[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרן שטיין
/
ג'ואנה

הוא נופף לשלום והתרחק אט אט. "אל תדאגי, אני אחזור" קרא אליי
מספינתו. "ותשמרי טוב טוב על אמא!" אני עדיין לא מאמינה שהוא
השאיר אותי לבד איתה. ילדה בת 15 נשארת לבד לטפל באימה החולה
בעוד אחיה בן ה- 21 יוצא לטייל בעולם. מה איתי? לי אין חיים?
לא רציתי לדאוג לה. היא הייתה הדבר האחרון שהייתי צריכה כרגע.
אז טיפלתי בעניין. במקום לטפל בה. נפטרתי מהאחריות.

אני יושבת פה במרפסת, שלוש שנים אחרי. אחי עדיין לא חזר. לא
היה לי איכפת, אמא כבר לא הטרידה אותי. המשטרה לא הציקה לי
יותר מדי. היא כבר הייתה נורא חולה. פשוט קבעו שהיא מתה מוות
טבעי. ואותי השאירו לבד. הירושה טיפלה בי. סיפקה לי כל מה
שהייתי צריכה - דירה, חשבונות, אוכל, בגדים, גראס, הרואין,
וקצת קוקאין פה ושם. ממש הייתי מסודרת. כיביתי את הסיגריה שלי
והלכתי לאמבטיה. זה היה כחול. אלוהים אדירים זה היה כחול. אני
בהיריון. לא היה לי כוח להתמודד עם זה. יצאתי החוצה בתחתונים
לתיבת הדואר לאחר ששמעתי את הדוור. הדלקתי עוד סיגריה, והדוור
שרק לי שוב. הייתה גלויה מאחי, והיא לא עניינה אותי במיוחד.
השלכתי אותה על השולחן עם שאר הדואר מלפני שבועיים. לקחתי דף
ועט והתחלתי לכתוב שמות על הדף. אח"כ הקפתי את עומרי בעיגול.
הכי הגיוני שהילד שלו. נסעתי אליו הביתה והוא היה שם, לא עושה
כלום, כפי שציפיתי ממנו. סיפרתי לו ישר. תמיד שנאתי ללכת
מסביב. הוא ממש שמח. הוא אפילו קפץ משמחה. התרגש נורא, וחיבק
אותי כל הזמן. ואז הוא שאל אותי מי האבא. הוא לא הבין שהתינוק
שלו?? אההה.... בנים. "אתה האבא...." אמרתי בקול חלוש. מבטו
השתנה ממבט של שמחה למבט של שנאה. "את לא יכולה לדעת" הוא אמר
בטון קר. התחלנו לריב. הוא צעק עליי שאני לא יכולה סתם לבוא
ולהפיל עליו תינוק. צעקתי שזה מה שהוא עשה לי. ואז הוא התחיל
להרביץ לי. ברחתי משם. חזרתי הביתה והסנפתי קצת חומר. קראתי את
הגלויה מאחי. הוא כתב שהוא עוד חצי שנה יחזור לארץ, והוא הוסיף
- בערך. זה מה שהוא אומר כבר שנתיים..
הוספתי אוכל לפרינס שיילל כל היום שהוא רעב, והלכתי לישון. לא
רציתי לקום. לא רציתי לקום אף פעם.  הטלפון העיר אותי, 4 שעות
אחרי שנרדמתי... טעות במספר. תמיד שנאתי טעויות במספר. קמתי
כבר ונכנסתי למקלחת. כאב לי להסתבן. לאן שלא הפנתי את מבטיי
ראיתי כתמים כחלחלים וחומים שכאבו כאשר נגעתי בהם. בגלל עומרי,
- אמרתי לעצמי. תמיד שנאתי את עומרי.
החודשים עברו, וכבר הייתי בחודש חמישי עם ג'ואנה. החלו להיות
לי כאבי בטן ומצבי רוח. לא היה לי על מי להוציא את זה. אפילו
פרינס כבר ברח.
