[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי חסין
/
בכל ארבעה בפברואר

אולי תשכח מזה", אמר ראיין. "אולי פשוט תשכח מזה ותניח לי.
הייתי ילד טיפש ורשע, אני מודה בכל, אני לא גאה בשום דבר ממה
שהיה אז, אבל זה היה ועבר אתה מבין  ".
ראיין נאנח. הוא נשען לאחור כנגד העץ, תלש כמה עשבים והחל
למולל אותם בין אצבעותיו.
"חוץ מזה, מה כל כך חסר לך, מה כבר היו החיים האומללים האלו
עבורך. עדיף לך ככה, כמו שאתה, טמון מתחת לאדמה. כאן אף אחד לא
יטריד אותך. ככה לא תהיה רעב אף פעם או צמא או עייף. לעזאזל,
לפעמים אני מקנא בך שאתה כאן ככה, נח, ואני צריך להמשיך לחיות
עם כל הסבל והצער והחרטה.
"מה אתה חושב, שקל לי? לא קל לי". ראיין אסף את ברכיו אליו
ותחב לפיו גבעול חמוץ והתחיל ללעוס אותו. "רוצה ביס?" שאל,
והחל לגחך. פרץ צחוק קטן פרץ מפיו אחרי שניה, ועוד אחד, ועוד
אחד שהפך לצחוק מתגלגל, שהפך לצחוק היסטרי, עד כדי כך שהגבעול
נשמט מפיו. הוא אחז בבטנו, צוחק, והתגלגל על צדו.
"אח, בחיי, אתה מצחיק", אמר וטפח קלות על הבליטה שבקרקע, ממנה
התרומם צלב קטנטן.
הוא השתעל שיעול קצר שקטע את הצחוק, ועתה היה מביט על הבליטה
הקטנה. הוא בלע את רוקו וציעף עיניו בצער מסוים.
"שמע אני לא בנאדם רע. לא רציתי שזה יקרה ככה". הוא עצר את
דיבורו. בלע שוב רוק. הוא חיפש את הגבעול שלעס קודם, והבחין
שהוא איננו. הוא תלש עוד צרור ובחר לו גבעול חדש.



"אם אתה באמת כזה גבר כמו שאתה אומר", אמר פיט ומחה את פיו
לאחר היריקה, "אז תגמור כבר את היצור האומלל הזה".
"כן," אמר ג'ק, מציץ לראות אם פיט מקשיב, "אם אתה כזה גבר".
המולת המכוניות שעברו מתחת לגשר שעליו עמדו הייתה מחרישת
אוזניים. שמונה בערב ביום שישי. כל המשפחות האלה שנוסעות עם
הילדים לארוחת יום שישי אצל הדודים . בואנים העמוסים של פורד.
הוא היה שמח יותר לחסל אחד מהם מאשר אותו, אבל זה לא היה
העניין עכשיו.
פיט התחיל לעשות תנועות מהירות עם יד ימינו מול איבר המין שלו
כדי להקניט את ראיין. ג'ק געה מצחוק. "יו, פיט, אתה כזה
בן-זונה ".
"כן, אבל לפחות אני לא הומו כמו ראיין" אמר. מעיל העור השחור
שסחב ממרפסת של מישהו בשכונה חרק בקצב תנועותיו. ראיין הביט בו
בכעס. " אני לא הומו" אמר בשקט.
"אתה הומו" צרח פיט, וג'ק התחיל למחוא כפיים בפראות ולנהום:
"אתה הומו ואני לא רוצה הומואים בקבוצה שלי, מבין?". ג'ק החל
לרקוד ולקפוץ ולצרוח "הומו, הומו, הומו". ראיין הביט בהם
והרגיש את חמתו בוערת. הוא שנא אותם, הוא שנא אותם כל כך, אבל
הוא גם פחד מהם. פיט ידוע כמטורף ולמרות שאימא שלו אמרה שלדעתה
הכל הצגה, ההצגה הייתה מאוד משכנעת עכשיו, כשפיט קופץ במעגל,
צורח מילים בשפה שראיין לא הבין, עיניו רושפות טירוף. וג'ק
קופץ וצורח חזק כל כך, שהרעש מהמכוניות נשמע כמו הרחש שבסוף
תקליט. ושניהם מתחילים לצעוד לעברו.
"מה יש, ראיין? אתה פוחד, ראיין? אתה הומו, ראיין?" ומתקרבים.
"הומו-הומו-הומו-הומו ... "
ראיין לפת את החבילה בשתי ידיו הניף אותן מעלה, עצם עיניו ופלט
צרחה מחרישת אזניים. שני הנערים נעצרו, נשימתם גם. ראיין הטיח
את החבילה אל עבר הכביש שעבר מתחת להם.
הוא ראה אותה נופלת, נחבטת באספלט השחור, ומשאית קטנה של אספקה
שלא הספיקה לקלוט את מה שקרה מחצה את כל תוכנה של החבילה, שעתה
שובל של נוזל אדמדם ניתז ממנה, תחת גלגלי המכוניות שהמשיכו
לנסוע באין מפריע.
הוא נשען על הגדר של הגשר, רגליו רעדו, ברכיו כשלו והוא נשמט
כך שהיה שעון על הגשר. פיו התמלא ברוק וראשו התחיל להסתובב.
"בא'נה פיט, ראית את זה?" אמר ג'ק. פיט לא ענה, הוא עמד המום.
"בא'נה פיט, הדבר הזה מת, אתה קולט, הוא זרק אותו, פיט, ראית
איך המשאית גמרה אותו?".
"בוא נעוף מפה, ג'ק" אמר פיט והתחיל למשוך את רגליו משם.
ג'ק הבחין במבט מבוהל על פניו של פיט, מה שגרם לו להיכנס
לפאניקה היסטרית.
"בוא נעוף מפה,בנאדם".
שני הילדים פרצו בריצה מטורפת אל עבר האורות של השכונה,
מותירים את ראיין פעור פה, שעון על הגשר החשוך.



"לא ישנתי שלושה ימים אחרי זה, אתה שומע", אמר. "שלושה ימים
מזוינים. לא היה לי תיאבון והסתובבתי כמו מת בבית ספר". הוא
העביר את הגבעול שבפיו מצד לצד.
"באותו הלילה נשארתי שעון על הגשר הזה ארבע שעות, ארבע שעות,
אתה מאמין, עד שכמעט וכלום לא נשאר על הכביש. כלום לא נשאר
ממך. עד שהמכוניות כבר הפסיקו לעבור ויכולתי לשמוע את הרוח".
הוא צמצם שפתיו וחיקה משב רוח.
"ככה, אתה שומע?". הוא המשיך לשרוק ככה עוד דקה. "תראה אני
צריך ללכת. רציתי לבקש ממך שתפסיק להופיע לי ככה כל הזמן". הוא
אמר ובהה בגבעה. "אני יודע שאתה כועס, אבל עברו כל כך הרבה
שנים. וכל פעם אתה מופיע לי בגינה בארבעה בפברואר. ואני עומד
ומסתכל עליך. ואתה מביט בי במבט מאשים. ואין לי מה לומר לך.
כבר התנצלתי עשרות פעמים. אתה לא צריך להופיע ככה, מעוך, כל
שנה". הוא נאנח. "תשמע, אני לא אשכח אותך אוקיי? תסתדר קצת,
תשפר קצת את המראה שלך, אל תישאר ככה רק בשביל להזכיר לי".
הוא נעמד וירק את הגבעול. "אני אבוא הנה שנה הבאה לבד. בחייך,
אל תופיע שוב. המראה שלך כבר חקוק לי בראש גם ככה. טוב?". הוא
הוציא עלה של ירק מכיסו והניח על הבליטה שבקרקע.
הוא הביט בגבעה, נאנח והתחיל לצעוד במורד השביל. אחרי כמה
צעדים הסתובב. "תעלם כבר בחייך. פשוט תעלם, טוב?".



הצב לא ענה, כמובן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו יודע
אולי
למה צריך
לשים חרא בה
בפסח?


ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/03 19:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי חסין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה