[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
הכי טוב בחיים

הגהה - עינת בר כוכבא.

בשביל שהיא תהיה מרוצה, קניתי לה ליומולדת את הג'ינס שהיא תמיד
רצתה.
תמיד כשהיינו עוברים ליד החנות הזאת במרכז העיר (אני לא בדיוק
זוכר איך קראו לה, רק שהיה לה שלט ניאון זוהר), היא הייתה
עוצרת, בוהה כמה דקות בבובות התצוגה עם הבגדים המרשימים,
וכשסוף סוף חזרה לקצב החיים שמחוץ לחלון הראווה, היא הייתה
מספרת לי כמה היא הייתה רוצה את הגי'נס הזה לעצמה. אף פעם לא
הבנתי את הכמיהה שלה דווקא לג'ינס הזה, לי הוא לא נראה שונה
משאר הג'ינסים, אבל היא התעקשה. "אם יהיה לנו כסף... לא, לא,
כשיהיה לנו כסף, כש... אז דבר ראשון שאני אקנה יהיה הג'ינס
הזה", היא הייתה אומרת לי בספק גאווה ספק תקווה. אבל הימים היו
ימים קשים, עבודה לא הייתה קלה להשגה, ואת מעט הכסף שכן הצלחתי
להכניס לבנק הוצאנו על יותר על אוכל, מאשר על בגדים. "זמנים
קשים דורשים הקרבות." היא הייתה אומרת לי, ומצביעה על מכנסי
הטריינינג הבלויות שלבשה: "אל תדאג, אני מבינה את זה." אז
הייתי מחייך אליה את החיוך שהיה שמור במיוחד בשבילה, והייתי
נזכר באיתי, ואיך שהחברה שלו עזבה אותו ברגע כשקיבל את מכתב
הפיטורים.
אחרי שהיא קרעה את נייר העטיפה שעטף את המכנסיים, העיניים שלה
נצצו. "מאיפה הכסף?" היא שאלה אותי, ואני חייכתי ואמרתי שבשביל
זה יש לי "חסכונות מיוחדים". האמת הייתה שבשביל שלוש מאות
השקלים האלה הייתי צריך להתחנן להורים במשך ערב שלם. היא הרימה
את הג'ינס אל מול הפרצוף שלה, בחנה אותו מול האור, ואז חיבקה
אותי ונישקה אותי והסתכלה לי בעיניים וחייכה ואמרה כמה שהיא
אוהבת אותי, וכמה שאני הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים.

אני לא יודע למה אני נזכר בזה עכשיו. זה קרה לפני יותר משבע
שנים, מאז הספקנו להיפרד, לחזור שוב, להתחתן, ואז להתגרש אחרי
שהיא הפילה את העובר.
רצינו לקרוא לו מייק, על שם מפקד אחד שהיה לי בצבא, שנהרג
בפיגוע בקו 4 יומיים אחרי השחרור שלי אבל באמצע החודש השלישי,
כשרק התחילו לראות את הבטן שלה, מייק העובר הסתבך בחבל הטבור
של עצמו. החבל נכרך סביב צווארו הקטן, מה שגרם לו להיחנק
ולמות. ככה לפחות הרופא אמר, כשהגענו אליו מבועתים אחרי שיצא
לה גוש ורוד ומדמם כשהיא הלכה לשירותים.
מאז אותו יום, היא לא חזרה להיות כשהייתה. אנשים אומרים שהפלות
בלתי רצויות עושות לנשים דברים, משנים להם את דרך המחשבה
וההתנהגות. אני לא יודע לגבי כל הנשים, אבל לגביה זה היה נכון.
אחרי שהיא יצאה מהשירותים מלאת דם ודמעות, היא כבר לא חייכה,
כבר לא צחקה, כבר לא לחשה לי דברים באוזן כמו שהיא הייתה עושה
פעם. רק לילה לפני ההפלה, אחרי שעשינו אהבה, היא שכבה על הגב
לצידי, הבטן התפוחה שלה עלתה וירדה בקצב הנשימות הקצובות שלה,
והיא חייכה, ואמרה שוב כמה היא אוהבת אותי, וכמה אני הדבר הכי
טוב שקרה לה בחיים. אחרי ההפלה היא לא אמרה לי את המשפט הזה
שוב אף פעם, היא רק הלכה ממקום למקום עם מבט חלול בעיניים,
ובמיטה בלילה היא הייתה ישנה עם הגב אליי. תמיד עם הגב אליי.
אני הצעתי להתגרש אחרי חודשיים כאלה. לא יכולתי לסבול שאני כבר
לא מכיר אותה. לא יכולתי לסבול את זה שהיא כבר לא אותה נערה
שהתאהבתי בה בתיכון, שיצאתי איתה חמש שנים לפני שסוף סוף
התחתנו. לא יכולתי לסבול שהיא כבר לא הייתה האישה שאוהבת אותי,
אז יום אחד באמצע ארוחת הצהריים אמרתי לה שאני לא יכול להמשיך
ככה, ושאני רוצה להתגרש. היא לא הראתה התנגדות, וחתמה על כל
המסמכים אצל עורך הדין בלי לעשות סיפורים או בלגאנים. אפילו
כשההורים שלה צעקו עליי שאני לא בן-אדם, ושאני זונח אותה, ושהם
שונאים אותי, היא הרגיעה אותם בקול קר וחסר רגש, ואמרה שזה
בסדר, ושהיא מבינה למה בחור רוצה להתגרש מבחורה שאפילו את
הילדים שלו לא יכולה להוציא כמו שצריך. רציתי להסביר לה שזאת
לא הסיבה בגללה אני רוצה גירושין, אבל כשהתחלתי להגיד אמא שלה
התפרצה עליי בצעקות, ואמרה לי לא לדבר עם הבת שלה בכלל.

כשהיא עזבה את הבית וחזרה לגור אצל ההורים שלה, כמה ימים אחרי
שחתמנו על כל החוזים והלכנו לרבנות לבטל את הנישואין, גיליתי
שהיא השאירה בארון שלה את הג'ינס.
הוצאתי אותו מהארון ובחנתי אותו מול האור כמו שהיא בחנה אותו
ביום ההולדת שלה, לפני כל כך הרבה זמן. קרבתי אותו לאפי,
והרחתי אותו. ריח נעורים. קיפלתי אותו, והחזרתי אותו לארון.
כמה שעות אחר כך ראיתי בפעם הראשונה את המפלצת.
הפסיכולוגים שראיתי באותה תקופה אמרו שאלה ייסורי המצפון שלי,
על זה שעזבתי את אשתי דווקא כשהיא הייתה צריכה אותי יותר
מתמיד. אני לא האמנתי להם. הם ניסו לגרום לי להאמין שהמפלצת לא
אמיתית. הם טעו. הם לא ראו אותה, מסתובבת ממקום למקום בבית,
תמיד עם הפנים למטה, שקטה, כאילו שהיא מתכננת משהו. הם רק שמעו
אותי מספר עליה, בפגישות האינסופיות בהן שכבתי על ספה לא נוחה
וניסיתי להסביר להם שאני לא מדמיין ולא הוזה, ושזה לא ייסורי
מצפון - יש מפלצת שגרה איתי בבית, והיא אמיתית.
קראתי למפלצת מייק. נראה לי שם מתאים, כי הסיפור הזה התחיל
ברגע שמייק העובר סיים את חייו לפני שהתחילו בכלל. מייק המפלצת
לא עשה יותר מדי. הוא לא היה מהמפלצות האלה כשרואים בתור ילדים
קטנים מתחת למיטה, או מאלה שתמיד יש בסדרות אימה כמו 'באפי'.
למייק אמנם היה עור ירוק וקרניים, אבל למעשה אלו היו הדברים
היחידים המפלצתיים בו. הוא היה נמוך קומה, רזה, ועם עיניים
אדומות של נרקומן. מה שהוא עשה כל הזמן היה להסתובב בבית בשקט,
וכשהוא עשה את זה הוא לא הזיז את הרגליים שלו בכלל, כמו רוח
רפאים. הוא כמעט ולא עצר, או דיבר, או אפילו הסתכל אליי.
לפעמים תהיתי אם הוא בכלל יודע איפה הוא נמצא, או מודע לעובדה
שגם אני נמצא שם אתו.
בימים הראשונים פחדתי ממנו. תמיד כשראיתי אותו צף במסדרונות
מייד ברחתי לשירותים וסגרתי את עצמי למשך כמה שעות. היה איזה
יום אחד בו אפילו התקשרתי אליה. אני יכול לדמיין את עצמי, איך
נשמעתי בטלפון, מתנשף מפחד, מספר לה שיש מפלצת בבית שלנו.
"הבית שלך," היא תיקנה אותי בקול חסר החיים אותו אימצה מאז
אחרי ההפלה: "הבית שלך, רק שלך. התגרשת ממני, אתה לא זוכר?"
והיא ניתקה לי.

אחרי בערך שבוע הבנתי שהוא לא מזיק. לפעמים אפילו ניסיתי לקרוא
לו, לדבר אתו, לגרום לו לספר לי מה הוא עושה בבית שלי, אבל אף
פעם לא הצלחתי. לא שמעתי את מייק מדבר אפילו לא פעם אחת. היה
ערב אחד שתפסתי אותו עומד בשירותים ובוכה. זה היה בטעות, חזרתי
בדיוק מאיזה סרט עם חבר, והייתי חייב להיכנס. כנראה בגלל זה לא
שמתי לב שדלת השירותים הייתה סגורה והאור בפנים היה דלוק.
הופתעתי לראות את מייק שם, פשוט עומד ליד האסלה ובוכה. זאת
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו לא בתנועה בכלל, שלא לדבר על
הפגנת סוג מסוים של רגש. "אה, מייק?" שאלתי אותו, והוא המשיך
לבכות. "מייק, הכל בסדר?". הוא לא ענה אליי, לא הסתכל אליי
בכלל, רק ניגב את הדמעות מהעיניים וצף לו מחוץ לשירותים. אני
סגרתי את הדלת מאחוריי, והתיישבתי על האסלה, אבל כבר לא הייתי
צריך.