לקחתי את המצית שלי והדלקתי ג'וינט. אז מה אם זה לא טוב
לתינוק?...  גם כל המכות שהיא חטפה זה לא טוב. גם לגדול בלי
אבא זה לא טוב. ליטפתי את בטני ברכות וחשבתי על כמה שאני שונאת
את עומרי. פתאום נזכרתי באימי. מוזר שנזכרתי בה ככה פתאום, איך
שפעמון הדלת צלצל. כיביתי את הג'וינט, ליתר ביטחון וקמתי לפתוח
את הדלת. אחי עמד שם. עם מזוודות וחיוך ענקי מרוח על פניו.
"בדירה הישנה אמרו שעברת לפה. אמא הסכימה לעבור? היא אהבה את
הדירה הישנה." לא עניתי. הוא לא חיכה שאני אענה. נכנס פנימה,
הניח את המזוודות. "הופה! מישהי פה נכנסה להיריון, הא?? בן או
בת? או שאת לא יודעת? איך קראת לו? מי האבא בכלל? אלדד? אמיר?
אה זה בטח צחי! זה צחי נכון? ידעתי. הכלבלב הקטן. איפה הוא? יש
לך סיגריה בשבילי אולי?" שתקתי. לא ידעתי מה להגיד לו. מה הוא
קופץ עליי ככה? "נו אנה, יש לך סיגריה או לא??" הוא שאל. נתתי
לו סיגריה. הוא הוציא מצית והדליק אותה. זיפו. יפה כזאת. "נו
אז מה חדש? אחותי הקטנה... איזו אירוניה. אני גר אצל אחותי
הקטנה." מה??? לא האמנתי למה שהוא אמר. "אתה גר פה עכשיו?!"
"את תגרשי אותי?" הוא שאל. "איפה אמא, תגידי?" "אמא מתה,
איתי." "מתה??" הוא שאל, אבל לא נראה שאיכפת לו כ"כ. "למה לא
כתבת לי כלום? בכלל לא ענית לי לשום מכתב ששלחתי לך." "על מה
רצית שאני אענה לך?! אתה שולח לי גלויות ממקומות שאני לא יכולה
לבטא את השם שלהם על כמה אתה נהנה לך בחו"ל, ואתה משאיר אותי
לבדי לטפל באמא?!" "ואני רואה שלא בדיוק עשית עבודה טובה. שלוש
וחצי שנים אחרי שעזבתי ואת עדיין נשארת ילדה קטנה." התעצבנתי
עליו. באיזו זכות הוא בא לפה ומתחיל להעביר עליי ביקורת?
"יכולתי לטפל באמא לו רציתי!" "לו רצית?" הוא שאל. דביל. ידעתי
שהוא לא יבין. "כן, לו רציתי. ולא בדיוק רציתי. אז עשיתי מה
שכן רציתי. לא היה אף אחד שיגיד לי 'לא'." "את רצחת את אמא?!"
פתאום איכפת לו, הא? "חס וחלילה!" התגוננתי בציניות. "במסמכים
כתוב שהיא נפטרה מהמחלה." "אני בשוק ממך! איך יכולת להתחמק
מדבר כזה?!" "גם אתה ברחת, אם אתה צריך שאני ארענן את זכרונך."
הוא כעס. איתי קם והחל גם להכות אותי. כל גופי כאב. חבולות על
חבולות.
החודש הזה שאיתי גר איתי היה נוראי. כאבה לי הבטן כל הזמן והוא
לא עזר לי בכלל. הדבר היחידי שהרגיע אותי מדי פעם זה קצת חומר
או איזה באנג. באמצע החודש השישי התחילו לי הצירים. אין לי
מושג בהריונות אבל אני יכולה להישבע שלא צריכים להיות כאלו
צירים בכזאת תכיפות בחודש השישי. נסעתי לרופא והוא לא הבין מה
קורה. פתאום נשברו לי המים. "הגיע הזמן" הוא אמר. "מה ז"א הגיע
הזמן עוד לא הגעתי לחודש שביעי אפילו!" הוא ניסה להסביר לי
משהו שהוא בעצמו לא הבין. אבל הצירים שלי התחילו להיות ממש
כואבים. לקחו אותי לחדר יולדות, ושם, אחר 9 וחצי שעות של כאבים
וסבל, ג'ואנה הקטנה יצאה. ואני לא סתם קוראת לה קטנה. היא
הייתה פיצית. שמו אותה באינקובטור ולא נתנו לי לראות אותה. כל
הזמן הרחיקו אותי ממנה, והתחמקו כששאלתי אם היא בסדר. כ"כ
רציתי סיגריה עכשיו. שאלתי את האחות למה לא נותנים לי לראות את
ג'ואנה. היא אמרה שאני צריכה להתבייש בעצמי, ויצאה בכעס. שלחו
אותי הביתה וחודשיים רדפתי אחרי הרופאים. הגעתי לביה"ח ועמדה
שם עובדת סוציאלית שחיכתה לדבר איתי. "למה הם לא נותנים לי
לראות את ג'ואנה?!" רציתי לבכות. "הריצו לה כמה בדיקות, כדי
לבדוק מה קרה." "מה לא בסדר בה? פשוט תגידי לי!" "אנה, היא
נולדה מכורה להרואין וגראס. התינוקת שלך, במשקל 1.4 ק"ג סובלת
מכאבים בגללך, נאבקת על טיפת חמצן." התחלתי לבכות. מה הם
יודעים בכלל?! "אתם תקחו אותה ממני?" "אולי תפסיקי לחשוב על
עצמך פעם אחת?! ג'ואנה סובלת!! התינוקת שלך סובלת! את לא רוצה
לעזור לה?! אנחנו נשלח אותה למשפחה אומנת ברגע שתבריא ואת
תוכלי לבקר." "אז היא תבריא?" העובדת הסוציאלית הפנתה את מבטה.
"אני יכולה לראות אותה לפחות?" אמרתי בדמעות. "כרגע אני חושבת
שעדיף שתחזרי הביתה. אני מצטערת." "לא את לא!" צעקתי ונסעתי
הביתה. דפקתי עוד באנג והכנתי לי משהו לאכול.
"מה שלום ג'ואנה?" איתי צץ לפתע. "כאילו שאיכפת לך" אמרתי.
"שאלתי, לא?" התחלתי לבכות שוב. "אני עוד מעט בת 20 והם לא
נותנים לי לראות את התינוקת שלי..... אני יכולה לטפל בה." "את
אפילו לא יכולה לטפל בעצמך. תסתכלי על עצמך! כל היום את יושבת
על הספה ומסניפה הרואין. ככה את רוצה לטפל בתינוקת שלך?!" לא
רציתי לשמוע את מה שיש לו לומר. לא רציתי לשמוע את האמת. זרקתי
עליו כרית והלכתי לישון בחדרי.
כמה שבועות אחרי זה ביקרתי שוב בביה"ח. מזה 12 ימים שאני
נקייה. נקייה מהכל. אפילו מסיגריות. "אני יכולה לראות אותה?...
בבקשה....?" "מצבה של ג'ואנה החמיר" אמר לי ד"ר זילברשטיין.
"אני שמח שאת נגמלת אבל לתינוקת קטנה שבקושי נושמת זה קצת יותר
קשה. אני מקווה שאת מבינה." אמר והלך. שוב, חזרתי הביתה. אני
עדיין לא מאמינה. זאת התינוקת שלי! אני נשאתי אותה ברחם שלי.
אני ילדתי אותה. לרופאים לא באמת איכפת. אני זאת שיושבת בבית
ובוכה. אני דואגת. אני אוהבת אותה. בשבילם היא רק עוד מקרה.
בשבילי היא הכל. הכל.
דפיקה בדלת הפריעה לי לכתוב ביומני. פתחתי את הדלת. זה היה
עומרי. תמיד שנאתי את עומרי. "נו, אז איפה הוא? לפי החשבון שלי
כבר היית אמורה ללדת." "עומרי מה אתה עושה פה?" "באתי לראות את
הבן שלי!" הוא אמר. "אמרתי לך לא פעם ולא פעמיים שהיא בת
וקוראים לה ג'ואנה." "אהה.. אמממ.... כן, כן... אז... איפה
היא?" "עומרי אני מבקשת שתלך". "זה גם הילד שלי! אני רוצה
לראות את הבן שלי!" "זאת בת עומרי, זאת בת. לא באמת איכפת לך.
לא בשבילה אתה פה. מה אתה עושה כאן עומרי?" מבטו נהפך למבט חסר
אונים. הוא התיישב על הספה והתכווץ כמו ילד קטן, מחבק את
הכרית. "עומרי... אתה בסדר?" "כן... כן, אני.. אני בסדר" "אז
מה אתה רוצה?" הוא הרים את מבטו אליי והביט בי בעיניי כלבלב.
כמו ילד שרוצה את הממתק שלו הוא שאל אותי- "יש לך אולי קצת
חומר?..." "עומרי צא מהבית שלי. צא!" "אנה נו... אל תתנקמי בי
עכשיו.. אני צריך אותך" "אתה לא צריך אותי, אתה צריך חומר, אבל
אני הפסקתי עם זה עומרי. אני הפסקתי. הילדה הקטנה שלך סובלת
מזה. הילדה הקטנה שלי סובלת מזה, ואתה בא אליי לבקש עוד?!
טוב, ביקשתי שתצא, לא?" המבט המבקש שלו התחלף במבט מעוצבן.
"זונה רוסיה. אני הבאתי אותך לזה. אני תמיד השגתי לך חומר
ותמיד חיפית עליך! לולא אני בכלל הייתי נשארת ילדה קטנה בת 15
שישנה ברחובות. כפוית טובה מסריחה". לא היה לי איכפת ממה שהוא
אמר, לפחות הוא הלך.

אני יושבת פה במרפסת, שלושה ימים אחרי. אחי עדיין גר אצלי. לא
היה לי איכפת, עומרי כבר לא הטריד אותי יותר. המשטרה לא הציקה
לי יותר מדי. היו לו בקיבה כמויות על כמויות של סמים. פשוט
קבעו שהוא נפטר ממנת יתר. איתי עזר לי, אבל לא כ"כ הייתי צריכה
את העזרה שלו. טיפלתי בשכר דירה, חשבונות, אוכל, בגדים, דברים
לג'ואנה, דיסק פה ושם, מה שלא רציתי. ממש הייתי מסודרת. חוץ
מזה שהתגעגעתי לג'ואנה. רציתי אותה איתי יותר מכל.
יצאתי החותה בתחתונים לתיבת הדואר אחרי ששמעתי את הדוור. הדוור
שוב שרק לי. היה מכתב מבית החולים. רצתי חזרה הביתה והתיישבתי
על הספה. פתחתי את המכתב במהירות. המעטפה הייתה קטנה. קטנה
מדי, לטעמי. היו כמה שורות סתמיות... שבתי חולים רושמים בשביל
הרשמיות... קראתי את זה בקול.. - 'לכבוד גב' קושנירסקי.... בלה
בלה בלה... בטיפולו של ד"ר זילברשטיין.... בלה... אנו מצטערים
להודיעך על פטירתה...' התחלתי לבכות. 'פטירתה של ג'ואנה
קושנירסקי... שעת פטירה...' הפסקתי לקרוא. רציתי למות באותו
הרגע. למה לקחת לי את ג'ואנה, אלוהים?! אני אוהבת אותה... אני
רוצה אותה! אני יודעת שלא מגיע לי אחרי החיים שלי.. אבל היא
עזרה לי! היא עזרה לי לעזור לעצמי! הפסקתי עם הכל! באמת!!
הפסקתי עם ההרואין, עם הגראס, עם הסיגריות... אני טובה עכשיו!
אני רוצה להיות טובה.. ואני רוצה את ג'ואנה. אני רוצה את
ג'ואנה אתה שומע אותי?!?!    התייפחתי.   למה?! למה דווקא
עכשיו?!... למה... למה.......  
שבועיים לא ישנתי או אכלתי כמו שצריך. לפחות לא התחלתי לדפוק
באנגים שוב.

אני כבר שנה וחודשיים נקייה. ולמען האמת, זה לא מפריע לי בכלל.
