היה היו להם פעם זוג ציפורים, אשר אהבו אחד את השני עד מאוד.
הן הלכו, והתחתנו.

כעבור לא הרבה זמן, נולד להן גוזל קטן, יפה וחמוד; אבל הייתה
לו בעיה קטנה... למען האמת, הבעיה לא הייתה קטנה כלל וכלל,
הבעיה למעשה הייתה הראש של הגוזל, הראש הענקי של הגוזל.
הוריו המודאגים היו ממש אובדי עצות, ומשלא נותרה להם כל תקווה
אחרת, החליטו ללכת לרופא.
הרופא בחן את הגוזל מכל הכיוונים: בדק את העיניים, בדק את
האוזניים, ביקש לפתוח מקור גדול גדול, ועדיין... כלום!
הרופא לא ידע מה להגיד או מה לעשות כדי לטפל בראשו הענק של
הגוזל ושלח את ההורים יחד עם הגוזל בחזרה לביתם.
"תגדלו אותו כאילו היה כאחד הציפורים" הייתה עצתו היחידה,
"אולי כשיגדל כל גופו, הראש יכנס גם הוא לפרופורציה הנכונה..."
אמר להורים המודאגים כדי להשאיר מקום לתקווה; וההורים, בלא
אפשרות אחרת, עשו כמצוות הרופא.

עברה שנה, עברו שנתיים, ובסופו של דבר, עברו חלפו להם 18 שנה.
והגוזל, שהנה אוטוטו עמד להפוך לציפור מן המניין, כבר היה גדול
מספיק להבין שהוא איננו כשאר הציפורים: "הראש שלי גדול בהרבה
משל השאר" נהג להגיד לעצמו, "אבל אני אוהב את הראש שלי בצורתו
ובגודלו הנוכחי, ולא הייתי מתחלף עם שום גוזל אחר לעולם", היה
ממשיך את המשפט.

חלפו להם ימים או חודשים, וגוזלנו קיבל הביתה הודעה האומרת
שעליו להתייצב לשירות פעיל באירגון גדול וחזק שמטרתו הבלעדית -
"להגן על הציפורים בכל זמן ובכל מצב".
הלך לו הגוזל אל האירגון הגדול כולו שמח וגאה לעזור לשאר אחיו
הציפורים, מפני ש: "אם לא יעבדו כולם יחדיו ולמען אותה מטרה,
לא ישיגו שום דבר, ולבטח שלא ישיגו הגנה" (כך לפחות נהג להגיד
לעצמו ולכל שאר הציפורים איתם עבד בכל שלב ושלב).

אחרי כמה וכמה ימים (או חודשים, או שנים, לא זכר במדויק), לאחר
שהספיק להכיר את שאר הציפורים שעבדו יחד עימו, והן מצדן הכירו
את משנתו, טענו שזה הכל בגלל ראשו הגדול, והחלו מתעמרים בו, על
לא עוול בכפו.
"למה אתה עושה כזה דבר ללא שביקשתי?" שאל אחד.
"עזוב אותך מזה, מה אכפת לך אם שאר הציפורים לא יקבלו את מה
שהן צריכות? זאת אחריות שלך?" שאל שני.
"מה אכפת לי מה אתה צריך כרגע? תעשה מה שאמרתי לך עכשיו, ומצדי
כל מה שעשית עד עכשיו, שילך לעזאזל..." צעק שלישי.

וגוזלנו, שחטף על ימין ועל שמאל, אך ורק בגלל גודל ראשו הגדול,
התחיל להבין את משמעות העבודה בארגון הזה, הגדול.
ראשית הבין, כל הגוזלים חייבים לעבוד שם לתקופת מה, ולכן, על
שום היותם מחוייבים לעשות עבודה שחלקם (לא כולם) לא רוצים
לבצע, הם לא מבצעים אותה על הצד הטוב ביותר; והחלק השני של
הציפורים בארגון, אלו שנשארו לאחר תום תקופת החובה, מרגישים
שהגוזלים לא ברמה שלהם, ובחיים לא יתנו להם יד חופשית בשום
דבר.

לאט לאט, ככל שגבר דכאונו של הגוזל, על שלא הצליח לגרום לשאר
הגוזלים והציפורים לראות את צדקת דרכו, והבין שהוא בודד
במערכה, החל ראשו לקטון... ולקטון... ולקטון... עד שהיה בגודלו
של הציפור האחראית על השקיית העציצים בכל רחבי האירגון...

כך נשאר ראשו של הגוזל בגודלו הזעיר, עד שחלפה לה תקופת החובה
של שירותו, וכנפיו הגיעו לגודל המספיק כדי לעוף.
או אז, משהחל את טיסתו הלאה אל הגבהים, ראשו, שעד כה היה בגודל
של אפונה, החל לגדול ולגדול שוב, והציפור טסה אל עבר הלא
נודע...