לפסיכולוגים התחלתי לפנות יום אחרי שראיתי את מייק בוכה. פתחתי
את דפי זהב, ובחרתי בראנדומליות איזו פסיכולוגית בשם ענת
אורנשטיין שגרה כמה רחובות לידי. התקשרתי אליה, וקבענו פגישה
לאותו יום. "אני חייבת להזהיר אותך שהמחיר קצת גבוה". היא אמרה
לי. אמרתי שכסף זה לא בעיה בשבילי, מה שלא היה רחוק כל כך
מהאמת. מאז שמצאתי את העבודה בחנות המחשבים, ומאז שהתגרשנו, לא
היו לי בעיות כספיות. המשכורת לא הייתה בעננים, אבל מכיוון שאת
הדירה ירשתי מההורים ולא הייתי צריך לשלם עליה שכר דירה או
ארנונה, ומכיוון שגרתי לבד, היה מספיק כסף כמעט לכל דבר
שרציתי. כשחזרתי בזיכרון שלי לימים בהם הייתי צריך להתחנן מאמא
ואבא בשביל שלוש מאות שקל, צחקתי.

אני לא כל כך יודע למה רציתי לפגוש פסיכולוג בכלל. אני יודע
שהיה חשוב לי מאוד לגלות את כל מה שאני יכול על מייק, למה הוא
מסתובב בבית שלי, למה הוא לא מדבר איתי ולמה הוא בוכה פתאום.
מצד שני, לא ברור לי למה חשבתי שפסיכולוג יוכל לעזור לי לפתור
את התעלומה. כפי שכבר ציינתי - ידעתי אז שמייק אמיתי, וידעתי
גם שפסיכולוגים ינסו לשכנע אותי שהוא פרי דמיוני. אולי בתת
מודע רציתי להיות משוכנע שהוא לא אמיתי. אולי סתם הייתי צריך
מישהו שידבר איתי. מאז הגירושין בקושי היו לי שיחות עם אנשים.
לחברים יש הרגל מגונה להתחיל להתרחק ממך כשאתה מתחיל להסביר
להם שגרה אתך בבית מפלצת ירוקה עם קרניים.
ענת אורנשטיין גרה בבית פרטי גדול, שהיה מוקף בגינה מטופחת, עם
הרבה אבנים וצמחים, ואפילו נהר קטן ששביל הגישה עבר מעליו כמו
גשר גמדי. דלת הבית הייתה דלת עץ עבה וגדולה. דפקתי עליה עם כל
האגרוף, וגם אז צליל הנקישה היה עמום וחלש. למרות זאת, ענת
אורנשטיין פתחה לי הדלת מייד. היא הייתה אישה גדולת ממדים, עם
שיער שחור מפוזר ומשקפיים עם מסגרת דקה, שנחו על אף קטן. כשהיא
ראתה אותי היא חייכה. "שלום," אמרתי לה: "את ענת?". היא עיקמה
את הפה. "דוקטור. דוקטור ענת. דוקטור אורנשטיין ענת, ליתר
דיוק. בוא אחריי לחדר הטיפול, השעון מתקתק והזמן דוחק, כמו
שאומרים." נכנסתי אחריה לבית גדול ומפואר. "חדר הטיפול", כמו
שהיא קראה לו, היה בעל קירות עץ ותמונות מרגיעות של ים ושקיעה.
שכבתי על הספה, והיא התיישבה על כורסה עמוקה לידי. "אז ספר לי,
בחור צעיר, מה הבעיה?". היא שאלה. נשמתי עמוק, ועניתי לה:
"אתמול בערב, מייק בכה בפעם הראשונה." מאז הסתדרנו מצוין.

לדוקטור אורנשטיין ענת היה כלב, גולדן-רטריוור בשם גולדי, שלמד
להכיר את הריח שלי, והחל ללקק אותי כשהביקורים שלי אצל
הפסיכולוגית נהיו תכופים יותר ויותר. בתקופה ההיא הייתי מוצא
את מייק בוכה בשירותים בתדירות גבוהה. כשהוא לא היה בשירותים,
הוא היה מרחף בשאר הדירה, כמו שהיה תמיד, אך היה בו משהו לא
כשורה, משהו שהיה קשה להצביע עליו. "זה כאילו שהוא לא שם,"
אמרתי לדוקטור אורנשטיין באחת הפגישות שלנו: "כאילו הוא מרחף
לו במקום אחר שהוא לא הדירה שלי. לפעמים אני אפילו רואה אותו
עובר דרך קירות ורהיטים, משהו שהוא לא עשה אף פעם." ענת הנהנה
ורשמה את מה שאמרתי ביומן גדול שהיא השעינה על ברכיה. גולדי
נמנם על השטיח, סמוך לספה עליה שכבתי. "אתה יודע למה הוא נראה
ככה?" היא שאלה אותי. "לא," עניתי לה בכנות - "אבל אני בטוח
שאת תמציאי לעצמך איזה תירוץ שקשור בתת-מודע שלי. זה בטח יהיה
משהו כמו 'בגלל שאמא שלך הרביצה לך כשהיית קטן, אז התת-מודע
שלך מראה לך את מייק, אותו אתה מדמה למהות הילדות האבודה שלך,
וזה שהוא בוכה עכשיו, זה בטח אומר ש... שלא יודע, לא יודע מה
תמציאי. אולי שאני רוצה לתת לילד שבי לפרוץ כמו הדמעות שפורצות
מעיניו של מייק, או קשקוש פסיכולוגי כזה או אחר."
ענת חייכה. היא העבירה את היומן שלה מברכיה לשולחן ליד הכורסה
שלה, ונעמדה. היא התקרבה אליי, ככה שיכולתי לראות אותה מאיפה
ששכבתי. "מרשים מאוד," היא אמרה לי: "אם לא הייתי יודעת טוב
יותר, הייתי יכולה לחשוב שאתה זה שלמד חמש שנים לתואר, ולא
אני." חייכתי אליה בחזרה, והיא מצידה חזרה והתיישבה על הכורסה
שלה, ואמרה: "אז אמרת שאמא שלך הרביצה לך שכשהיית קטן?"

האמת היא שרק כשענת אורנשטיין הזכירה את זה, עלה בראשי הקישור
לימי ילדותי, ודווקא לא לימים הרחוקים בהם אמי הרביצה לי, כמו
שהיא נהגה לחשוב.
נזכרתי דווקא במנחם, חבר מימי הגן, ואיך הוא תמיד היה מספר
שבחדר שלו גרה מפלצת. הסיפור לא היה לא אופייני לילדים בגיל
גן, אך תיאור המפלצת של מנחם היה שונה משל שאר הילדים. הוא לא
סיפר על מפלצת שחורה ענקית שיצאה מהשחור שמתחת למיטה. הוא סיפר
על מפלצת בגודל של בן-אדם, כזאת עם עור ירוק וקרניים, שהסתובבה
בחדר שלו כל הזמן. הוא לא פחד מהמפלצת, להפך, הוא נהג לספר
שהוא ושלומיאל (ככה הוא קרא למפלצת) חברים הכי טובים, ותמיד
הזמין חברים מהגן לבוא אליו ולפגוש את שלומיאל. הילדים אף פעם
לא נענו להזמנות של שמואל, כי היה יום אחד שהוא הרטיב את
המכנסיים באמצע ריכוז בגן, ומאז כולם קראו לו "משתינן" ולא היו
לו ממש חברים. הגננת תמיד אמרה שאנחנו צריכים לשכוח מכל התקרית
עם השתן, ולהיות חברים שלו. היא אמרה לנו שבגלל שאין לו אף אחד
הוא מדמיין חברים דמיוניים, אבל מנחם התעקש שהוא לא מדמיין שום
דבר, ושבאמת גרה אצלו מפלצת.
כשחזרתי הביתה מאותו טיפול אצל דוקטור אורנשטיין, חיטטתי
במדפים העליונים של הארון הגדול, עד שהוצאתי משם את ספר המחזור
המאובק שלי. מנחם אמנם לא למד איתי באותה כיתה, אך הייתי
משוכנע שהוא למד איתי באותו בית הספר. צדקתי. מצאתי את התמונה
שלו בעמוד 143 של הספר, ומתחתיו הכיתוב האופייני כל כך לספרי
מחזור של תיכונים: "מנחם בחור חביב, נולד לפני 17 שנה בתל
אביב. כל יום מגיע לכיתה באיחור, חצי שעה לאחר הישמע הצילצול.
הבנתם את המסר? מנחם בחור עשר.", ומעל התמונה הוסיפו בכתב יד
בועת טקסט, כמו בקומיקס, שעשתה את מנחם לכאילו אומר: "11,
אפילו", כהמשך לחמשיר הטיפשי.
בתחתית העמוד מצאתי את מה שחיפשתי. רשימת טלפונים, ובתוכה
הטלפון של אותו מנחם. הסיכויים שהוא עדיין גר באותו מקום שגר
בתקופת התיכון היה קלוש, אך החלטתי לנסות בכל מקרה. הרמתי את
שפורפרת הטלפון וחייגתי למספר. לאחר חמישה צלצולים, אישה זקנה
ענתה לי. "מנחם?" היא הגיבה לי בהפתעה גמורה כששאלתי עליו:
"מנחם עבר מכאן לפני הרבה שנים, מנחם כבר יש לו אישה, ילדים,
עברו לגור בזיכרון-יעקב. אתה מכיר את זיכרון יעקב?". אחרי
שהרגעתי את האישה הזקנה בכך שאמרתי שאני מכיר את זיכרון, היא
מסרה לי את מספר הטלפון העדכני של מנחם. חייגתי אליו.
מנחם לא זכר מי אני בהתחלה, אבל בסוף נזכר: "אה, אתה זה שתמיד
באת עם הסימנים הכחולים לגן ולבית-ספר, לא?" הוא שאל אותי. הוא
התחיל להגיד משפט נוסף, אך קטע את עצמו לפני שהגיע לסופו: "זה
עם האמא האלכו...", ואז הוא שינה נושא ושאל אותי למה התקשרתי
אליו פתאום. "שלומיאל". אמרתי לו. "מי?" הוא שאל בקול מופתע.
"שלומיאל." "אההה, אני לא יודע על מה אתה מדבר." הוא אמר לי
בקול שהסגיר שהוא יודע טוב מאוד. בכל זאת שיחקתי במשחק,
והזכרתי לו: "בגן, אמרת כל הזמן שיש מפלצת שגרה אתך בחדר. אמרת
שקוראים לו שלומיאל." "אההה, שלומיאל." הוא אמר וצחק צחוק
מזויף: "טוב נו, אתה הרי יודע שמאז עבר הרבה זמן, ו... ונו,
אתה יודע, זה היה בגן, לכולנו היו חברים דמיוניים אז." הוא
הכחיש. לא ידעתי למה, אבל הייתי יכול להיות בטוח שהוא משקר,
ושיש דברים שהוא לא מספר לי. ניסיתי להתווכח אתו קצת, ניסיתי
לגרום לו להודות שיש משהו בשלומיאל הזה, ושהוא לא רק חבר
דמיוני, אבל מנחם לא נכנע, ונשאר צמוד לגרסה שלו.
הבנתי שאני אצטרך להיות יותר מתוחכם מזה כדי לשכנע אותו לספר
לי יותר, אז סיימתי את השיחה והמשכתי לחשוב איך אני אוכל
"לחלוב" את המידע ממנו.
בסוף מצאתי פתרון. שלחתי לו הזמנה מזויפת לכנס מחזורים, שהיה
אמור לפי ההזמנה להתקיים בתיכון הישן שלנו בערב אחד, בתאריך
פיקטיבי שהמצאתי, וכשהוא הגיע לתיכון הנטוש חיכיתי לו בחוץ,
הצגתי את עצמי, ושכנעתי אותו לבוא איתי הביתה, שיראה בעצמו למה
שאלתי אותו על שלומיאל. בהתחלה הוא לא רצה, אפילו צעק עליי
שהוא יתקשר למשטרה ושמה שעשיתי זה לא חוקי, ומפחיד ודי
פסיכוטי. בסוף שכנעתי אותו, אמרתי לו שרק יכנס הביתה, ואם גם
אחרי שיהיה אצלי הוא ימשיך לדבוק בזה ששלומיאל היה רק חבר
דמיוני, הוא יוכל ללכת. אפילו נתתי לו עוגיה שהייתה לי בתיק.
נסענו באוטו שלי. החניתי ליד הבית, ושנינו יצאנו. התקרבנו
שנינו אל דלת הכניסה שלי. "יאללה, תפתח כבר, תראה לי את מה שיש
לך להראות לי. לא מאמין שסחבת אותי מזיכרון לכאן, רק בשביל
שאני אראה את הבית שלך. אני עוד אגיש עליך תלונה, אני אומר
לך." השתקתי אותו עם היד, ופתחתי את הדלת. משב רוח קר קידם את
פנינו. היה חשוך בפנים. הושטתי את היד לכיוון מתג האור. האור
נדלק. כפי שצפיתי מראש, מייק לא היה שם. "נו, מה אתה רוצה, אין
לך כלום פה. יאללה, אני הולך הביתה." הוא אמר. "אתה צריך שאני
אסיע אותך חזרה לביתספר?" שאלתי אותו. "לא, לא תודה, אני כבר
אלך." הוא אמר לי בכעס. כנראה שלא רצה בשום קשר איתי.
סגרתי את הדלת, ולפני שהספקתי לספור עד שלוש נשמעה דפיקה.
כשפחתי אותה מנחם עמד בצד השני, נראה לחוץ. "רק לפני שאני
הולך..." הוא שאל, אגלי זיעה החלו לרדת במורד המצח שלו: "אני
יכול להשתמש שנייה בשירותים שלך?". "בוודאי", עניתי לו והפנתי
אותו לכיוון. בינתיים הוצאתי מהתיק שלי את חפיסת העוגיות, אלה
שכיבדתי בהן את מנחם מוקדם יותר. זרקתי את שארית התכולה לפח.
לא רציתי לשכוח שפיזרתי עליהן אבקה משלשלת, ולאכול אחת מהן
בטעות.
מנחם לא הספיק להכנס לשירותים ולהוריד את הלחץ שהצטבר לו בבטן.
למעשה, הוא הספיק רק לפתוח את הדלת, לפני שצרח צרחת הפתעה וחזר
אליי. "יש לך מפלצת בשירותים". הוא אמר לי. "כן, אני יודע."
אמרתי לו עם חיוך גאה: "קוראים לו מייק." מנחם נאנח, ואמר:
"טוב נו, עכשיו אני מבין למה רצית לדעת על שלומיאל. כדאי שתביא
כיסאות, אני הולך לספר לך עכשיו את כל מה שאני יודע על
שלומיאל, המפלצת שלי, וזה יכול לקחת די הרבה זמן."