אני מאושרת עד השמיים. אני בחודש השלישי עם שי הקטנה. יש לי
אפילו מצבי רוח. לא חשבתי שאני אוכל להנות מזה אי פעם. תום
נהדר. הוא עבר לגור איתי לפי 7 חודשים ואנחנו ביחד כבר כמעט
שנה. איתי מצא דירה משלו לא רחוק מכאן וגם לו יש חברה והם
מאושרים. תום תמך בי בהכל. הביא לי את כל המלפפונים החמוצים
שלא רציתי. לא הייתה בי שום חרטה. לא לגבי אמא, לא לגבי עומרי,
לא לגבי ג'ואנה. ברור שהתגעגעתי אליה, אבל כנראה זה היה לטובה.
תום אומר שכל דבר קורה מסיבה מסוימת. ולאחר שג'ואנה יצאה מחיי
תום נכנס אליהם, אז ברור שזה היה לטובה. הזמן עבר מהר. ונהניתי
מכל רגע. ביקרנו הרבה את איתי וחן, חברה שלו. הארוחות אצלם היו
נהדרות. בתחילת החודש השישי שלי, איתי סיפר לי שגם חן בהיריון.
הדברים לא יכלו להסתדר יותר טוב. ככה לשי יהיה בן-דוד בגילה
והם ישחקו ויריבו ביחד. הקשבתי הרבה למוזיקה. בעיקר קלאסית.
תמיד אהבתי מוזיקה קלאסית. גם אומרים שזה טוב לעובר.
הכי אהבתי את בדיקות האולטרה-סאונד. עם ג'ואנה אף פעם לא עשיתי
את זה. ולראות את שי, את היצור הקטן שגדל לי בבטן, זז על
המסך... זאת הרגשה מדהימה.
באמצע החודש השביעי תום הציע לי נישואין. עם לא הייתי מרגישה
כ"כ שמנה הייתי קופצת משמחה. ישר הסכמתי. גם הטבעת הייתה
מדהימה. לא היו לנו בעיות כספיות או משהו. להיפך. תום עבד
בהיי-טק ומאוד הצליח. הוא גם לימד אותי הרבה, הוא אמר שאחרי
הלידה הוא יעזור לי להשיג עבודה בתחום. אחרי הכל, לא הייתה לי
השכלה....
חן ואני מאוד התקרבנו. שמחתי שהיא הייתה שם לצידי כשהצירים
הרציניים החלו. תוך כמה דקות כבר היינו בביה"ח ומהדרך היא
התקשרה לתום ואיתי, והם חיכו לנו שם.

הרופא אמר שזאת הייתה לידה מסובכת. והם עשו הכל בכדי להציל
אותי. הוא אמר שהוא משתתף בצערם של תום, איתי וחן, שחיכו בחדר
ההמתנה, ואמר לתום שאם הוא רוצה לראות את התינוקת היא נמצאת
בחדר התינוקות מספר 307. הוא אמר שוב שהוא מצטער והשאיר אותם
לבד. תום לא בכה. הוא לא הטיפוס שבוכה. אבל אני יודעת שהוא אהב
אותי. הוא עדיין אוהב אותי, ומתגעגע אליי מאוד. ואני יודעת
שהוא ידאג לשי, ויתן לה את כל האהבה והאיכפתיות שהיא צריכה.

אני יושבת פה במרפסת בגן עדן, שלוש שעות אחרי מותי. תום עדיין
ישב בחדר ההמתנה. רציתי להיות איתם. אבל השלמתי די מהר עם
מצבי. הדלקתי סיגריה, הרי זה לא כאילו אני אמות מסרטן. את רוב
זמני בגן עדן העברתי בהסתכלות על הבית שלי. על תום, ועל שי.
הוא היה אבא נהדר והם הסתדרו מצוין. ובכל פעם שהוא יוצא להביא
את הדואר הדוור שורק לו.
מעניין מה זה אומר עליי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין לי שמן של
מוסך.







אלי-נו-כבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/11/02 19:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן שטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה