לא
נעה, וכרמל פלט אנחה של יאוש, "נשמה תמורת חיים חדשים, אתה
מקבל את הנשמה שלו כשהוא גומר עם החיים החדשים שלו". "ואילו
חיים הוא קיבל?", שאלה הדמות, כרמל חשב על שוב לשאול למה הוא
שואל דברים שהוא כבר יודע אבל הוא ידע שזה חסר טעם וככל שהוא
יסתלק יותר מהר כך יוכל הוא לחזור לשגרת חייו. "כוכב רוק אלא
מה?, סקס סמים ורוק אנרול!, אם הוא רק היה בודק מאחורי האריזה
את האותיות הקטנות ורואה את הקטע על המנת יתר בגיל שלושים
וחמש... אבל הם הרי אף פעם לא בודקים, אה?"
הדמות לא הגיבה, כרמל היה עסוק בלהתרכז בתווי פניה של הדמות,
הוא אף פעם לא הצליח לזכור את הפנים שלה אחרי שנעלמה, הוא ניסה
לשנן אותם לאט לאט חזור ושוב.
"תגיד לי, למה כל פעם אתה בא לפה לשאול את השאלות האלה?" הוא
המתין ללא תשובה, "ולמה אתה אף פעם לא עונה על השאלות שלי?",
הדמות שתקה שניות ספורות ואז פלטה "יש לך אורח", כרמל התבונן
בדמות עוד שניה אחת עד ששמע מאחוריו קול מוכר אשר משך את תשומת
ליבו. עד שכרמל חזר לאשתונותיו הדמות כבר נעלמה. כרמל נאנח
ופנה אל מחוץ לבסטה.

"מזמן לא ראיתי אותך פה, את לא אוהבת אותי יותר?", הבחורה
חייכה. "אתה יודע שהייתי עסוקה אתמול, היו לי המון סידורים,
אבל היום יש לי את כל הזמן שבעולם רק בשבילך!", כרמל חייך, הוא
ידע יותר מכל דבר אחר בעולם שהיא אוהבת אותו, אפילו יותר מזה
שהוא אוהב אותה. הוא קרב אליה, העביר את ידו בשערה והתבונן בה
מסמיקה במבוכה, הוא הכי אהב לראות אותה כשהיא הייתה במבוכה כי
זה היה אחד הרגשות היחידים שהיא לא ידעה להסתיר. היא הסתכלה
עליו מחייכת, ראו לה את זה בעיניים, זה היה הברק הזה, היופי
הזה שהיה שם עמוק עמוק בתוך האישונים שלה, יופי שלא נמדד
בחיטובים, תווי פנים או אורך שיער, זה היה יופי טהור מבפנים
והיופי הזה כבש אותו.
הוא התבונן בעיניה עוד שניה אחת לפני שנישק אותה.

