כאשר לפני הסמוראי הגדול ניצב לו סאקי, דמותה של יושיקו מלווה
את מבטו, יודעים הם על קשריו עם האויב, האם העביר סודות הצבא
וגילה את מחבואו, אך סאקי חייל טוב הוא, ולעולם לא יגלה את
סודות מפקדו הנערץ, יודע הוא את אשר נכון לו. גזר דין מוות, על
בגידה. אך לא על עצמו חושב סאקי כי עם על יושיקו אשר מחכה לו
בנהר. יודע הוא את אשר עליו לעשות, ומול מפקדו שולף הוא את
חרבו, ואת מעיו פורס הוא על המחצלת. בחר הוא את דרכו ולא הם,
והיא מקודשת מקודשת מקודשת, ואל להם לגעת בה.

נעצבה, יושבת יושיקו, בוכיה על גדות הנהר, אינה רוחצת, רק
מביטה, וסאקי איננו, ומשפחתה איננה, ואין לאין לפנות, ואין לאן
ללכת. וסאקי בושש לבוא, והנה כבר עברה השעה שבא היו נפגשים,
כאשר הירח עובר את הבריכה, והצל נופל על הפקאן הגדול. אך לא
שומעת היא את קול פרסותיו של סוסו, ודאגה עליה עוברת.

על חמתו, את כבודי ביישת, אומר יוג'ימו, מגורשת מגורשת מגורשת
את, אינך בתי עוד, עם האויב את מתרועעת, אל תרבות רעה יוצאת
את, נעלמת, בכבוד המשפחה פוגעת, צאי לך אל הדרך, אל המקום אליו
את הולכת, בינינו איננו מקומך.

נוהג הוא, סאקי, לשבת ערב ערב על הגדה. מביט ביושיקו רוחצת
בנהר, רכיבה קצרה היא מהגדוד שלו, שחונה מעבר ליער. מהלך קצר
הוא לביתה של יושיקו. מרחק קצר, אך תהום פעורה ביניהם, ועליה
הם מגשרים, לפעמים יוצאים הם לרכיבה על סוסו של סאקי בעמק
שמתחת להר. מתנשקים מתעלסים וחוזרים כל אחד למחנהו.

חייל טוב הוא סאקי, יודע את אומנות המלחמה, האסטרטגיה
והטקטיקה, אך גם אדם חושב הוא, וסיבה לה לא מצא, ולשנוא איננו
שונא. יושיקו איננה מפחדת, הרי היא הנה, ולא יעז הוא לפגוע בה,
בתו של יוג'ימו שר הצבא. כמה יפות שיניו לאור הלבנה, וכמה יפה
גופה הרטוב, כאשר המים ממנו יורדים על רגליה היחפות ואל האדמה
הקשה.

"רק חפצתי לרחוץ קצת בנהר", מתריסה היא.
"הנהר שייך לניג'אס" אומר הוא, "ואת היא ביתו של יוג'ימו".
"הנהר שייך לכולם" עונה היא, משכשכת במים "והקימונו שייך לי"
"הקימונו שייך לכולם" מחייך הוא, מחקה אותה, "בואי וקחי אותו"

יושיקו יודעת כי מסוכן הוא, אך אותו חייל, לא פגע בה במאום,
ויודעת היא כי ראוה, והרי הביטה בעיניו ושחורות הן כאבנים אשר
לאורך הנהר, ועמוקות הן, וטובות הן. ובלי לחשוב הנה היא שוב
רוחצת בנהר, והקימונו על השיח ואין איש יודע כי שם היא. אך
תנועה היא בשיחים, האם לאויב סיפר הוא, והיא לבד. מביטה היא
לגדה, ומלבושה איננו, ובמקומו שם עומד אותו חייל אך חרבו
איננה.

יודע סאקי את שעליו לעשות, את בתו של האויב גילה הוא, לסמוראי
הממונה עליו יש לספר, אל ראשו של האויב ניתן יהיה להגיע.
באומנות המלחמה הוא מתמצא, ואל ראשה יש לכוון, להכות האויב
במקום שבו הכי כואב. במלחמה את ראשה יש להכניע. אך אינו יכול
הוא את מבטה מראשו עוד להוציא, ובאותו הערב כבר לאותו מקום
חוזר הוא, אולי יוכל שוב להביט באותו היופי הנוצץ, בינות לסבך
על הנהר.

ביתו של יוג'ימו היא יושיקו, שר הצבאות של המחוז הדרומי, איש
חשוב ורב כוח, אך גם אויבים לו רבים. יושיקו היא בתו היחידה,
מורדת היא ויוצאת ללא ראשות אל הנהר. מסוכן שם, ומסוכנת הדרך,
חייליו של ניג'אס מתקרבים הם. איננו יודע יוג'ימו את שעליו
לעשות, עם בתו הסוררת, בורחת היא מחיילי המשמר, ואין לדעת עם
מי היא מסתובבת.

שם על ידי הנחל, עם ירח משתקף במי הבדולח, והשלג על פסגת ההר
המעשן, מחזיר את האור החיוור, היורד על העלים הירוקים . שם
פגשה יושיקו את אהובה, חייל של ניג'אס, רכוב על סוס שחור וחרב
על גבו כמנהג הלוחמים. רק יצאה היא ליהנות מזיו פניו של הירח,
חפצה היא לרחוץ את גופה, במים הקרירים. בחושך בשביל לא הבחינה
בו, ורק כאשר יצאה היא מהמים חשה את מבטו בעורפה, לבשה היא מהר
את הקימונו, ורק הגניבה מבט חטוף אחד, לראות את פני המתבונן
בה. צריך להיזהר בימים אלו. מבטיהם נפגשו, אך הוא משך בסוסו
ונעלם.