אמא שלי הייתה אלכוהוליסטית. זה בטח נשמע מפתיע קצת, כי בדרך
כלל זה התפקיד של האבא. מצד שני, יכול להיות שגם אבא שלי היה
אלכוהוליסט. אני לא יודע את זה, הוא עזב את אמא באותו לילה בו
הוא הכניס אותה להריון.
נולדתי בחדר לידה בבית חולים במרכז הארץ. אמא שלי הגיעה לשם
שיכורה, עם צירים. היא נכנסה צורחת מכאבים לחדר המיון, שם פינו
אותה מייד לחדר לידה. לא הייתי שם (לפחות לא עד אחרי הלידה,
וגם את זה אני לא זוכר כל כך טוב), אבל אני יכול לתאר לעצמי
שהיא צרחה וקיללה, ואולי גם הקיאה. כזאת הייתה אמא שלי כשהייתה
שיכורה - צעקנית, וולגארית, מאוחר יותר הפכה גם לאלימה.
ברגעים נדירים של פיכחות, היא תמיד הייתה מספרת לי בגאווה איך
היא יצאה מבית החולים בלי לשלם. לא היה לה ביטוח בריאות, ואת
מעט הכסף שהייתה מרוויחה מעבודה שאף פעם לא סיפרה לי מהי, אך
כיום אני יכול לנחש את טיבה, היא הוציאה על אלכוהול. אחרי
שיצאתי מהגוף שלה, קטן ואדום וצורח, הרופאים לקחו אותי, שטפו
אותי ועטפו אותי במגבת כזאת של בית חולים. ברגע שהם מסרו אותי
לידיים של אמא שלי, היא קמה והלכה. כנראה שהאלכוהול שיכך את
הכאבים שאחרי הלידה. הרופאים והאחיות ניסו לעצור אותה, אמרו
שאם לא לטובתה אז לטובת התינוק, ושצריך לעשות לי בדיקות לראות
שהכל בסדר, אבל היא לא שמעה, ויצאה מבית החולים עם בן חדש
בידיים, וכמה רופאים צעקניים שניסו, ללא הצלחה,לעצור אותה.
הילדות שלי עברה במעין טשטוש כזה. הבית היה פחון קטן ומלוכלך
בשכונת עוני. אמא בדרך כלל לא הייתה, וכשהיא הייתה היא בדרך
כלל או ישנה או הרביצה לי. את הלקח שלא כדאי לי לצאת מהפחון
ו"לברוח" מהבית למדתי בעצמי, שאחר צהריים אחד, כשאמא לא הייתה,
יצאתי לשכונה. אחרי פחות מחמש דקות תפסו אותי חבורה של ילדים
מבוגרים יותר, והרביצו לי חזק יותר ממה שאמא שלי אי פעם
הרביצה. כשהם סיימו הם השאירו אותי מדמם על המדרכה. חזרתי זוחל
הביתה. יצאתי מהתקרית עם פנס בעין וכמה צלעות שבורות (שהתאחרו
לבדן, כי אמא שלי סירבה לקחת אותי לרופאים). כשאמא שלי חזרה
הביתה באותו יום, היא אפילו לא שמה לב.
לפעמים הגיעו נשים מבוגרות שלאחר מקרה הבנתי שהיו עובדות
סוציאליות, אבל אמא שלי רק גירשה אותן, ואמרה שהיא מטפלת בי
כמו שצריך, ושהן לא יכולות לקחת אותי ממנה - מה שבפועל היה
ההפך המוחלט מהמציאות. כשהגיע הזמן לרשום אותי לגן, היא רשמה
אותי לכזה של נעמ"ת, שלא לקח כסף. אהבתי את הגן, זו הייתה הפעם
הראשונה בה אנשים לא התנהגו אליי באלימות, והייתה אפילו פעם
אחת שהגננת שמה לב לסימנים הכחולים על הגוף שלי, וניסתה לשאול
ממה הם מגיעים. אמרתי לה שאני מגושם, ונופל הרבה. מאז היא לא
התערבה, או שאלה שוב. גננות בשכונות כמו אלה שגדלתי בהן לומדות
מהר מאוד שלא כדאי להן להתערב בעניינים כאלה, מסתבר.
שנתיים עברו, והגיע הזמן ללכת לבית-ספר. הגעתי אליו בלי תיק או
ספרים או מחברות. אף אחד לא שם לב, כי במקום בו למדתי זה לא
היה כל כך יוצא דופן. למדתי באופן הכי טוב שבו רק יכולתי. אם
מבחינת ציונים הייתי "תלמיד ממוצע מינוס", הרי שמבחינת הרקע
שלי הייתי תלמיד מצטיין. בדרך כלל האנשים מהשכונה שלי יצאו
מבית ספר בכיתה ח', ברגע שהחוק נתן להם לעשות כך. אני השלמתי
12 שנות לימוד, ואפילו הוצאתי תעודת בגרות מלאה, שנתנה לי את
האפשרות הלא ממומשת של להתחיל בלימודים על-תיכוניים.
באמצע כיתה יא' מצאתי עבודת צהרים-ערב, ועזבתי את הבית. כבר אז
ידעתי שהכיוון שהחיים שלי מכתיבים אותי אליו לא יכול להיגמר
טוב, ושאני צריך להימלט משם הכי מהר שאני יכול. עם מעט הכסף
שהרווחתי שכרתי חדר בדירה די עלובה, אבל לפחות היא כבר לא
הייתה באותה שכונה בה גדלתי. אכלתי כמה שפחות, כי לא יכולתי
להרשות לעצמי יותר, והתרכזתי במיוחד בלימודים.
למה שקרה אחר כך לא כל כך שמתי לב בזמנו, אבל מסתבר שהזוג
שהשכיר לי את החדר בדירה שלו החל להתעניין בי יותר ויותר. הם
היו בעל ואישה, בשנות הארבעים לחייהם. כבר שהגעתי לראות את
החדר הם שאלו למה בחור צעיר כמוני צריך לשכור חדר לבד. סיפרתי
להם על אמא שלי, והם נראו מזועזעים. "איך אמא יכולה... איך היא
יכולה לעשות דבר כזה?" שאלה דבורה, האישה. בעלה, הרצל, הרצין
פנים ואמר לה: "אנשים מסוגלים לעשות דברים נוראיים, דבורה.
נוראיים." דבורה חייכה בעצבנות והנהנה לעבר בעלה. הוא הנהן
לעברה חזרה. "אתה מבין?" היא אמרה לי: "אנחנו, הרצל ואני, לא
יכולים להביא ילדים. לא משנה כמה שניסינו הרופאים אמרו שזו
בעיה ברחם שלי, אבל הרצל בטוח שהבעיה אצלו, ושהרופאים מפחדים
להגיד לו שהוא עקר. לא משנה. בכל מקרה, אנחנו ניסינו ורצינו
להביא ילד במשך העשרים שנה האחרונות, ואמא שלך... אמא שלך סתם,
מכניסה את עצמה להריון ואז מזניחה אותך? זה נורא. פשוט נורא."
אחרי גילוי הלב הזה מצדם הם הסכימו להשכיר לי את החדר, ואפילו
קיצצו קצת בשכר דירה, כדי שאני אוכל לעמוד בו.
מה שהתחיל כמגורים זמניים, הפך עד מהרה לבית אותו אני זוכר עד
היום כבית שגדלתי בו. בני הזוג דבורה והרצל התחילו לדבר איתי,
להתעניין במה שקורה איתי בלימודים, אפילו להזמין אותי לארוחות
ערב שלהם, במטבח של הדירה (עד אז אכלתי בחדר שלי, ורק בחדר
שלי). לא הייתי צריך להיות גאון בשביל להבין מה עובר עליהם,
ולמה הם מנסים להפוך אותי. כשפוטרתי מהעבודה שלי, באמצע כיתה
יב', לא הייתי צריך יותר משיחה אתם בה אמרתי שאני מרגיש שהם מה
שאלוהים הביא לי במקום ההורים האמיתיים שלי כדי שיוותרו לי על
שכר הדירה, ויתנו לי לגור אתם, כמו הבן שאף פעם לא היה להם.
אני לא זוכר מתי התחלתי לקרוא להם אמא ואבא, כנראה שיום אחד זה
פשוט קרה. אני קורא להם ככה עד היום.