"אתה באמת אוהב אותה?", שאל הילד, "כי אבא שלי אומר -  שאין
כזה דבר אהבת אמת!".
'ילדים' חשב כרמל, 'אנשים לא יודעים כמה תמימות היא מצרך נדיר
וחשוב עד שהם מאבדים אותה'. הוא אהב לדבר עם ילדים, זה הסב לו
עונג, לדעת שלא מנסים לתמרן אותו, שלא חושדים בו והכי חשוב,
שמאמינים בו.
"אהבה, כמו שאבא שלך מכיר אותה היא באמת לא אהבת אמת, אבל היא
שם, תאמין לי, אני יודע על מה אני מדבר, היא לא קיימת בכמות
גדולה אבל היא שם, מחכה לאנשים שיקבלו אותה, שיקבלו אותה בלי
אינטרסים, שיקבלו אותה בלי תנאים אבל אנשים לא מוכנים, אהבת
אמת לא מספיקה להם, אתה מבין...", כרמל עצר לרגע, הוא עצם את
עיניו ונשם עמוק, "אנשים רוצים שאהבה תתאים את עצמה לחיים
שלהם, רוב האנשים לא יעשו את המאמץ להתאים את החיים שלהם
לאהבה, אין ספור למקרים שראיתי אנשים מוותרים על אהבה בגלל
סיבות שונות ומגוונות. מעצם היותה אהבת אמת היא שמה את כל
האנשים במבחן, כמו בכל דבר בעולם כמו שיום אחד תבין, יש
מילכוד, המלכוד כאן הוא שאהבת אמת לא באה בקלות, תמיד יהיה
מכשול, תמיד תתפוס אנשים אומרים- 'אני ממש מרגיש שאני מתאהב בה
אבל...' ופה בדיוק הבעיה, תמיד יש אבל, והאבל תמיד משמעותי,
ומעטים האנשים שדופקים את הראש בקיר והולכים עם זה, רובם סתם
יוצאים ביום שישי, מוצאים מישהיא לזיין ושוכחים מכל העניין".
כרמל הסתכל אל תוך עיניו של הילד, הוא ידע שהילד לא הבין את כל
מה שהוא אמר, הוא ידע שהילד לא יכל גם להבין, הבעיה עם הילדים
היא שעצם היותם תמימים גורמת להם ללמוד דברים בדרך הקשה, כל מה
שנותר לכרמל לקוות שברגע הנכון יזכר הילד במה שהוא אמר לו.
"אבל מה אתה מקשיב לי!, יש לנו עסקה לסגור לא?", עיניו של הילד
נדלקו בשמחה, "באמת?" שאל הילד בהתלהבות, כרמל חייך. הוא
התרומם מהכסא שניצב בחזית הבסטה, והחל מתהלך לעומק האוהל ששימש
לו כבית עסק.

פנים האוהל היה מראה מרשים במיוחד, המוני מנורות האירו את
המדפים מפוצצי הסחורות. למרות שבחוץ האירה השמש במלואה, לקח
לילד כמה שניות להתרגל לתאורה הבלתי רגילה. הסחורות השונות היו
מאד לא אופיניות לבסטות, או בעצם לכל בית עסק אחר שאדם היה
מעלה בדעתו. המדפים היו מלאים בכל דבר שהייתה אומר לעצמך 'איפה
לעזעל משיגים את זה?', אז התשובה לשאלה הזאת היא - ' אצל כרמל
'.
הכל מצדפים, וחול ים, ועד לקליפות תפוזים וקיסמי אוזניים רב
פעמיים, הכל היה שם, או כמו שכרמל היה נוהג לומר - 'אם אין לי
את זה אז אתה יכול לקנות את זה בסופר'.
כרמל ניגש לאחד המדפים והוריד ממנו חפץ שככול הנראה היה כבד.
כרמל נאנח וסינן קללה, "לא שמעת את זה ממני" אמר לילד והראה לו
את החפץ.
ללא ספק הילד היה מרוצה, "תודה כרמל!" אמר בשמחה, "אבל אין לי
איך לשלם..", כרמל חייך, כאילו שהוא לא ידע את הפרט הקטן הזה
מראש, "אני אגיד לך מה", אמר לו כרמל בקול סחבקי, "תבוא לבקר
אותי מידי פעם ותביא איתך משהו מעניין, משהו שאף אחד בחיים לא
היה קונה.".
לקח לילד כמה שניות לעבד את המשפט הזה, והוא הנהן במבט חלול
לאות הסכמה, כרמל פנה לצאת מהאוהל והילד הלך אחריו, כששניהם
היו בחוץ כרמל הסתכל על הילד אשר לא יכל היה להוריד את מבטו
מעצועו החדש, "יאללה!, תעוף לי מהעיניים!", אמר כרמל בעצבנות
מזויפת.
הילד הבין את הרמז, "ביי כרמל" פלט הילד כדרך אגב ורץ במורד
הרחוב.

כרמל חזר להתיישב על הכסא בחזית הבסטה.
הוא הסתכל אל השמיים, הם היו בהירים מהרגיל, עננים קטנים היו
מפוזרים ברחביהם, מבטו של כרמל נדד לאורך השמיים עד שעיניו
פגשו את אור השמש. כרמל סינן קללה, והחל למצמץ בתקווה שהמצמוץ
יעזור לו להתאושש יותר מהר מהעיוורון הזמני הזה.
"אדון כרמל?", שמע הוא קול אשר נבע כנראה ממישהו אשר הפתיעה
אותו בצידו הימני. "מי שואל?" אמר כרמל כשהוא מביט לכוון הכללי
ממנו נבע הקול. "הפנו אותי אליך, אמרו לי שאתה תדע במה
מדובר...", ההססנות בקול של האיש הסגירה את חוסר הבטחון שלו,
כרמל היה רגיל לזהות טונים של דיבור אצל אנשים, "הגעת למקום
הנכון, פה תוכל למצוא את מבוקשך", הדמות החלה להראות ברורה
יותר לכרמל כשעיניו החלו משתפות פעולה שוב, האיש היה גבוהה
מהרגיל, ורזה בצורה קיצונית. "אמרו לי שבבסטה של כרמל אני אוכל
למצוא כל מה שאני מחפש, בגלל זה באתי לפה.", "שוק", כרמל העיר,
"סליחה?" שאל האיש לפשר ההערה של כרמל, "שוק, אתה אמרת 'בבסטה
של כרמל', ובכן טעות בידך, זהו שוק, אומנם הוא קטן מרוב
המקומות אשר נקראים שוק, אבל הוא עונה על כל הקריטריונים, בסטה
זהו מקום אשר מוכרים בו סוג פריטים מסויים כמו עגבנייות, או
פרי הדר, ובכן אין זה המקרה פה כלל וכלל, פה יש סוגים שונים
ומרובים של מוצרים, ולכן זהו שוק ולא בסטה."
"מצטער.. פשוט ראיתי את המקום וחשבתי-". "אני יודע מה חשבת!"
קטע אותו כרמל, "כולם חושבים, אנשים תמיד הולכים על גודל וכמות
ולא על איכות!, לא רק שאין פה כמעט שני פריטים מאותו המוצא,
אולם גם שהמקום גדול ומרווח, ומחזיק כמות גדולה יותר של מוצרים
מאשר כל מקום אחר, הצפיפות פשוט גדולה יותר, רק כדי שיהיה קל
יותר למצוא דברים ולאווירה הביתית של המקום. אנשים באים ורואים
את המקום ובגלל שאין פה כמה אנשים עצבניים שצועקים מחירים
ושרים שירים מוקרצים על המוצר או שניים שהם מוכרים אז הם
מחליטים שזוהי בסטה, אז זהו שוק! ולא סתם שוק, אלא השוק המגוון
ביותר שתמצא בעולם הזה!"
האיש עמד שם ושתק, הוא התבונן ממרומי קומתו על כפות רגליו ותחב
ידו בכיסיו. כרמל ראה שהוא העמיד את האיש במצב מאד לא נוח,
'למה אני עושה את זה! הלקוח תמיד צודק!" חשב לעצמו כרמל, ופנה
לאיש בטון ידידותי יותר, "תראה, אל תרגיש לא בנוח, בא, תכנס
פנימה אני אזמין אותך לקפה ותספר לי מה בדיוק אתה מחפש, אני רק
אארגן פה כמה דברים. בסדר?"
האיש הנהן, וכרמל הוביל אותו אל תוך הביתן.

"אני לא יכול להמשיך ככה יותר! אתה לא מבין? אני משתגע ! אני
מאבד את שפיות דעתי! זה לא שווה את כל זה!", כרמל התנשף
בכבדות, הוא התבונן בחוסר אונים בדמות אשר ישבה מולו ללא תנועה
בשתיקה.
"תגיד משהו לעזעזל! תגיד משהו!, כל דבר, תגובה כלשהיא!", הדמות
שתקה ,כרמל התבונן בדמות אשר נשארה ללא תנועה, הוא התבונן בה
באיפוק במשך עוד כמה שניות, עד שהעצבים אשר כרמל הכיל בתוכו
הגיעו לשלב שבו אפילו הוא לא יכל לעמוד בהם יותר והוא התפרץ.
מי שאף פעם לא ראה את כרמל מתפרץ לא יוכל להבין את מה שקרה
באותו רגע בביתן הקטן ליד השוק של כרמל. הוא צעק, הוא צעק כל
כך חזק שהוא החריש לעצמו את האוזניים, והריאות שלו רעדו, כל
שריר בגופו התכווץ בכח, ואז כאשר גופו לא עמד בלחץ יותר הוא
השתתק, ברכיו פקו והוא השתטח לרגלי הדמות בבכי. "בבקשה!, אני
לא רוצה את כל זה יותר, זה לא שווה את זה!"
"לא שווה את זה יותר?", סוף סוף פתחה הדמות את פיה, "חשבתי
שאהבת אמת שווה את הכל."
"גם אני" אמר כרמל בקול חרישי, "גם אני", הוא הפיל מבטו
לרצפה.
"העסקה היתה פשוטה כרמל, אתה מקבל את אהבת האמת שתמיד רצית,
ובתמורה אתה מוצא לי נשמות, אתה כבר מפגר בתשלום בכמה נשמות
השנה אבל אני מוכן להתעלם מהעובדה המצערת הזאת, אני אגיד לך
מה, תלך לישון, מחר בבוקר תראה אותה, תקח לך יום חופש, היא לא
עובדת מחר, הבוס שלה חולה, תבלה איתה את כל היום, היא תשמח
לראות אותך כמובן, תהנה איתה, זה יזכיר לך על מה התחייבת."
כרמל הנהן בהסכמה, נפל על הרצפה ונרדם.

הוא התעורר לאט לאט, כמו שמתעוררים משינה עמוקה מאד, הוא עדיין
היה על הרצפה אבל בחוץ כבר היה בוקר.
הוא נשאר לשכב על הרצפה עוד כמה דקות בשקט, מקשיב לציפורים,
הוא אהב לשמוע את הציפורים, הוא חשב שציפורים הן סימן לטוב.
הוא התרומם מהריצפה, גופו עדיין לא תפקד כראוי עקב השינה על
הרצפה הקרה. הוא דידה לכוון המטבח הקטן והדליק את הקומקום
החשמלי,
הוא לקח כוס מהארון ושם בה כפית של נס קפה. הוא עמד שם וחיכה
עד שהמיים ירתחו, ומזג לעצמו את הקפה.
לשבת לבד לשתות קפה היה עינוי בשביל כרמל, הוא שנא לשתות
ולאכול לבד, הוא הרגיש בודד כשהוא ישב שם לוגם מהקפה, לאט לאט
מסתכל על הקיר בין לגימה ללגימה.
לפעמים הוא היה מדבר לעצמו, למעשה היו לו דיאלוגים לא רעים
בכלל עם עצמו, וגם לא מעט חילוקי דעות, לפעמים הוא היה משקר את
עצמו כדי לנצח בוויכוח זה או אחר, אבל אחר כך הוא היה מרגיש רע
עם עצמו, אז הוא היה מתנצל והוא תמיד היה מקבל את ההתנצלות, כי
הוא ידע שהוא היה עושה את אותו הדבר במקומו.
אבל אותו הבוקר היה שונה, הוא לא החליף עם עצמו אפילו מילה
אחת, הוא כבר ידע מראש מה הוא הולך לעשות היום, והוא ידע שאם
הוא יקשיב לעצמו אז הוא ישכנע אותו לא לעשות את זה.

המפתח החליק לתוך חור המנעול, סיבוב אחד שמאלה, והדלת נפתחה
בשקט, בדיוק לפני כמה ימים הוא בא לשמן לה את הצירים כי החריקה
של הדלת שיגעה לה את השכל.
הוא הפתיע אותה בבית שלה, היא גרה בבית דירות קטן, בקומה
השניה, דירה עורפית נחמדה, שני חדרים, שום דבר מפואר.
הוא הכיר כל פינה בדירה הזאת, הוא היה שם כל כך הרבה פעמים,
אולי אפילו פעם אחת יותר מידי.
היא בדיוק התעוררה, היא כבר שתתה את הקפה שלה לבד, וגם הספיקה
לסדר את הבית. הטלויזה היתה דלוקה על ערוץ 7, ומונמכת עד
הסוף.
היא ישבה שם על הספה העבירה את הזמן.
"הי, בוקר טוב!", היא קפצה משמחה כשראתה אותו, "לא שמעתי אותך
נכנס!". היא רצה אליו, ונתנה לו חיבוק, ונשיקה שקטה רגועה,
ואיטית, שפתיה החליקו על שפתיו בליטוף, נעצרו שם לרגע והתרחקו,
נשיקה שאומרת יותר טוב מכל משפט בעולם 'אני אוהבת אותך'.
הלב שלו רעד כל פעם שהיא הייתה מנשקת אותו, אבל הוא היה חייב
לספר לה, והוא היה חייב לספר עכשיו.
"אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב", הוא נישק אותה על מצחה
ורמז לה להתישב לידו על הספה.
"קרה משהו?", היא שאלה בטון מודאג, הוא חייך, היא תמיד הבינה
מתי הוא היה רציני, בכלל, היא תמיד לקחה אותו ברצינות לא משנה
מה.
"כן", חוץ מלהסתיר ממנה את מה שהוא הלך לספר לה באותו הרגע,
הוא לעולם לא שיקר לה, "אני צריך לספר לך משהו חשוב מאוד, זה
ישמע קצת מוזר, וזה יכאב אז אני פשוט אומר את זה". שלוש נשימות
עמוקות, זה מה שאמרו לו לעשות כדי לשמור על קור רוח, אבל באותו
רגע ההמתנה לסוף הנשיפה השלישית רק הלחיצה אותו יותר, הוא סיפר
לה איך הוא חיפש אהבת אמת כל חייו, ואיך הוא רק נכווה כל פעם
מחדש, הוא סיפר לה איך הוא ניסה להתאבד ואיך בסופו של דבר הוא
עשה עסקה עם השטן.

בהתחשב בכך שהוא בעצם סיפר לה שהסיבה שהיא אוהבת אותו היא כי
הרוע בהתגלמותו עשה עסקה עם נשמה תועה. ושאותה נשמה התחייבה
למצוא לאותו הרוע עוד נשמות טועות אחרות כמוהו במשך כל תקופת
חייו, הוא ציפה לסטירה, בכי או לפחות אכזבה קשה, אך היא מצידה
ליטפה אותו על לחיו, "מסכן שלי, אני יכולה רק להתחיל לתאר
לעצמי מה עבר עליך, אני לא מאמינה שעשית עסקה שכזאת והכל בשביל
האהבה שלנו!, אתה פשוט מושלם, אני אוהבת אותך כל כך!", הוא
הסתכל לה בעיניים, הוא חייך חיוך של תבוסה, 'כמובן', הוא חשב
לעצמו, 'אני באמת אוהבת אותי, היא תקבל אותי כמו שאני ותמיד
תבין אותי', "אני אוהב אותך, מאד.", אמר קם, והחל הולך לכוון
הדלת.
"לאן אתה הולך אהובי?" היא קראה אחריו, אבל הוא לא ענה לה.
הוא נכנס למכונית שלו והתחיל לנסוע, הוא כעס, הוא לא יכל
להתמודד עם זה יותר, זה טוב מידי בשביל להיות אמיתי, היא לא
מתנהגת כמו בנאדם נורמאלי, הוא רצה אהבת אמת, לא מישהי חסרת
רגשות משלה!, גם הוא אהב אותה והוא לא רצה לפגוע בה אבל הוא לא
הותיר לו ברירה.
הוא סיים את הדיון עם עצמו תוך כמה דקות, ואז הוא שתק, הוא
הגיע להחלטה, והוא היה שלם עם עצמו. הוא לחץ על הגז עד הסוף
ופנה לכוון הים.

"אני לא מאמינה שהוא עזב אותי, מה לא עשיתי בסדר? עשיתי הכל
בשבילו!", היא בכתה על הספה שרק אתמול ישב עליה כרמל.
פניה היו תחובות עמוק בין ידיה וגופה של מישהי שכפי הנראה היתה
חברה טובה או אחות, מישהי שבאה לנחם אותה על אובדנה, "למה? אני
אהבתי אותו כל כך והוא אהב אותי! אם הוא אהב אותי למה הוא עשה
את זה?", היא הסתכלה על הדמות המנחמת בעיניים דומעות, מחכה
לתשובה.
והתשובה לא איחרה לבוא, "די, את תתגברי על זה", הדמות אמרה
בטון מבין, "הרי את יודעת שאין כזה דבר אהבת אמת".