[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
בשם הדת

".ויהיו לנו 3 ילדים!".
"לא! 5 ילדים! 2 בנים ו- 3 בנות" אמרה ופערה את עיניה הכחולות
לרווחה, מתענגת על חלומות פקטיבים.
"למה רק 2 בנים ו- 3 בנות?" הופתעתי מן התכנון הקולח.
"כדי שאתם הבנים לא תהיו הרוב בבית" צחקה, "אחרי הכל אם זה
יהיה כדורגל או קומדיה רומנטית, הרי ברור שזה יהיה קומדיה."
נשענתי לאחור וזעפתי פנים כשם שאבי היה עושה. מיה שישבה לצדי
נשענה על מרפקה והביטה בי במבט אוהב שכזה. הרגשתי שמיה ואני
כבר הגענו לשלב במערכת יחסים שאפשר בהחלט לפתח אותו הלאה, אני
מתכוון לנשואים. מעולם לא הייתי במערכת יחסים שהובילה אותי
לשאלה הגדולה. היום כשאני מביט במיה אני יכול לומר, ללא היסוס
קל שבקלים, שאני באמת אוהב אותה. ומי היה מאמין זה הדדי. מיה
קפצה לחיכי ושילבה את רגליה לצידי. היא קירבה את פניה אל שלי
ונשקה לי, מגלגלת את לשונה בשלי. חייכתי. "זה אומר שנתפשר על 2
ו- 2?" ביקשתי. היא הנידה בראשה לשלילה ואז פסקה מלחייך, "מה
שכן, אני חייבת לדבר איתך על משהו רציני". וכאילו ניחשתי את
העומד לקרות לבי החסיר פעימה. "רק שזה לא נגמר" חשבתי בשקט
ומיד נזכרתי שדקה ספורה לפני כן כמעט וטרפה אותי בתשוקתה.
לפחות את הגרוע מכל חששותיי הסרתי. מיה קמה מעלי, כנראה ששמה
לב לפני החיוורות, והתיישבה על הספה שמולי. "את לא בהריון או
משהו כזה?" שאלתי ולו רק בכדי לוודא. "לא" השיבה וחייכה, אם כי
הרגישה צורך לומר ולהוסיף בלווי הרמת גבה "הלוואי". חייכתי
והמשכתי לחשוב בשקט "חסר היה לך".

"אני לא יודעת איך לומר את זה, אבל חשבתי על זה המון זמן".
עיקמתי את פי, זה כבר נשמע כאילו היא זורקת אותי. "זה מקונן בי
כבר כמעט שנה" אמרה והצביעה בעזרת ידיה אל מרכז גופה. מוחי החל
קודח, מחשבות נוראיות תקפו אותי ללא הרף. "טוב לנו ביחד?"
התפרצתי. מיה הביטה בי היטב, יכולתי לראות שהיא מתרגשת כמעט
יותר ממני. הוצאתי מטפחת מהכיס ולחצתי אותה כנגד אפי המזיע.
"ודאי שטוב לנו ביחד, אני אוהבת אותך" אמרה בטון מתפלא. "גם
אני אוהב אותך, אולי אני לא אומר את זה מספיק, אבל אני כן!".
מיה חייכה, "הו טיפשון! אולי תיתן לי לסיים, זה קשה לי גם
ככה". "אם כך, מה הדבר?!" שאלתי סקרן. "אני צריכה להתנצר" אמרה
ושתקה.

נרגעתי, נשמתי לרווחה, מיה ואני נשארים ביחד. ואז הבנתי את
דבריה ונבהלתי. יותר נכון נכנסתי לפאניקה.
נשכתי את השפה, אני חושב שאולי חזק מדי, "להתנצר?" בדקתי. מיה
הנהנה בראשה ואף חזרה על המילה כדי להראות לי שלא טעיתי -
"להתנצר". אני אומנם יהודי (ע"פ דרישות הדת, אם כי היום כבר אי
אפשר לדעת מי כן ומי לא) אך אטאיסט באורח חיי ואיני אדם מאמין.
אני אוהב את כל הבריות ובכל זאת הדבר נגע לליבי באיזשהו אופן
מוזר. אולי בגלל ההקדמה חסרת התקדים שמיה נתנה לדבר. את המילה
הראשונה במשפט המחץ שלה הבנתי. כעת לכשסיימה להבהיר את השלישית
הגיע הזמן לשאול לפשר השניה. "צריכה?". מיה לקחה נשימה ארוכה.
"אפילו חייבת". "הבנתי" אמרתי חרף העובדה שכלל וכלל לא הבנתי.
"אבל למה?". "אני לא יודעת איך להסביר לך, אבל זה פשוט ככה.
זאת אני, כלום לא השתנה. אני עדיין מיה!".

"אבל מיה, למה?".
מיה אספה את שיערה לאחור, "תראה אהובי, אלו הם חיי, ואני אוהבת
אותם. אני חייה כך זה זמן רב, אומנם אני לא ממש מאמינה בישו
ובכל אבל באורח החיים כן!".
"אני חושב שאת סתם מחפשת תשומת לב, פרובוקציה!" קנטרתי.
"אבל אני לא".
"אם עד עכשיו את חייה ככה, למה לעשות את השינוי עכשיו?".
"כי החלטתי להיות שלמה עם עצמי, ללכת עם זה עד הסוף, כמו שאמרת
לי לעשות תמיד".
(ארור אני והעצות שלי). "מיה, להיות נוצרי משמעו להאמין בברית
החדשה, אם את סתם חושבת שזה -מגניב- 'אורח החיים' הזה שלהם, אז
אין בעיה, תחיי ככה, כי זה טוב לך, אבל אל תתנצרי רק בגלל זה"
חיפשתי תירוץ טוב.
מיה הביטה בי ממושכת, עיניה הכחולות נוצצות.
דמיינתי את אבי שומע שאישתי גויה הינה. ראיתי את ילדי שטרם
נולדו, נקרעים בין חג הפסח ל-פסחא. בין יום שבת ליום ראשון.
מעולם לא ייחסתי חשיבות לחג סוכות ורק כעת אני מבין שכל שרציתי
היה לשבת לצד ילדי בחגים ולספר להם מעשיות מהעבר שאבי סיפר לי
ושאביו סיפר לו.
אולי בזמן אחר, בזמן שלא יחזור עבורי בו מערכות יחסים היו רק
אהבה בין שני אנשים ללא כל שיקולים צדדים. בתקופות שבהן התשוקה
היתה המוטיב המניע בחיים ולא ראליסטיות מונחה בשיקולים כלכליים
אולי אז זה היה יכול לעבוד. אבל היום, היום זה זמן אחר, תקופה
שונה ולצערי אף עכורה באינטרסנטיות מנפולטיבית מצד כל גורם
אפשרי.
"את בטוחה?" שאלתי נעצב, חושש מן התשובה.
דמעה אחת זלגה מעיניה של מיה.
שנינו השתתקנו ולאחר מכן נוספו עוד דמעות רבות.

הדברים הנוראים ביותר בעולם, נעשו בשם הדת.
עבורי, הגדול שבהם היה שמיה שלי נלקחה ממני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רגע, תסבירו לי,
מאיפה אתם כל כך
בטוחים שמי
שמאשר את
הסלוגנים הוא
גבר? אולי הוא
אישה, כמו
בדוגמה? אולי
היא נעלבת מזה?
אני אומר
שמעכשיו צריך
להגיד "זו
שמאשרת את
הסלוגנים", ואף
אחד לא ישנה את
דעתי!


מתוך הסרט
"סלוגמה" בבימוי
רמבו 2


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/8/99 20:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה