[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ערן קרן
/
דמעות מנייר

בראשית היה חושך. אחר-כך נהיה אור, וצעקות, ואיזה רופא פדופיל
מניאק נתן לי מכות בתחת כדי שאני אפסיק לבכות או אתחיל לבכות
או סתם בשביל לראות את התחת שלי מאדים, וסינן מבין השיניים
שלו: "את נהנית, כלבה? את אוהבת את זה בכוח?"
האמת היא שאת הקטע האחרון המצאתי, אני פשוט לא זוכר איך זה היה
באמת, את הכל אני מכיר מסיפורים. כנראה שזאת הייתה חוויה
טראומטית מדי והדחקתי אותה. מה גם שעבר מלא זמן מאז. בכל מקרה
השנים שבאו לאחר מכן נשמרו בצורה קצת יותר טובה, למרות
שהזכרונות מאותה תקופה נראים כמו צילום ישן כזה, מין משהו
מטושטש בצבע צהוב-חום, וכולם נראים שמחים. ככה זה זכרונות. ואז
הגיעה המודעות. אני לא יודע אם המודעות שלי לסביבה שינתה אותה,
או הסביבה תרמה להתפתחות המודעות שלי כלפיה, את זה אני משאיר
לפסיכולוג שלי, אבל מה שאני כן יודע זה שכשהטשטוש נעלם הבית
שלי השתנה יחד איתו. פתאום זה כבר לא היה 'אבא ואמא אוהבים
אותך ואחד את השני וחיוכים והרבה אוכל וכלב שרץ בבית', אלא
'אבא אוהב לראות טלויזיה ולחטט באף ואמא אוהבת שהבית נקי ואין
לי כח עכשיו לך לאבא שלך ותפסיק לזלול תראה איך אתה נראה
והב-הב הלך לבקר את אמא שלו באמריקה והוא יחזור כשתבין יותר
טוב את משמעות המוות'. אבל ככה זה כל ילדות. צריך לאבד את
התמימות מתישהוא, לא? זה חוק טבע כזה שעוזר לך להתמודד עם
העתיד. אז הפסקתי להאמין בחצי עולם, ופיתחתי אמונות אחרות
שעזרו לי להבין למה הפסקתי להאמין בחצי עולם אבל ממש לא הסבירו
לי מה הסיבה להאמין בהן. וכשראיתי שזה לא ממש עוזר בניתי לי
עולם אחר שאני אוכל להאמין בו, אבל רוב הזמן הוא לא הסתדר עם
העולם המקורי, אז שמתי אותו בהקפאה עד שתוכח חפותו, וחזרתי
להסתכל על דברים מבפנים אבל מהצד. וזה קשה. נהיים פוזלים
ומקבלים כאב ראש. וכל הזמן הזה אמא ניקתה. ניקתה וניקתה
והברישה וציחצחה כאילו זה שהבית יהיה נקי יטהר את פנים הקנקן.
או משהו כזה. או שלא, אבל היא המשיכה לנקות בלי קשר. ואבק. אבק
לא נעלם, הוא רק מסתתר במקומות אפלים יותר, בפינות חשוכות
יותר. אי אפשר לנצח אבק, אני מאמין שדון אמא-קישוט ידעה את זה,
אבל לא היתה לה ברירה. המטרה שלה היתה לנצח בקרב, לא במלחמה.
לפחות זה הסיח את דעתה מדברים אחרים. גם אבא ידע את זה, והוא
לא הפריע לה. אמא היתה מנקה והוא היה תוקע גרפסים. זה היה מין
הסכם שבע"פ ביניהם.
עד שהגיעו התולעים המגעילות האלה. זה כבר היה יותר מדי בשביל
אמא. לכלוך שזז זו משימה לגבר. זה התחיל כמו סרט אימה של
היצ'קוק, רק בלי תסרוקות מנופחות. יום אחד הופיעה משום מקום
תולעת קטנה לבנה רירית כזאת עם ראש שחור  על תקרת המזווה. לא
עשינו כלום, בכל-זאת אנחנו בית שמאלני שוחר-שלום, אבל יומיים
אח"כ במקרה ראיתי עוד שלוש כמוה, זוחלות בנונשלנטיות על הקיר
לעבר יעד לא מוגדר. קראתי לאבא, ובלי לומר מילה הוא מחץ את
שלושתן בתנועת אגודל מהירה. מאז בכל יום היינו מוצאים לפחות
חמש תולעים כאלה, שכאילו צצו מהאויר, ואבא היה מבצע בהן את
הטבח הטקסי. מישהו אמר לנו שאלה בטח זחלים של טרמיטים שבנו
מושבה בתוך דלתות העץ שבמזווה, ושכדאי שנרסס כדי שלא נגלה
מאוחר מדי שכל הארונות רקובים ואכולים מבפנים. אני דווקא חשבתי
שהתולעים שלנו הן חלק ממפלצת מכוכב אחר שמנסה לבנות את עצמה
בשלבים במזווה שלנו, ויום אחד ניכנס למטבח ויהיה שם יצור עם
חורים בכל הגוף שיאשים את אבא שהוא מעך לו חצי מהפרצוף. מה שלא
יהיה, אחרי חודש בערך הן נעלמו. כנראה הן קלטו את המסר, ואנחנו
נשארנו עם הלכלוך הקונבנציונלי שלנו. והזמן עבר, וכלום לא
השתנה, לפחות לא בצורה נגלית לעין. אבל אני התבגרתי, ובמקביל
הבית הזדקן. ככל שגדלתי ככה הוא נעשה קטן יותר. בלילות הייתי
שוכב במיטה ומרגיש איך הקירות נסגרים עלי, מנסים לגרום לי
להתכווץ יחד איתם. חיבוק זה סימון טריטוריה, הכרזת בעלות. לא
יכלתי להישאר שם יותר, אבל לא היה לי מקום אחר ללכת אליו.
אני זוכר יום אחד, לפני השינה, שפשוט לא יכלתי לנשום. החזקתי
את העיניים עצומות ממש חזק כי הרגשתי משום מה שהחושך שבחוץ
יותר גרוע. החדר כאילו נשם יחד איתי ועשה איתי תחרות מי יגמור
את האויר קודם. פתחתי עיניים והיה לי נדמה שהחושך קצת קרוב מדי
וקצת שחור יותר מבדרך כלל. גיששתי עם היד בחיפוש אחר המתג של
האור, ולחצתי עליו. כשנדלק האור היתה לו איכות מוזיקלית כזאת,
כמו הצפצוף ששומעים כשמנסים להקשיב למה שמאחורי השקט. מולי היה
מקק ענק, יותר גדול ממני, תלוי מהתקרה, הראש שלו סנטימטרים
מהראש שלי, מנופף לכל הכיוונים בזוג צבתות או לסתות או מחושים
או רגליים קדמיות או מה שזה לא יהיה, שצמחו מהפרצוף שלו. הראש
שלי זמזם והעיניים שלי דמעו. לא יכלתי לזוז מרוב אימה. נשמתי
את הסירחון שלו והוא, אין לי מושג מאיפה הוא נשם, אבל הוא היה
אמיתי וחי ומולי, ממש מולי, ולא נראה כאילו הוא מתכוון ללכת
למקום אחר. פתאום הבנתי שזה לא היה הראש שלי שזמזם. זה בא
ממנו. העיניים שלי התרגלו לאור, ובגלל שקפאתי הן לא יכלו
להסתכל על משהו אחר, לא משנה כמה הן ניסו, ואז ראיתי שכולו
רוטט ורוחש, שכל פני השטח שלו נעים. הוא היה מורכב מהתולעים
המגעילות שהיו לנו במזווה. הוא המשיך להסתכל עלי ולהזיז את
הגידולים שיצאו לו מהראש, ואז קלטתי שהוא מדבר. היה לו את הקול
שלי, כנראה בגלל שהוא דיבר לי בתוך הראש, והוא אמר:
'אני יודע מה אתה רוצה לשאול. לא, אתה לא חולם. כן. אני אמיתי.
אני זה הרימות שמתחת לפני השטח, התולעים של הריקבון שבפנים,
ומה שמונע ממני להתפרק זה האבק שבפינות.  אתה רואה אותי לא
בגלל שאתה רוצה, אלא בגלל שהגיע הזמן.  ילדים קטנים חושבים שמה
שהם לא רואים לא יוכל להזיק להם. זה בדיוק ההפך.  הייתי חייב
להתגלות בצורה הזאת, אחרת המוח שלך שוב היה מדחיק אותי לירכתי
ההכרה שלך. המוח האנושי הוא הצנזור הכי קשוח שיש. דיקטטורה של
איבר אחד. הייתי חייב להתגלות בצורה הזאת. אני לא פה בשביל
להפחיד אותך. אתה לא יודע כמה זה קשה להיחשף ככה. האמת
העירומה, כמו שאומרים' ( כאן הוא נתן משהו שכנראה היה חיוך אבל
אני כמעט הקאתי ). 'אני זה האמת, והאמת היא שאמא לא תחביא
בשבילך אבק כל החיים ואבא לא יילחם במקומך בריקבון. בטח שאין
לך בית אחר, אבל זה הבית שלהם, ואתה רק אורח כאן. אני זה הבית.
אני זה הריקבון. אני זה האור הכתום של שלוש בבוקר בסלון כשאתה
מגלה שאין טעם להמשיך לנסות לישון. אני זה הדלת ששכחת לסגור.
אני זה השאריות של כל מה שניסית להיפטר ממנו. אני זה העיניים
שצופות בך כשאתה לבד. למה אני כאן? אתה קראת לי לכאן. אתה צריך
אותי כדי להבין שאתה זה אתה. אבל מה שאתה לא מבין זה שאתה זה
אתה בלי קשר לכאן ועכשיו. אתה לא צריך אותי בשביל שאני אשקף
אותך או בשביל שאני אטמיע אותך. אני תמיד אהיה כאן. אתה לא.
אתה הוא זה שצריך להטמיע אותי, ועד שתבין את זה לא תהיה
חופשי.'
בשקט שהשתרר הושטתי יד ונגעתי במקום שבו היתה הלחי שלו, אם
אפשר לקרוא ככה לאזור שמתחת לעין של מקק באורך שני מטרים. היא
הייתה לחה. לא ידעתי אם זה מדמעות או מריר של תולעים, וגם לא
ידעתי מה אני מעדיף. המשכתי לדחוף את היד והיא נכנסה אל תוך
הפנים שלו, חודרת מבעד לשכבות של זחלים ואבק. חפנתי כמה
שיכולתי בין אצבעותיי, הפרדתי גוש פנים מהמקום לו הוא היה
שייך, ובלעתי אותו. המקק הענק החריש בזמן שלקחתי עוד נתח ועוד
נתח מגופו המתפורר, ופשוט נופף קצת בכנפיים וצפה בי אוכל ממנו.
מטמיע אותו. כשסיימתי כבר עלה הבוקר, ולא נשאר לו זכר. רק
תחושת כבדות מהולה בבחילה קלה נותרה להזכיר לי את הלילה שהיה.
ידעתי שהוא לא נעלם לגמרי. אבק לא נעלם, הוא רק מסתתר במקומות
חשוכים יותר, בפינות אפלות יותר, והתולעים מתרבות להן בשקט
בתוך בתי גידול חבויים. ואם תהיה פה איזו שואה גרעינית אז רק
המקקים ישארו,  אין מה לדאוג. אבל אני את שלי עשיתי. מה עשיתי
לא ידעתי, אבל סוף סוף יכלתי לנשום בלילות. יום אחד אני אעזוב
לבית אחר, לריקבון משלי, עם אורחים משלי שילכלכו גם כן קצת,
אבל את הבית שלי.

ויאמר אלהים: יהי אור. ויהי אור. ותאמר אשתו: נו מה אתה עושה,
אני מנסה לישון. מפגר. ויהי חושך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלה שראו אור,
לא רואים יותר
או שסתם סגרו
להם ת'חשמל?


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 6:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן קרן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה