באחד משיעורי חברה בבית הספר, המורה חילקה לנו חוזר, טופס
להחתמת ההורים. כולם ידעו שהנורא מכל קרה, יוצאים לטיול
השנתי.

כשאימא פתחה את המכתב שאלתי אותה אם באמת הנורא מכל קרה, היא
הנהנה בראשה לחיוב ואמרה: "ביום שלישי אתם יוצאים לטיול שנתי
לשלושה ימים", "לאיפה"? שאלתי נסער, "לכוכב נגה, המעבורת יוצאת
בשעה שבע אפס אפס בבוקר, צריך להביא בגד ים, כריך לארוחת
הבוקר, כובע, מימיה ומצב רוח טוב, נחמד לא"? "ממש" עניתי
והלכתי לחדר לדפוק איזה שוט של טקילה חוסה קוארבו אספסיאל.

ארמגאדון. למחרת בבוקר כולם החזירו את החוזר החתום למחנכת, חוץ
מגדי השדוף והמוזנח, בגלל שאבא שלו אמר שזה יקר והוא מוכן
במקרה הטוב לשלם על הטיול בכך שהוא יהיה הורה מלווה. המחנכת
שלחה את גדי, הילד הכי עני בעולם להתייעץ בנושא עם היועצת של
בית הספר. בכיתה המחנכת הסבירה לנו כל מיני נהלים לגבי הטיול
ואורה, המורה השמנמנה לגיאוגרפיה זיינה לנו את השכל לגבי המבנה
הטופוגרפי וסוגי המחצבים שקיימים בנגה.

בשעה שבע אפס אפס אבא הסיע אותי ואת יוני לתחנת השיגור ממנה
יוצאת המעבורת לטיול השנתי. הינו הראשונים. האמת שכמעט
הראשונים חוץ משלומי, שהוא החנון עם עדשות המשקפיים הכי עבות
ועגולות שראיתי בחיי, שתמיד מגיע לפני כולם, בגלל שאבא שלו אמר
לו שזה יעזור לו להעלות את הציונים. הרגשנו ממש טמבלים שהגענו
מוקדם ולא נשנשנו עוד כמה דקות יפות של שינה. המחנכת התימנייה
והכחושה שלנו, איילת, רשמה אותנו בפנקס הנוכחות שלה, שאלה אם
במקרה שכחנו משהו בבית וייעצה לנו לעשות פיפי לפני הטיסה, מפני
שהטיסה ארוכה ואולי תהיה בדרך רק הפסקת פיפי אחת, באיזה כוכב
אחד שאני אפילו לא זוכר ת'שם שלו. בכל אופן אחרי כל הזייוני
שכל שלה היא אמרה לנו להמתין ליד המעבורת עד שכל שאר הכיתה
תגיע.

תמיד בזמן ההמתנה לכל המאחרים קורים דברים משעשעים, בכל פעם
מגיע זה עם התחבושת סביב הצוואר בתואנה שלפני יומיים הוא עבר
תאונת דרכים מחרידה, מביא אישור מהרופא של אימא שלו
וחוזר הביתה מאושר. יש גם תמיד את זה שמגיע עם תחבושת על הרגל
טוען שיש לו ציפורן חודרנית, מוגלה ודם, תמיד החולה המדומה
פונה למורה ואומר לה: "יש לי ציפורן חודרנית, מלא מוגלה, אני
נשבע לך שאני לא יכול לדרוך על הרגל".  האחות, בנוהל קבוע
נותנת פטור מהטיול ושולחת לשלושה ימי חופשה בבית.
אפילו גדי העני הגיע עם האבא העני שלו לטיול. אבא של גדי הגיע
מצויד ברובה קאראבין, כי היועצת החליטה שהוא יהיה ההורה מלווה
של הטיול.

המעבורת תמיד מחולקת לאזורי ישיבה, יש  את המושבים האחוריים
ששם תמיד יושבים כל הפושטקים, בעלי השיער המגורז והגבות
המחוברות, שתמיד מעשנים בתוך המעבורת בגלל שאסור והחברות
השמנות שלהם שלועסות בזוקות ומנפחות בלונים ורודים עד שהם
מתפוצצים להן על הפנים. לפניהם תמיד יושבים חלק מהחנונים, נראה
לי שהם יושבים שם כדי לקבל צ'אפחות  בצוואר מאלה במושבים
האחוריים וגם בשביל שייקחו להם את כול הבמבות שאימא שלהם קנתה
להם במכולת של השכונה. באמצע  המעבורת ישבתי עם החבר'ה שלי
ודיברנו על ספורט וכל מיני חרא כזה ומקדימה ישבו כאלה כמו למשל
שלומי שחיכו בקוצר רוח לשאלות הטריוויה של המדריך. אבא של
שלומי, העדשות הכי עבות ועגולות  שראיתי בחיי, אמר לו שזה רק
יעזור לו בציון של התעודה.

המראנו מכדור הארץ. בתחילת הדרך כל הילדים אכלו את הכריך של
הבוקר, לי היה כריך גבינה לבנה ומלפפונים ירוקים אבל המפית
שעטפה את הכריך נדבקה לגבינה וכשהורדתי אותה מהלחם אז נשאר צבע

ורוד של ציורי המפית על הגבינה, זה היה ממש דוחה אז זרקתי את
הכריך לפח. אחרי ארוחת עשר כולם דיברו, שרו, צעקו וצחקו ותמיד
כשהבטתי לאחור, מבעד לעננת העשן, הצלחתי להבחין באמיר, אחד
מהילדים היותר נקניקים שהכרתי, מחזיק את עורפו האדמדם ובה בעת
שמעתי את שלומי,  העדשות הכי עבות ועגולות  שראיתי בחיי, צורח
את התשובות לשאלות של המדריך. נראה לי שהיו לו כבר איזה אלף
כוכביות על תשובות נכונות.

לפתע, כאחד, ללא התראה מוקדמת וללא חצוצרות מלחמה, כל ילדי
חלקה האחורי של המעבורת החלו להתקדם בצעדי אמוק לקדמת תוך כדי
סינוני קללות עסיסיות, כולם חוץ מאמיר שנשאר לשבת מאחור כאשר
את פרצופו שוטפת תמימות מהולה בפחד ופניו סמוקות ממבוכה. מסתבר
שאמיר לא הצליח להתאפק ופשוט שלשל בתחתונים, הריח היה קשה
מנשוא והינו צריכים לסבול את הריח כל הדרך עד לנגה, אני זוכר
שלעולם לא שכחו לו את התקרית המצערת, עם רע  ילדים!.

החברים שלי ואני נרשמנו למסלול למיטיבי לכת. נרשמנו בגלל שכל
הבנות הכוסיות היו רשומות למסלול הזה. אני זכור שהן היו עושות
צמות, שמות על הראש מטפחת אדומה, עם ציורים של פרחים לבנים,
לבשו חולצת טי גזורה בצבע לבן, (בגלל שהן ידעו שהטיול כולל
הליכה במים) ומכנסוני ג'ינס גזורים, אין אחד שלא השתוקק לעזור
לכל אחת ואחת מהן במכשולים שהיו בדרך ולו רק בשביל לגעת בידיהן
העדינות. חלק מהטיול כלל הליכה בשיחים ופעם אחת ילד בשם משה
שהלך בין הענפים הסבוכים קיבל ישר לתוך העין איזה ענף שמישהו
שצעד לפניו לא החזיר בעדינות.  החובש הזמין מעבורת חרום ולקחו
אותו ישר לבית החולים, אחר כך המחנכת אמרה ששמו לו רטייה על
העין ויותר הוא לא יראה כלום בעין הזו. את משה יותר לא ראיתי
אבל שמעתי שהוא התקדם מאד בחיים ולימים היה אפילו לשר בטחון.

בלילה, לפני שהלכנו לישון עברנו איזה שבע מאות פעם ליד המגורים
של הבנות כדי שאולי נצליח להבחין באיזו חתיכת בשר בשיא
ההתפתחות, אבל אף פעם בשום טיול שנתי לא זכינו לראות כלום, חוץ
מלבנות שרצו שיראו להן, אבל אלו היו תמיד הבנות עם המסטיקים
המתנפחים ולא מטיבות הלכת, הרגשנו ממש חסרי מעש ומרומים אז
ויתרנו על הסקרנות והלכנו לצחוק קצת על אמיר.

בדרך חזרה מהטיול התפתחו יחסים מגששים בין הבנים לבנות, באמת
אף פעם לא הבנתי למה זה קורה תמיד בדרך חזרה ולא בדרך לטיול או
במהלכו.  חוץ ממחפשי החתן כלה היו גם כאלה שראשם נחבט בפראות
בחלון בזמן השינה מטלטולי המעבורת, היו כאלה שהקיאו כל הנסיעה,
היה את שלומי, העדשות הכי עבות ועגולות שראיתי בחיי, שלא וויתר
על תשובות הטריוויה וגם אמיר שנראה מרוכז ומכונס בעצמו, פשוט
נראה לי שהפעם הוא ממש, אבל ממש השתדל להתאפק למרות ההתמודדות
הקשה עם הקולות והזיכרונות שאסף בטיול, זיכרונות שליוו אותו
בכל הדרך חזרה.
המראנו חזרה לכדור הארץ,  הינו עייפים, מרוצים ובגלל אמיר גם
טיפ טיפה מסריחים.