בית החולים "בלינסון" אליו פוניתי אחרי אלימות קשה מצד בעלי
כלפי, כמעט חצות, אני שוכבת על המיטה בחדר הרופא, והוא תופר את
הפצע שדימם ממנו לא מעט דם עקב האלימות הקשה של בעלי כלפי
באותו ערב, אני שוכבת על המיטה, ומיבבת כמו תינוק, זה לא ממש
כאב, אבל, המחשבה שהמחט נעוצה לי שם בראש, רק הרופא טרח לידע
אותי, שזהו זה הסוף לאלימות אם רק ארצה בכך, היתי מוכתמת בדם
מכף רגל ועד ראש, ואז טלפון בקבלה, לא הבנתי מי מתקשר אלי
למיון ושזה כל כך דחוף לדבריה של המזכירה הרפואית,  עניתי
לטלפון  וזה היית אתה, שוטר גס רוח שכמותך, ביקשת שאגיע לתחנת
המשטרה כדי שתגבה את עדותי, בענין האלימות שלי כלפי בעלי, כן,
כך אתה אמרת, "גב'  יונית, עליך להגיע לתחנת המשטרה עוד הלילה,
כיון שהוגשה נגדך תלונה מצד הבעל על אלימות שלך כלפיו" מיד
הבנתי ענין, הבעל הפך את היוצרות והתלונן על אלימות מצידי
כלפיו, לא חשבתי לרגע לאמר לך שאני זו האשה המוכה, רק ביקשתי
שתתחשב במה שעובר עלי הלילה, ומחר אגיע לתת עדות, מאחר והלילה
אני די מוכה, חבולה, כואבת, שבורה, ומה לא, אבל אתה בשלך המשכת
לאיים, כאילו לא די לי, שאם לא אגיע לתת עדות תאלץ לעצור
אותי.

מבוהלת, לקחתי את איומיך ברצינות, ותוך פחות מחצי שעה הייתי
בחדר בו הנך ניצב מלווה בחברה טובה שהספיקה להגיע.

התיישבתי על הכסא שהונח מולך, מהצד השני של שולחנך, ביקשת
שאסתכל לך בעיניים, אך לא יכולתי, הייתי מטונפת מדם ומריח שתן
בבגדי שברח לי תוך האלימות של בעלי כלפי, התביישתי להביט לך
בעיניים, התביישתי נורא, כי הייתי נראית נורא, אבל אז שוב
איומים שאם לא אסתכל לך בעיניים בזמן גביית העדות תאלץ לעצור
אותי.

ואז מחוסר ברירה ובשעה אחת אחר חצות אתה גובה ממני את עדותי
ככה, מוכה חבולה ועם תפרים  בראשי ועטופה בדם אתה גובה ממני את
עדותי.

"בין בעלי לביני התגלעו חילוקי דעות קשים..." התחלתי בעדותי,
"וכל מריבה או ויכוח קטן בנינו היה מוביל לאלימות כלפי, כך
שמיד מצאתי את עצמי כמו בכל ויכוח בורחת לחדר האמבטיה עם שני
ילדי תוך שאני סוגרת במהירות את דלת חדר האמבטיה.

הבעל עמד מאחורי הדלת וצעק לעברי שאם עד היום הוא רק הכה אותי,
אז היום הוא רוצח אותי, פחדתי פחד מוות מהמוות, ואז כאשר אני
כבר מיואשת מהחיים מילמלתי לעצמי על החיים ועל המוות, ויצאתי
מחדר האמבטיה.

הוא לא חכה לרגע, ובעצם למה היה לו לחכות? פתחתי את הדלת ואז
זה החל להתרחש, ראיתי את המוות מול העיניים, הוא הטיח ראשי
בקיר הרבה פעמים, אינני זוכרת כמה, התחננתי שיפסיק אך הוא צעק
שזו רק ההתחלה, הילדים בכו והתחננו על נפשי והוא לא הקשיב בכלל
לדבריהם, הוא בעט  אותי בבטן, בגב, בפנים ובמפסעות תוך שהוא
מפסק רגלי בלי רחמים, וחבט את פני ברצפה עיקם לי את הרגליים
ואת הידיים כאילו סוחט  סמרטוט רצפה, גרר אותי בשערות ראשי עד
אשר ניתלשו עם העור ממקומם. רק כאשר התמלאה הרצפה בדם הוא עזב
אותי לנפשי, מצחיק אותי, אבל ביקשתי ממנו שיגיש לי עזרה
ראשונה, פחדתי למות, הילדים בכו, אבל לאבא זה לא היה איכפת,
הוא "סיים מלאכתו" וניגש לשבת מול ערוצי הטלויזיה עם כוס תה
בידו.

גררתי את עצמי אל הטלפון וחייגתי 100, ביקשתי עזרה דחוף, אך
היומנאי שענה לי, ידע רק לאמר לי משפט אחת, אנחנו במשטרה לא
הביביסיטר שלך, תתקשרי למד"א, כאן כבר איבדתי את ההכרה, ואני
לא זוכרת בדיוק מה היה מכאן והלאה עד אשר הגעתי לבית החולים".

בזה סיימת את גביית עדותך ממני ומיד נתת הוראה לעצור את הבעל
האלים.

לא מבינה למה היית צריך עדות מילולית כדי לעצור את הבעל המכה
כאשר היית לך עדות ככה מולך בארבע עיניים.

אבל חוקר ויומנאי יקרים שלי, שעקבותיכם לא נודעו עד עצם היום
הזה, את האלימות של בעלי (לשעבר) הספקתי לשכוח, אך את היחס
המשפיל שקיבלתי מכם אני נוצרת עמוק עמוק בליבי.

ולעוד דוגמא בשרות מד"א - תודה לאיש מד"א שגם עקבותיך לא נודעו
עד עצם היום הזה, אבל בזכותך, כן בזכות שטיפת המוח שלך, אני
היום אדם חופשי ומאושר.