"שלומיאל היה החבר הכי טוב שלי... טוב נו, החבר היחיד שלי
בגן." מנחם סיפר לי. הוא ישב מולי בסלון, כשמייק ריחף סביבנו
בחשדנות. מייק לא היה רגיל לאנשים זרים בבית. למען האמת, לא
זכור לי על אדם אחד שביקר בדירתי מאז הגירושין חוץ ממנחם. "הוא
היה דומה מאוד ל... למייק הזה שלך. אותה צורה חיצונית אותו
ריחוף מוזר," הוא המשיך - "אבל אתה אומר שמייק הזה לא מדבר,
ושלומיאל דווקא דיבר די הרבה. הוא תמיד סיפר לי שהחדר שגרתי
היה פעם החדר שלו, מזמן, לפני הרבה שנים. הוא אמר לי שההורים
שלו תמיד קראו לו "שלומיאל" בגלל שהוא שבר דברים, ומרוב שהם
קראו לו ככה כל כך הרבה הוא כבר לא זכר את השם האמיתי שלו.
עכשיו, כשאני יודע את כל הפרטים, אני מניח שהוא פשוט לא רצה
לזכור את השם שלו, ודבק לכינוי המטופש הזה. אני הייתי אז ילד
קטן, ולמען האמת די טיפש. לא עניין אותי כל כך מהו, או מיהו,
או למה יש בכלל מפלצת בחדר שלי. מה שהיה חשוב לי אז זה שהיה לי
חבר אחד, חבר אמיתי שתמיד היה איתי ותמיד דיבר איתי.
בערך בתיכון התחלתי לתהות לגביו. רק אז זה נראה לי בעצם מוזר
שיש לי חבר שהוא מפלצת. כששאלתי אותו למה הוא בכלל נמצא איתי,
ואיפה ההורים שלו עכשיו ולמה הוא לא אתם, הוא רק שתק והשפיל את
הראש. שאלתי אותו את זה הרבה פעמים, ואף פעם לא קיבלתי תשובה
על השאלות האלה, עד שיום אחד קצת התעצבנתי על השתיקות האלה
שלו. 'אתה יודע מה שלומיאל, אתה לא בסדר', אמרתי לו אז: 'אני
מספר לך הכל על החיים שלי, על האהבות והאכזבות והציונים
והמורים, ותמיד שאתה שואל אותי דברים אני מייד עונה לך ומספר
לך הכל, הכל. אבל כשאני שואל אותך משהו עליך אתה ישר משתתק, לא
אומר כלום. תאמין לי, ברגעים כאלה אני מתחיל לחשוב שאולי אתה
לא החבר הכי טוב שלי, כמו שתמיד חשבתי.' כשאמרתי את המילים
האלה שלומיאל הסתכל עליי, ופתאום העיניים שלו התחילו לזהור.
'ח...חבר הכי טוב?' הוא אמר לי בקול חנוק מדמעות. 'בטח', אמרתי
לו, 'אתה החבר הכי טוב שלי, ברור, אבל אתה מפספס את הנקודה,
הנקודה היא שאתה אף פעם לא... אף פעם לא...'. אני זוכר את
המילים נעלמות לי מהראש. שלומיאל זרח לגמרי, וכשאני אומר זרח
אני מתכוון מילולית. הוא הקרין אור לבן, כמעט אלוהי, לכל עבר
החדר. והוא חייך. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך.
'ז... זאת פעם ראשונה שאתה אומר לי את זה, אתה יודע?' הוא אמר
לי מתוך כל הזוהר, ואז העור הירוק שלו הפך לורוד, והקרניים
נעלמו, ולרגע אחד, רק לרגע אחד, הוא נראה כמו בן אדם ולא כמו
מפלצת. ואז הוא נעלם בפרץ של אותו אור לבן, ומאז לא ראיתי אותו
שוב."
שמואל סיים את הסיפור שלו. לצערי, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר,
לא הבנתי איך זה אמור לעזור לי לפענח את מייק, ומה הוא עושה לי
בחיים. "זהו?" שאלתי אותו, מחכה לעוד. "זהו." הוא אמר. "ומה
אני אמור ללמוד מזה?" שאלתי אותו. "תלמד מה שתרצה ללמוד," הוא
אמר לי וקם: "לי זה כבר לא משנה. כפי שאמרתי לך, מאז לא ראיתי
את שלומיאל, ועד היום לא יצא לי לפגוש אפילו לא מפלצת אחת, ואת
האמת, טוב לי ככה." עם המילים האלה הוא עזב את הדירה שלי.
לעזאזל אתו, לעזאזל לעזאזל לעזאזל. הוא לא עזר לי בכלום, להיפך
- הוא רק הפך את כל המקרה ליותר מסתורי, יותר מסובך, והשאיר
אותי עם יותר שאלות ללא מענה ממה שהיו לי כשפניתי אליו
מלכתחילה.

כשסיפרתי לדוקטור אורנשטיין ענת על הסיפור שמנחם סיפור, ועל
איך שזה השאיר אותי הרבה יותר מתוסכל, הוא הסתכלה עליי במבט
רעבתני בעיניים. ואז קרה משהו לא צפוי. היא הניחה את היומן שלה
על השולחן לצידה, קמה, והתחילה להתפשט. ניסיתי להסתכל הצידה.
זה היה מחזה לא נעים, דוקטור אורנשטיין ערומה. כפי שכבר אמרתי,
היא הייתה אישה גדולת ממדים ולא מושכת במיוחד. "אתה יודע
משהו?" היא שאלה אותי כשהיא התירה את החזייה שלה וזרקה אותה על
הרצפה: "אני הולכת לספר לך עכשיו למה באמת הלכתי ללמוד
פסיכולוגיה. יאללה, אתה הראשון ששומע על זה, אני נשבעת לך.
הלכתי ללמוד פסיכולוגיה כי מאז שאני זוכרת את עצמי, אנשים
משוגעים הדליקו אותי. מינית. משוגעים הדליקו אותי מינית. אבל
אני מניחה שעכשיו זה כבר די ברור לך, הא?" היא אמרה, והתחילה
להוריד את המכנסיים. ניסיתי לא לשמוע את מה שהיא אמרה, לא
להסתכל על המחזה הדי מבחיל שהתפרש לפני. אבל אתם יודעים מה
אומרים על תאונות רכבות - יש דברים שכל כך נוראיים, שאי אפשר
שלא להסתכל עליהם. "חשבתי," היא המשיכה: "חשבתי שאם אני אלמד
פסיכולוגיה, אני אתגבר על ה... על הסטייה הזאת שלי. אפילו
למדנו עליה בקורס פעם, אתה יודע? ישבתי בשיעור שלם בו דיברו על
אנשים עם משיכה לבעיות פסיכולוגיות, ואני רק ישבתי במקום שלי
ולא אמרתי כלום. אולי בתת-מודע בכלל הלכתי לקורס רק כי רציתי
להתקרב למשוגעים, ולא כי באמת רציתי לפתור את הבעיה. לך תדע,
הא?" כשהיא סיימה לספר לי את הפריט הזה על החיים שלה שבאמת לא
הייתי צריך לשמוע, היא הורידה את התחתונים, ונשארה עירומה
לגמרי. "אבל מה," היא נאנחה: "אני מניחה שיש סטיות שאף פעם לא
נרפאים מהן. כמו אתך וההזיות שלך. עכשיו יאללה, תתפשט ובוא
נגמור עם זה, כי אני נשבעת לך שאם אני לא אשחרר את כל ה'קיטור'
שהצטבר לי בגללך, אני אתפוצץ פה במקום."
אז התפשטתי. התפשטתי כי היה לה תואר של "דוקטור" לפני השם,
ואנשים תמיד נוטים לעשות דברים שדוקטורים אומרים להם לעשות,
אפילו אם זה נראה להם לא הגיוני. התפשטתי, ועשינו אהבה שם על
הספה בחדר הטיפול שלה, וכשהיא גמרה היא התלבשה, ואני התלבשתי,
ואז היא הסתכלה בשעון שלה, אמרה שהפגישה כבר נמשכת מעל זמן
המוקצב, וביקשה את הצ'ק שלה. שילמתי לה ועזבתי את המשרד. לא
ידעתי מה לחשוב. לא ידעתי איך להרגיש. בדרך הביתה עצרתי
בוידיאומט ולקחתי סרט כחול, כי אם ידעתי משהו אחד זה שאני חייב
"לטהר" את עצמי ממה שקרה.
לדוקטור אורנשטיין ענת לא הלכתי יותר. אחרי שהיא גרמה לי לשלם
לה כדי שאעשה אתה אהבה, הרגשתי שיהיה הכי טוב אם אני פשוט אשכח
שהפסיכולוגית הזאת אי פעם קרתה לי, ומצאתי בדפי זהב פסיכולוג
אחר (הפעם דאגתי שזה יהיה אחד ממין זכר), שאמנם לא חידש שום
דבר, ואמנם חשב גם שמייק הוא רק יציר דמיוני, אבל כשידעתי
שהפעם לא מדובר בנימפומנית מטורפת, היה לי קל יותר להרגיש בנוח
על ספת המטופלים.

בערך באותה תקופה אמרתי להוריי שאני רואה פסיכולוגים. עד אז לא
מצאתי סיבה להגיד להם את זה. דבורה והרצל היו אנשים טובים, אבל
הם היו עדיין עצבניים על כל עניין הגירושין ולא רציתי להעמיס
עליהם שום דבר רע נוסף שיתקשר אליי. חששתי אז שאם אעצבן אותם
יותר מדי, אולי הם ייזכרו פתאום שאני לא באמת הבן שלהם, וירצו
את הבית אותו הורישו לי בחזרה. חוקית, הם יכלו לדרוש את הבית
בכל עת בה הם רק ירצו. הם קיבלו אותו בירושה מאמא של אבא שלי,
שנפטרה סמוך לחתונה. זו הייתה המתנה שלהם עבורנו, בית חדש לזוג
חדש, לחיים חדשים. אמנם החיים האלה הפכו לסיוט מאז אחרי ההפלה,
אבל אלה היו חיים חדשים. ברגע בו עברתי לגור לבד זו הייתה הפעם
הראשונה בה הייתי באמת עצמאי, בלי אף אחד שינשוף לי על העורף
בנוגע להחלטות ולאורח חיים (אישתי הייתה מאוד ליברלית בנושא
הזה, ולמעשה כמעט ולא הציקה לי ונתנה לי לנהל את אורח חיינו
באופן מוחלט). ההרגשה הייתה נפלאה, והמחשבה על זה שהם אולי
יבקשו את הבית בחזרה אליהם, ואני שוב אצטרך להתחיל להיות תלוי
בשכר דירה או משכנתא נראו לי רעים מדי.
אני לא יודע מה גרם לי לספר להם. ישבנו בארוחת הערב המשפחתית
השבועית בדירה שלהם, ואמא שאלה אותי פתאום אם אני רוצה ללכת
אתה לקניות ביום שני בצהרים. "מאז שהתגרשת אתה כבר לא משקיע
בעצמך, כבר לא קונה לעצמך בגדים חדשים. בוא איתי לקנות, תראה,
אם סט חדש של תגשים תרגיש חדש לגמרי." כנראה שלא חשבתי הרבה,
כי אחרת הייתי מנסה לחפש תירוץ ולא להגיד לה את האמת: "יום שני
בצהריים אני לא יכול, יש לי תור אצל הפסיכולוג." אמא שלי כמעט
נחנקה כשאמרתי את זה. אבא הפסיק ללעוס והסתכל עליי במבט מלא
סימני שאלה. "פסיכולוג?" אמא שאלה אותי בצעקה. "כן, פסיכולוג."
עניתי לה. למרות שידעתי שהיא תעשה מזה עניין (בסך הכל אני מכיר
את ההורים שלי), עדיין לא הבנתי מה הסיפור הגדול. "למה אתה
צריך פסיכולוג? נהיית לנו חולה נפש פתאום?" היא שאלה אותי,
ומזגה לעצמה כוס מים. "לא, אני לא חולה נפש. אני סתם, צריך
מישהו לדבר אתו." "מה רע בנו? אתנו אתה לא יכול לדבר?" היא
שאלה בטון כועס. "לא... אמא, זה לא זה, את לא מבינה. אני צריך
מישהו... ניטראלי, לדבר אתו. כזה שאני יכול לדבר אתו על כל
הדברים בלי לחשוש מהתגובות שלו." "אבל פסיכולוגים זה לחולי
נפש!" היא צעקה עליי בכעס. "לא נכון, אמא, הם לא, זה כבר מזמן
לא ככה. עכשיו הרבה מאוד אנשים הולכים לפסיכולוגים, כדי להוריד
מהלחץ." לא רציתי להמשיך את השיחה, אבל אבא שלי התערב: "תשמע
איך אתה מדבר. אם הרבה אנשים הולכים לפסיכולוגים, זה אומר
שהרבה אנשים חולי-נפש. אף בן אדם בריא לא ילך לרופא, בדיוק כמו
שאף בן אדם שפוי לא ילך לפסיכולוג." "אוי ווי זמיר, הוא לא
שפוי." אמרה אמא שלי לעצמה, עם פרצוף לבן כסיד. לא טרחתי אפילו
להתווכח אתה, פשוט סיימתי את האוכל ויצאתי מהדירה לכיוון הבית
שלי, בלי להגיד אפילו להתראות.

תמיד שנאתי לריב עם אנשים, ואף פעם לא ידעתי איך לסיים ויכוחים
או ריבים. יש לי היסטוריה ארוכה של בריחה מעימותים, ובדיוק כמו
שיצאתי מהארוחה המשפחתית באותו ערב, כך יצאתי מקונפליקטים רבים
אחרים.
הפעם הראשונה שנפרדנו, למשל, הייתה כזאת. זה היה בערך חודשיים
אחרי היומולדת שלה, זה בו קניתי לה את הג'ינס. הריב התחיל כריב
טיפשי, שהפך עד מהירה לריב עקרוני. היא אמרה שהיא חושבת שאני
צריך להסתפר. אני דווקא רציתי לגדל שיער. היא אמרה שזה לא יפה,
ושזה לא מתאים, ושאני צריך להסתפר, וצריך לעשות את זה מייד.
אני התעצבנתי על זה שהיא מחליטה לי מה אני צריך לעשות, ואמרתי
לה שאין לה שום זכות. היא התעצבנה עוד יותר, ומה שהתחיל כריב
על תספורת הפך לריב על מהות הזוגיות, ומה מותר ומה אסור להגיד
אחד לשניה. במקום לסיים את הריב הזה כמו שאולי הייתי צריך,
בהתנצלות וזהו, נפרדתי ממנה לכמה חודשים.
הזמן בו היינו פרודים היה זמן קשה. היא הייתה החברה הראשונה
שלי, היחידה שלי, וכבר שכחתי איך זה להיות לבד, איך זה כשאין
עם מי לדבר על הכל, שאין עם מי לחלוק את החיים. הגאווה שלי,
שהפילה אותי מלכתחילה, לא נתנה לי להתקשר אליה ולהגיד שאני
מצטער ורוצה שנחזור. הייתי נקניק. המזל שלי אז היה שהיא לא
הייתה כל כך ותרנית כמוני, וכמה שבועות אחר כך היא התקשרה
אליי, אמרה שהיא מתגעגעת אליי, ושכל הריב היה טיפשי, ושאם אני
רוצה לגדל שיער אז מצידה שאני אגדל, והיא לא תגיד כלום. קבענו
להיפגש כבר באותו ערב בבית קפה. לפני שהגעתי לשם הלכתי להסתפר,
ועד סוף הערב כבר היינו מאורסים.

כמה ימים לאחר הריב עם ההורים, ראיתי פעם ראשונה מזה שנים רבות
את אמא שלי. לפנות ערב של יום אחד, ישבתי בבית שלי. מייק היה
סגור בשירותים כמו שהיה כבר שבועות. לא היה שום דבר מעניין
בטלוויזיה, ואת העיתונים כבר קראתי. השתעממתי, אז החלטתי לצאת
מהבית, לטייל קצת ברגל. לא יודע מה הביא אותי לשכונה הישנה
שלי. אני לא חושב ששמתי לב כל כך לאן הלכתי, סתם, נתתי לרגליים
שלי לקחת אותי לאן שרצו בעוד שהראש שלי ניסה לפענח את "תעלומת
מייק". היה קריר בחוץ.
לפתע שמעתי קול נשי צרוד פונה אליי: "היי, בחור, בחור. בוא
הנה, רוצה אותי? רק חמישים שקל ויש לך אותי, רוצה?". עוד לפני
שהבנתי מי הייתה הזונה שפנתה אליי, הבנתי שאני בשכונה הישנה.
הפחונים הקטנים לא השתנו עם השנים. כביסה מלוכלכת הייתה תלויה
להתייבשות לכל אורך הרחוב, פחי אשפה מלאים עד אפס מקום. חתולי
רחוב שחורים ושמנים נמו להם בגינות. ילדים רדפו אחד אחרי השנים
תוך כדי צעקות. 'כמה שנים לא הייתי כאן?' חשבתי לעצמי בעוד
שסובבתי את הראש לכיוון הזונה. הנשמה שלי עצרה.
"א...אמא?" שאלתי אותה, לא מאמין. כן, כן, זו הייתה היא. היא
אמנם נראתה הרבה יותר זקנה, היו לה כבר קמטים בכל הפנים, והיא
גם הייתה מאופרת הרבה יותר ממה שאני זוכר שהייתה אז, אבל זו
הייתה היא. הייתי בטוח בכך. "אמא? אמא של מי? איפה?" היא שאלה
בבלבול, וכשהבינה שהתכוונתי אליה אמרה: "לא, אני לא אמא של אף
אחד. הבן היחידי שהיה לי פעם, אני, אני אפילו לא זוכרת איך הוא
נראה. לא שאיכפת לי. עכשיו יאללה, חמישים שקל, מה אתה אומר?".
"ל...לא תודה." אמרתי תוך כדי שבחילה נוראית החלה לעלות לי
בגרון. רצתי במהירות לכיוון סמטה אפלה, והקאתי את כל מה שאכלתי
באותו יום.
ניגבתי את הפנים בגב כף היד שלי, יצאתי מהסמטה, ניסיתי להסיט
את מבטי מהכיוון בו עמדה אמי הזונה, וחזרתי הביתה. נכנסתי לבית
שלי, ופניתי ישר לשירותים. האור היה דלוק, ומייק היה שם, בכה
כרגיל. כשפתחתי את הדלת הוא הסתכל עליי במבט חסר אכפתיות, חסר
חיים. "רק שתדע," אמרתי לו: "שכרגע גיליתי שהאמא הביולוגית שלי
היא זונה שאפילו לא זוכרת אותי." אמרתי לו. העיניים שלו
התרחבו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר. הוא אמר:
"לפחות יש בינינו דבר אחד משותף", ואז חזר לבכות.

כפי שכבר ציינתי, אף פעם לא הייתי טוב במריבות. כנראה בגלל זה
לא טרחתי להתקשר להורים שלי לאחר הריב הגדול סביב עניין
הפסיכולוג. לא הייתה לפני כן תקופה כל כך ארוכה בה לא דברתי
אתם. אני חושב שזה הסתכם בחודשיים, לפני שאמא שלי שברה את
מחסום השתיקה והתקשרה אליי.
שמחתי לשמוע את הטלפון מצלצל. כבר אמרתי כאן קודם שבתקופה ההיא
לא היו לי כל כך הרבה חברים - כולם ניתקו איתי קשרים אחרי
שהתגרשתי ממנה, ושצירפתי גם את ההורים לרשימת האנשים שאני לא
כל כך בקשר אתם, המצב שנוצר היה שלא היו לי שיחות עם אנשים
בכלל. אמא שאלה אותי בטלפון אם קראתי את המוסף של ידיעות
בסופשבוע, וכשאמרתי לה שלא, היא אמרה שכדאי שאני אקרא, כי יש
שם כתבה שאולי תעניין אותי. לפני שסיימנו את השיחה היא התנצלה
על הריב, ואמרה שהיא ואבא חשבו על זה, והבינו שפעלו לא בסדר,
ושאם אני מרגיש שאני צריך ללכת לפסיכולוג אז זה בסדר מבחינתם,
וזה פשוט שהם קצת כעסו על זה שלא אמרתי להם את זה קודם. סיכמנו
שאני אבוא לארוחת צהריים למחרת, וניתקנו.
יצאתי מהבית, ובקיוסק הכי קרוב קניתי את מוסף הסופשבוע של
ידיעות. בהתחלה לא ידעתי מה בדיוק הייתי צריך לחפש שם, אבל
כשהגעתי לעמוד עם הכתבה עליה אמא שלי דיברה, ידעתי שמצאתי את
זה.
במרכז העיתון הייתה תמונה גדולה שלה, של גרושתי, ומעליה הייתה
כותרת אדומה וגדולה שאמרה: "המטופלת שהפכה לפסיכולוגית". חזרתי
הביתה, התיישבתי על הכורסא בסלון, וקראתי את הכתבה. הכתבה
סיפרה עליה, ואיך היא הדרדרה נפשית אחרי הריון לא מוצלח, ועל
איך בעלה עזב אותה ברגעים שהיא הייתה צריכה אותו יותר מכל,
ואיך היא נכנסה לדיכאון עמוק, ואפילו התאשפזה כמה פעמים במחלקה
הפסיכיאטרית. הכתבה המשיכה וסיפרה שיום אחד, היא החליטה ללמוד
פסיכולוגיה. "רציתי לעזור לאנשים אחרים, שלא יגיעו למצב שאני
הגעתי אליו", היא אמרה בראיון. מסתבר שבשנתיים בהן היינו
פרודים היא הספיקה להוציא תואר, ולהפוך לפסיכולוגית מצליחה.
בראיון היא אפילו הזכירה אותי: "אני לא מאשימה את בעלי. הוא לא
עזב אותי כשעזב אותי בגלל שהוא אדם רע, או בגלל שלא היה איכפת
לו. אני הרי מכירה אותו, הוא אדם טוב, באמת שכן. אבל מה,
עכשיו, אחרי שלמדתי, אני גם יודעת שהוא בן-אדם חלש. הרבה יותר
חלש ממני, מסתבר. ועל זה אני יכולה רק לרחם עליו, לא להאשים
אותו."
לאחר שסיימתי לקרוא את הכתבה, הנחתי את העיתון על השולחן. לא
ידעתי איך להגיב למה שנאמר על אישתי לשעבר שם. שלא לדבר על זה
שלא ידעתי איך להגיב על מה שהיא אמרה עליי. חלש? אני? לא, לא.
לא עזבתי אותה בגלל שהייתי חלש, עזבתי אותה בגלל ש... בגלל
ש... בגלל שהיא לא הייתה היא, בגלל שהיא לא אהבה אותי יותר.
היא טועה. לא משנה כמה ספרי פסיכולוגיה היא הספיקה ללמוד
בשנתיים האלה, היא בטוח טועה.
רק אז שמתי לב שמייק ריחף לו מאחוריי, הסתכל על העיתון הסגור
על השולחן. "אתה יודע מה יש שם?" שאלתי אותו, בלי לצפות
לתגובה: "יש שם כתבה, כתבה על אישתי לשעבר. היא גרה פה לפני
שאתה הופעת, אתה יודע. ובכתבה היא אומרת שאני חלש. לך תבין
אותה." מייק לא הגיב, רק המשיך להסתכל בעיתון עם העיניים שלו,
אדומות מדמעות.

בארוחת הצהרים אצל ההורים יום אחר כך, אמא שלי שאלה אותי למה
אני לא הולך לטיפול אצלה. בהתחלה לא רציתי לשמוע אותה אפילו,
אבל לה לא היה איכפת והיא המשיכה: "הרי היא מכירה אותך הכי
טוב, לא? אם אתה צריך לדבר עם מישהו, לא יהיה הכי טוב לעשות את
זה עם מישהי שאתה מכיר במקום עם זר מוחלט?". אמרתי לה שאני
אחשוב על זה, בלי להתכוון לכך בכלל.
ללכת אליה לטיפול? לא, לא, אין סיכוי אפילו. לא אחרי שהתגרשתי
ממנה, ולא אחרי מה שהיא כתבה עליי בעיתון. זה נכון שקצת
התגעגעתי אליה, התגעגעתי שיש לי חצי שני, והתגעגעתי לחייך את
החיוך הזה, שהיה שמור רק לה. מצד שני, גם זכרתי איך היא התנהגה
לפני שהתגרשנו, ולמה בדיוק עזבתי אותה, וגם על איך שהיא התנהגה
אליי כשהתקשרתי אליה באותו ערב בו אמרתי לה שאני רואה מפלצת
בבית שלנו. לא. אין לי למה לגשת אליה, אין לי למה לראות אותה
שוב.
אבל למרות כל זה, למרות הכל, עוד באותו ערב התקשרתי אליה
וקבעתי פגישה. היא ענתה לי לטלפון, ורק אז הבנתי כמה התגעגעתי
לקול שלה. עיוותי את הקול שלי, כדי שהיא לא תזהה, וקבעתי פגישה
בשם בדוי. תיארתי לעצמי שאם היא תדע שזה אני, היא לא תסכים
לקבל אותי. משכתי את השיחה כמה דקות נוספות, רק כדי לשמוע אותה
מדברת עוד קצת. היא דיברה כמו הבחורה שהתאהבתי בה, לא כמו
הבחורה שעזבתי. כשקבענו את זמן הפגישה, היא אמרה שהלו"ז שלה
מאוד עמוס, והיא יכולה לראות אותי רק בעוד שבוע. קבענו לשש
בערב, בכתובת שזיהיתי כבית הישן של הוריה.
השבוע שעקב את השיחה הזאת היה אחד מהשבועות האיטיים בחיי. לא
רציתי להודות בזה, אבל חיכיתי בקוצר רוח לפגישה הזאת. מייק
הסתגר בשירותים יותר ויותר מאז היום בו התקשרתי אליה. כמעט ולא
ראיתי אותו בכלל, רק כשהייתי צריך לשירותים, אז הוא היה יוצא
מהם, מרחף קצת ברחבי הבית, וכשהייתי יוצא מייד היה חוזר אליהם
וממשיך לבכות.
רק בשבוע ההוא הבנתי כמה אני בודד, כמה אני צריך חברה. יום
לפני הפגישה הלכתי להסתפר. השיער שלי אז כבר היה ארוך מאוד,
ונזכרתי בריב הגדול הראשון שלנו. לא רציתי שזה יחזור שוב. בראש
שלי עלתה תמונה וורודה, כזאת בה אני מגיע לפגישה, היא רואה
אותי, אני מתנצל, ואנחנו חוזרים להיות ביחד. כמובן שבמציאות מה
שהיה, היה יותר מסובך.

את הבית הישן של הורים שלה הכרתי מהתקופה שרק נפגשנו. היא גרה
עם ההורים אז, והיינו מבלים שם די הרבה, סגורים בחדר שלה,
מנסים להיות בשקט כדי שההורים שלה לא ישמעו. חצי שעה אחרי
שהכרנו עברנו לגור ביחד, וההורים שלה עברו לדירה קטנה יותר. הם
אמרו שבלי הבת שלהם בבית, אין להם למה לשמור על בית כל כך
גדול. את הדירה החדשה הם קנו עם כל מיני חסכונות לא ממומשים,
ואת הבית הישן הם התחילו להשכיר.
צלצלתי בפעמון. להפתעתי, הוא עדיין השמיע את אותה מנגינה
שהשמיע בפעם הראשונה שעמדתי שם, במפתן הדלת, מחכה לה, שתצא,
שתזמין אותי פנימה. חיכיתי מעט, ואז הדלת נפתחה.
היא עמדה שם.
השיער שלה היה רטוב ואסוף בגומיה. היא לבשה גופיה לבנה פשוטה,
שקנתה במבצע ברשת אופנה גדולה בתקופה שהיינו לחוצים בכסף.
וטריינינג. היא לבשה טריינינג. כשהיא ראתה שזה אני, הפה שלה
התעקם. היא לא נראתה מאושרת. אני דווקא הייתי מאושר. אהובתי,
אישתי, החצי השני שלי, שוב לפניי. לא האמנתי כמה התגעגעתי
לראות אותה. "אתה". היא אמרה לי. "אני", עניתי, וחייכתי את
החיוך שהיה שמור רק לה.
"אתה 'יוסי כהן', או שסתם הגעת לבדוק מה שלומי?" היא שאלה בקול
קר. "אני יוסי כהן", אמרתי, מגלגל את השם הבדוי שלי על הלשון.
היא נאנחה. פעם, כשחייכתי את החיוך הזה אליה היא קראה לי 'הדבר
הכי טוב שקרה לה בחיים'. עכשיו היא רק נאנחה. "בוא, בוא,
תיכנס", היא פינתה לי דרך. נכנסתי, וסגרתי את הדלת אחריי.
"קחי, זה בשבילך", אמרתי לה והגשתי לה את השקית שהכנתי מראש.
"מה זה?" היא שאלה. "תפתחי, תראי." "אחר כך", היא ענתה בקרירות
והניחה את השקית על השולחן. "שיהיה לך ברור," היא אמרה לי:
"שאני מקבלת אותך כאן רק בגלל שקבעת פגישה, ואני צריכה את
הכסף. שלא תחשוב שמתחיל בינינו משהו שוב, שלא תחשוב שיכול
להתחיל בינינו משהו שוב. לא אחרי... אתה יודע." הנהנתי,
וחייכתי. "פגישה פסיכולוגית בלבד." היא אמרה. "פגישה
פסיכולוגית בלבד, אל תדאגי" שיקרתי. "טוב. תכנס לחדר
טיפולים... זה איפה שהחדר הישן שלי נהג להיות. אני חייבת לשתות
קודם." שתקתי, ונכנסתי לחדר.
זכרתי את החדר הזה אחרת, עם מיטת עץ קטנה מוצמדת לקירו הצפוני,
ופוסטרים של להקות רוק על הקירות מסביב. זכרתי את החלון היחיד
שהיה בחדר, שתמיד היה פתוח והשקיף על הרחוב למטה. זכרתי שתמיד
היה שם מחניק. זכרתי שעות של התגפפויות, שעות של כיף, שעות של
אהבה ושעות של נעורים. מיטת העץ כבר לא הייתה שם. במקומה הייתה
ספת עור שחורה, ולידה, כורסת עור שחורה תואמת. הקירות היו
יתומים מפוסטרים. מעל החלון, שהיה סגור, היה מדף עם ספרי
פסיכולוגיה עליו. למען האמת, חדר הטיפול שלה היה מאוד דומה לזה
של ענת אורנשטיין, מה שגרם לי להרגיש קצת לא בנוח.
הרשתי לעצמי להישכב על ספת העור, וחיכיתי לה.
היא הגיעה כעבור כמה דקות, עם כוס מים ביד. כשהיא ראתה שאני
כבר שכוב על הספה, היא מלמלה משהו כמו "אני רואה שאתה מרגיש
ממש כמו בבית.", והתיישבה על הכורסה. הייתה שתיקה קצרה,
וכשהבנתי שהיא לא מתכוונת לשאול אותי למה הגעתי, התחלתי אני
לדבר. היא רוצה שזאת תהיה פגישה פסיכולוגית נטו? אני אתן לה
פגישה פסיכולוגית נטו. "את זוכרת שהתקשרתי אלייך, קצת אחרי
שנפרדנו?". "לא." היא אמרה בקול חד וחלק, שלא היה יכול להשתמע
לשני פנים. היא רצתה להבהיר שגם אם היא זוכרת, היא לא מייחסת
לזה חשיבות. ליתר דיוק, היא רצתה להבהיר שהיא לא מייחסת אליי,
ולכל העבר שלה איתי, חשיבות. "אני אזכיר לך," אמרתי: "התקשרתי
אלייך ואמרתי שיש מפלצת בבית שלנו." "שלך", היא תיקנה אותי.
"שלי," המשכתי - "בכל מקרה, ניתקת לי אז את הטלפון." "באמת?
אני לא זוכרת, אתה מבין, הייתי בתקופה הזאת על די הרבה כדורי
הרגעה." לא ידעתי את זה. "באמת?" שאלתי אותה. "באמת." היא
ענתה. שוב הייתה שתיקה קצרה, ושוב אני הפרתי אותה כשהבנתי שהיא
לא תעשה את זה: "אז, בכל מקרה, אני רואה מפלצת." "א-הא." היא
אמרה. לפי הקול שלה יכולתי לראות שהיא לא מאמינה לי. "אני לא
משקר," אמרתי לה: "באמת יש לי מפלצת בבית. הוא נמצא רוב הזמן
בשירותים, בוכה." "הוא? מפלצת זה נקבה, לא זכר." חשבתי על זה
שנייה, ואז הבנתי שהיא צודקת. "אהה, נכון. אולי הייתי צריך
לקרוא לו מפלץ כל הזמן הזה?" תהיתי בקול רם. היא לא הגיבה.
"בכל מקרה, הוא אמיתי." אמרתי לה, ואז קמתי מהספה. "בואי איתי,
בואי לבית הישן שלנו. אני אראה לך, אני אראה לך שהוא אמיתי",
אמרתי לה. היא לא הגיבה, רק הסתכלה עליי כאילו אני משוגע.
שילבתי את הידיים שלי, והוספתי: "בבקשה." אם היא הרגישה משהו,
הפנים שלה לא הסגירו דבר. "לא", היא אמרה בטון קר. לא נכנעתי.
"בבקשה בואי איתי, רק... רק תראי שהוא קיים, וזהו. בבקשה...
אני, אני צריך אותך."
הפנים שלה התעוותו לעווית זעם. גם היא קמה ממקום מושבה. "צא
מהבית שלי." היא אמרה לי בקול קר וכועס. "א...אבל..." ניסיתי
להגיד לה, אבל היא לא נתנה לי לסיים: "צא מפה. עכשיו. צא מפה,
ואל תבוא לפה יותר. אני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם, אתה
מבין אותי? אף פעם."
לא ידעתי מה לעשות, אז יצאתי. סגרתי את הדלת אחריי ונשארתי קצת
במסדרון. רציתי לתת לה קצת זמן, אולי היא תירגע ותסכים לבוא
אליי, אבל כששמעתי את כוס הזכוכית שהיא הביאה מתנפצת בחזקה על
הדלת הסגורה, הבנתי שכדאי לי לעשות כמו שהיא ביקשה.
כשחזרתי הביתה, מייק לא היה בשירותים. להפתעתי, נראה היה שהוא
חיכה לי ליד הדלת. כשנכנסתי הוא הסתכל עליי במבט מלא סימני
שאלה. "זה לא עבד," אמרתי לו: "היא לא הסכימה לבוא איתי." לא
חשבתי שהוא יבין למה התכוונתי, וגם אם כן יבין, לא האמנתי שזה
ישפיע עליו איכשהו. בתקופה הזאת אמרתי למייק דברים רק כדי
לשמוע את הקול שלי מדבר, ולא כדי לתקשר איתו. אבל המשפט הזה כן
השפיע עליו. העיניים שלו האדימו בבת אחת, והוא שוב התחיל
לבכות, וריחף לו לכיוון השירותים. אני נאנחתי, הלכתי לחדר
השינה שלי, ונרדמתי. ישנתי שעתיים, עד שהפעמון בדלת העיר אותי.
חצי ישן ניגשתי לפתוח, והופתעתי לראות אותה עומדת מולי.

"אני לא יודעת מה אני עושה פה אפילו." היא אמרה לי, ונכנסה
לתוך הבית. היא הסתכלה סביב, והלכה לכיוון המטבח. "אני רואה
שלא עשית הרבה עם הבית. הוא נראה בדיוק כמו שהוא נראה
כשעזבתי." יכולתי לראות שהיא לבשה את הג'ינס, אותו זוג שקניתי
לה, אז ביומולדת. אותו זוג שהבאתי לה לפגישה, בשקית. חייכתי
לעצמי. "אתה שומע, כנראה שאני עדיין אוהבת אותך." היא אמרה לי
בלי להסתכל עליי, והמשיכה להסתובב ברחבי הבית: "אני לא יודעת
למה. לעזאזל, אני צריכה לשנוא אותך על כל מה שעשית, אבל... אתה
יודע איך אומרים, באהבה ומלחמה אין חוקים." "גם אני עדיין אוהב
אותך." אמרתי לה, אבל היא לא הקשיבה, והמשיכה: "כן, זה העניין.
כנראה שאני עדיין אוהבת אותך, כי אם אני לא... אם אני לא אז
אני ממש לא מבינה למה הגעתי לכאן. עכשיו - " היא פנתה אליי
והסתכלה עליי סוף סוף: "המפלצת הזאת שדיברת עליה, אמרת שהיא
בשירותים? בוא נראה אותה, נראה על מה כל המהומה."
לפני שניגשנו לשירותים, תפסתי אותה סביב המותניים. בהתחלה היא
קפצה בהפתעה, אבל כשהתקרבתי אליה יותר ויותר היא לא ניסתה
להתנגד. היא אפילו החזירה לי נשיקה, וההרגשה הייתה כאילו אני
חוזר הביתה אחרי שהייה מאוד מאוד ארוכה מחוץ לבית. "א-הם." היא
אמרה שהפיות שלנו נפרדו: "המפלצת." "כן, המפלצת", אמרתי לה,
וניגשנו לכיוון השירותים.
בדרך לשם, התהוותה לי בראש תיאוריה. אולי המפלצת באמת לא הייתה
אמיתית? אולי המפלצת הייתה הזיה, כמו שכולם אמרו? זה התחבר יפה
דווקא. נפרדתי מאישתי, הייתי צריך חברה, אז התחלתי להזות
מפלצת. כשההזיה הזאת הפסיקה לרצות אותי, אז התת מודע שלי המציא
גם את כל הסיפור עם מנחם. בטח הכל זה פיקציה, הכל זה כמו בסרט
"פייט-קלאב", שבסוף מגלים אדוארד נורטון וטיילר דירדן זה אותו
בן-אדם. התיאוריה שלי אמרה לי, שכשנפתח את הדלת של השירותים,
התא יהיה ריק. התא יהיה ריק, ואני אתרפא סוף סוף ממחלת הנפש
שלי שגורמת לי לראות דברים, ונתנשק שוב, ואולי אפילו יותר. ואז
נתחתן שוב, ואולי הפעם נצליח לעבור הריון, והכל יהיה טוב, והכל
יהיה מושלם, והכל יהיה...
"מייק". שמעתי את הקול שלה ממלמל. בהתחלה לא הבנתי על מה היא
מדברת. עדיין לא יצאתי לגמרי מהפנטזיה שהייתה התיאוריה שלי.
"מה?" שאלתי אותה. היא הצביעה לעבר תא השירותים. "מ...מייק."
היא אמרה. העיניים שלה החלו לדמוע. הסתכלתי. מייק ישב שם,
בוכה, כהרגלו. כנראה שהתאוריה שלי לא הייתה נכונה למרות הכל.
"כן, זה המפלץ... מייק." אמרתי, ורק אחרי שאמרתי הבנתי: "רגע,
רגע. איך את יודעת שאני קורא לו מייק בכלל?" היא לא ענתה לי.
לא הסתכלה עליי. היא הסתכלה רק על מייק, כאילו רק היא והוא
בחדר. מייק, מצדו, הפסיק לבכות והסתכל עליה גם. "מ...מייק?"
היא שאלה. הוא הסתכל עליה, ואחרי דקה ארוכה של שתיקה, ענה לה.
"אמא?" הוא שאל. זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותו מדבר.
היא ניגשה אליו וחיבקה אותו. "מייק. הו מייק." היא אמרה. המפלץ
חיבק אותה בחזרה. היא בכתה, בכתה בכי חזק כזה. גם מייק בכה,
אבל הפעם זה לא היה בכי עצוב כזה כמו שהוא היה רגיל אליו, אלא
בכי שמח. "מייק..." היא אמרה, הקול שלה נשמע שלם ויציב יותר
ממה שאי פעם שמעתי אותו: "מייק... אתה הדבר הכי טוב שקרה לי
בחיים."
ואז הוא התחיל לזהור. בדיוק כמו בסיפור של מנחם. הוא החל
להקרין אור לבן, כמעט אלוהי. הסתנוורתי, וסגרתי את העיניים.
יכולתי לשמוע אותה צועקת: "לא! לא לא לא! לאאאאאא!". כשפתחתי
את העיניים שלי, כבר לא היה כלום בתא השירותים. האור הלבן
נעלם, ומייק אתו. היא התמוטטה על הריצפה בבכי, ומיררה: "לא. לא
עוד פעם. למה עוד פעם?".
לא ידעתי מה תהיה התגובה הראויה, אז רק ניגשתי אליה, חיבקתי
אותה חזק וליטפתי לה את הראש. פעם, כשהיא הייתה רואה סרט עצוב
ומתחילה לבכות, זה הרגיע אותה. הפעם היא לא הפסיקה לבכות, אבל
היא החזירה לי את החיבוק. היא נאחזה בי בחזקה, ובכתה חזק, חזק
מאוד. זו הייתה הפעם השנייה בה ראיתי אותה בוכה ביציאה מחדר
השירותים האלה. זו הייתה הפעם השנייה בה משהו שקשור במייק שבר
אותה. כשהחזקתי אותה בוכה, יכולתי לדעת שזו היית גם הפעם
השנייה בה אני מאבד אותה בגלל הדבר הזה, יכולתי להרגיש שהיא
עומדת לחזור למצב המדופרס שהייתה בו לפני שהתגרשנו.
ואז הבנתי הכל.

לשלומיאל, המפלצת של מנחם, קראו שלומי. גיליתי את זה כמה
חודשים מאוחר יותר, כשחקרתי את ההסטוריה של הבית הישן בו מנחם
גר. כמו שחשבתי שיקרה, גיליתי שלפני שמשפחתו של מנחם עברה לגור
שם, גרה שם משפחה שאיבדה ילד. מצאתי בספרייה העירונית כותרת
ישנה, שמספרת שילד בן שלוש נמחץ למוות תחת ארון שנפל עליו.
ההורים של אותו ילד, אכולי אשמה, עזבו את הדירה בה קרה האסון.
"אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות כאן", הם אמרו בראיון: "כל פריט
בדירה הזאת רק מזכיר לנו יותר ויותר את שלומי, וכרגע אנחנו
רוצים לשים את זה מאחורינו, ולשכוח מזה."
הכוונה שלהם לא הייתה רעה. הם הצליחו לשכוח מהבן הקטן והמת
שלהם, והתוצאה, לפחות בשביל אותו שלומי, הייתה הרסנית.
שלומיאל, כמו מייק, לא היה מפלצת. הוא היה רוח-רפאים.
כמו מייק. שניהם היו ילדים קטנים שמתו טרם זמנם, ושמשפחתם שכחה
מהם. כמו ההורים של אותו שלומי, גם אני ניסיתי לשכוח את מייק
העובר, ואני מניח שכדורי ההרגעה שאישתי לקחה השכיחו אותו גם
ממנה. רוחות רפאים של ילדים שנשכחו. זה היה ההסבר, זה היה
ההסבר ההגיוני היחידי. הרוחות חזרו למקום בו הם נהרגו. שלומיאל
בטח חי בחדר של מנחם, כי שם נפל עליו הארון. ומייק נהג לבכות
בשירותים, כי שם אישתי הפילה אותו, כשכל הסיוט הזה התחיל.

הסיוט. הסיוט שהתחיל, וסירב להיגמר. גם שחשבתי שזהו, שסוף סוף
הכל נגמר, גיליתי שהסיוט אפילו לא התחיל. כמו שתיארתי, איבדתי
אותה שוב. אחרי שעה קלה בה ישבנו שנינו על הרצפה ליד השירותים,
כשהיא בכתה ואני ניסיתי להרגיע אותה, היא קמה והלכה. לא ראיתי
אותה יותר שוב. גם לא ניסיתי למצוא אותה. אמא שלי קראה באיזה
עיתון שהיא עזבה לחוץ לארץ.
הרגשתי כמו אידיוט. הייתה לי הזדמנות שנייה, וגם אותה פספסתי,
גם אותה החמצתי. והכל היה אשמתי, בזה הייתי בטוח. אם רק הייתי
מנסה לזכור את מייק, הוא לא היה חוזר כרוח. או אם הייתי יותר
מתחשב באישתי בתקופת הדיכאון שלה, אולי לא היינו נפרדים
מלכתחילה. הכל אשמתי.

החודשים שהגיעו אחריי היו הגרועים ביותר בחיים שלי. לא יצאתי
מהבית. לא עניתי לטלפונים (רובם בטח היו מההורים שלי, שרצו
לדעת מה איתי). אכלתי שימורים ששמרתי בארון למקרה של התקפה
עיראקית. לא התקלחתי, לא התגלחתי, לא הסתפרתי. נראיתי כמו
זוועה, כמעט כמו איך שהרגשתי. התגעגעתי למייק, לבן האבוד שלי,
שסביר להניח שעכשיו - אחרי שמצא את אימו האוהבת שאמרה שהיא
אוהבת אותו - סביר להניח שהגיע לגן-עדן. התגעגעתי אליה.
התגעגעתי להורים שלי, אפילו לאמא שלי, הביולוגית. התגעגעתי
לכולם, ועדיין לא יכולתי ליצור קשר עם העולם החיצוני. כל מה
שאני נוגע בו נהרס, והכל באשמתי. הכל. באשמתי.
הכל.

הטלפון הראשון שעשיתי בתקופה הנוראה ההיא היה למנחם. הרגשתי
שאני חייב להסביר לו את מה שהבנתי לגבי המפלצות שלנו. אחרי כל
הטירחה שגרמתי לו לעבור בשביל שאני אוכל להגיע לתשובה, הרגשתי
שאני חייב לו הסבר. הוא ענה לטלפון, הקשיב למה שהיה לי להגיד,
ואז אמר שאני כנראה צודק. "זה נשמע הגיוני," הוא אמר: "אבל את
האמת שאני מעדיף לא לחשוב על זה יותר מדי. אני זוכר בתקופה של
הגן, שלא היו לי חברים. זה לא היה בגלל התקרית בה השתנתי
במכנסיים. הרבה ילדים השתינו במכנסיים בגן, ועדיין היו להם
חברים. לא, לא היו לי חברים בגלל שלומיאל, בגלל שהמשכתי להתעקש
שיש לי חבר מפלצת. כשהבנתי את זה, זה היה הרבה אחרי ששלומיאל
נעלם, אבל אז גם הבנתי לראשונה שאולי עדיף אם אני פשוט אשכח
מכל הסיפור. שלומיאל לא עזר לי בחיים, רק הזיק לי. אולי הגיע
הזמן שתשאיר גם אתה את העבר שלך, את מייק ואת אישתך ואת הכל,
מאחוריך ותמשיך לחיות. היי, אם אני, ה"משתינן", הצלחתי להתחתן
ולהקים משפחה, אני בטוח שגם אתה יכול."

אחרי השיחה הזאת, יצא לי לחשוב הרבה על מה שהוא אמר לי. הייתי
בן 34. נראיתי זוועה. הסרחתי. גרתי בטינופת. אולי מנחם צדק?
היה זה יום שישי אחד, בו החלטתי שאין לי מה להפסיד. הורדתי את
הבגדים, ונכנסתי לאמבטיה. קודם התגלחתי, הורדתי זקן של חודשים.
אחר כך נכנסתי להתרחץ. סיבנתי את עצמי שלוש פעמים. חפפתי את
הראש חמש פעמים. יצאתי נקי. כבר שכחתי איך נקי מרגיש. הלכתי
ברחבי הבית עירום, מרגיש את האוויר הקריר מכסה את גופי.
התכוונתי לצאת. לא ידעתי לאן. בטח לפאב. רציתי להשתכר, לשתות,
אולי אפילו להתחיל עם מישהי. אבל אז עצרתי. משהו עלה לי בראש,
משהו שלא חשבתי עליו קודם.
אולי זו לא הייתה אשמתי? יכול להיות ש...?
הרצתי בראש שלי תיאוריה חדשה. רוחות רפאים של ילדים אבודים.
מנחם ואני, שנינו היינו, בזמן שראינו את הרוחות, בודדים. אולי
זה הפתרון? אולי בדידות מושכת בדידות?
למנחם קראו "משתינן" בכל התקופה שלו בגן. אמא שלי אף פעם לא
דאגה לי, ואם פיציתי את חוסר תשומת-הלב אז, הרי שכשהגעתי
לגירושין כבר לא הצלחתי לעשות זאת, ונשארתי לבד. גם מנחם וגם
אני, בדיוק כמו שלומיאל ומייק, היינו אבודים. היינו לבד. ואם,
כמו שחשבתי, בדידות משכה בדידות. אז, למרות הכל, זאת לא הייתה
אשמתי.
לא. זאת הייתה אשמת האמא הביולוגית שלי, ואישתי שהפסיקה לאהוב
אותי אחרי ההפלה, והחברים שניתקו קשר. זאת אשמת הסביבה. זאת לא
הייתה אשמתי.
ליתר ביטחון, ניגשתי למראה הגדולה בחדר האמבטיה. הבגדים
המלוכלכים שלי היו זרוקים על הרצפה, הסריחו מזיעה ולכלוך.
סתמתי את האף, ובחנתי את עצמי מקרוב לקרוב. באור הפלורסנטי
שהאיר את החדר, העור שלי קיבל גוון ירקרק. העברתי יד על המצח
שלי, ויכולתי להרגיש בליטות קטנות קטנות מעל הגבות.
חייכתי לדמות במראה. לא. לא אשמתי.

עם המחשבה הזאת התלבשתי, הסתרקתי, אספתי את השיער בגומיה,
ויצאתי לפאב במרכז העיר. קיוויתי להשתכר, קיוויתי לדפוק את
הראש, קיוויתי לפגוש מישהי, קיוויתי שאני אשיג זיון, אבל יותר
מכך, קיוויתי שיצא לי מהערב הזה קשר. קשר ארוך. קשר רציני. קשר
שהפעם, הפעם אני אצליח לשמור עליו. קיוויתי לפגוש מישהי,
להתחתן אתה, להביא אתה ילדים. ויותר מהכל, קיוויתי שהפעם אני
לא אהרוס לה את החיים תוך כדי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבל לאן?
לאן?!!!!!!
לאן???????
לאן לשלוח?...


סלוגן פרנואיד


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/02 2:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה