.1
זה באמת לא משנה יותר כי אני את ההחלטה שלי כבר החלטתי, אבל
בכל זאת הייתי רוצה לדעת למה. הייתי רוצה לדעת למה בחרתי דווקא
אותו? מה, לא הייתי יכולה למצוא לי מישהו יותר מתאים? אני לא
יודעת, ממש לא יודעת. נראה לי שזה מקרה כזה קלאסי של 'או שכן
או שלא'.
טוב ברצינות עכשיו, אני באמת לא יודעת למה. זאת אומרת אני כן
יודעת, סיבות דווקא יש לי, וטובות אפילו, כמו למשל, בגלל
שהתאהבתי בו. ועוד יותר חשוב, בגלל שאחר כך אפילו אהבתי אותו.
בהתחלה זה היה סתם אבל בסוף בטוח שאהבתי אותו, וגם עכשיו אני
אוהבת אותו. אבל בעצם זה לא מספיק לי לברר את הסיבות למה בחרתי
אותו. אני צריכה יותר מזה, הרבה יותר מזה.
נפגשנו על האינטרנט. שם התאהבתי בו. ערב אחד אחרי העבודה, לא
היה כלום לראות בטלוויזיה, כמו שהתרגלנו כבר למרבה הצער, חוץ
מהוויכוחים האינסופיים על המצב בשטחים ואיך לעצור את הפיגועים,
אז סגרתי אותה והלכתי לחדר הריק. 'החדר הריק' קראתי לחדר הנוסף
בבית כשהוא התרוקן מהתוכנית להפוך לחדר הילדים אחרי שקוקו עזב.
בחדר הזה שמתי את המחשב שלי, על שולחן, בדיוק איפה שהייתה
אמורה לעמוד המיטה של התינוק, מתחת לחלון הגדול שפונה לצד מערב
ושדרכו התינוק היה יכול לראות את הים אחרי שלמד לעמוד על
הרגליים. התחברתי לאינטרנט וגלשתי למנטה, שרות הצ'ט הכי חביב
עליי בגלל כל השכלולים שיש בו, ונכנסתי ללובי תחת השם מלא
הפוטנציאל, "פלצנית".
צ'ט על האינטרנט זה כמובן לא פגישה פנים אל פנים, יש לו חוקים
משלו. למשל, השם שלך בצ'ט הוא דבר חשוב מאוד, בעיקר אצל אנשים
שאתם אף פעם עוד לא דברת. השם שלך הוא כמו כרטיס הביקור שלך,
הרושם הראשון שאת עושה על בן-אדם בפגישה ראשונה, הדבר הראשון
שהבן-אדם קולט ממך. נוסף לכך, בניגוד לפגישה פנים אל פנים, השם
שלך, והשליטה הזאת שיש לך בפתיחת שיחה עם מישהו, שלא לדבר על
האנונימיות המוחלטת, מאפשרים לך למעשה לעשות איזה רושם שאת
רוצה. ואפשר גם כמובן לקחת צ'אנסים, כמו עם השם "פלצנית",
שלכאורה לא עושה רושם הכי טוב. מקסימום, את אומרת לעצמך, אם
השיחה לא תלך יפה אני אפסיק אותה או שפשוט אתעלם ממי שפנה
אליי. זה נורא קל בצ'ט. לפעמים זה אפילו די כיף. ומסתבר שזה
יכול גם לשנות לך את החיים.
התחלתי לעבור על שמות האנשים שהיו בלובי, ואיך שאני יורדת
לאורך הרשימה פתאום נפתח לי באמצע המסך חלון "שיחה פרטית".
"פסיכי" היה השם של הפונה, באותיות דפוס ירוקות בולטות, ובשורת
השיחה הייתה כתובה מילה אחת: "וואללה?" לחצתי על מדור 'מי זה?'
הוא היה ריק. "מה וואללה?" כתבתי לו חזרה, והוא ענה:

פסיכי: את באמת פלצנית?
פלצנית: כן מאוד. מפריע לך?
פסיכי: לא, זה יופי דווקא. רוצה לדבר קצת?
פלצנית: ואתה באמת פסיכי תגיד?
פסיכי: כן, אני באמת פסיכי.
פלצנית: אני לא אוהבת לדבר עם פסיכים.
פסיכי: טוב, לא רוצה לא צריך. את קובעת, את מחליטה.
פלצנית: בדיוק כך!
פסיכי: תראי פלצנית, סתם חשבתי שפלצנית ופסיכי אולי נשמע טוב
ביחד. את לא חושבת?
פלצנית: אולי. אז למה אתה פסיכי?
פסיכי: אני פסיכי, לא יודע למה.
פלצנית: אז מה אתה כן יודע? אתה נשמע לי כמו ילד קטן, בן כמה
אתה?
פסיכי: עזבי אותך מבן כמה אני, זה משעמם! וחוץ מזה אני לא
ילד כל כך קטן.
פלצנית: אז פסיכי מה אתה כן יודע?
- - - - - - - - - - -
פלצנית: נו!!!! כמה זמן לוקח לך לענות? אתה מדפיס נורא לאט.
פסיכי: רק רגע פלצנית, סבלנות. אני חושב קצת לפני שאני
כותב.
פלצנית: יפה. בסדר, אני מחכה.
פסיכי: אני לא יודע למה אני פסיכי, אבל אני כן יודע שאני
פסיכי מהסוג השני.
פלצנית: מה זה? מה זתומרת?"
פסיכי: מה מה זתומרת?
פלצנית: מה זה פסיכי מהסוג השני נו?
פסיכי: את לא יודעת? טוב, אז פסיכי מהסוג השני זה פסיכי
שיודע שהוא פסיכי.
פלצנית: חחחחחחח
פסיכי: מה כל כך מצחיק פה?
פלצנית: סתם, ומה זה פסיכי מהסוג הראשון?
פסיכי: תגידי את פסיכית או מה? את לא יכולה להבין לבד?
פלצנית: אני כן יכולה, אבל אני סתם פלצנית. כבר שכחת?
פסיכי: אז את רוצה שאני יסביר או לא?
פלצנית: לא, לא צריך. תגיד, אז מה עשית שיצאת פסיכי?
- - - - - - - - - - -
פלצנית: נו מה קרה עכשיו? אתה שוב חושב? או שאתה בעצם מדבר
כל הזמן עם עוד מישהו במקביל?
פסיכי: כן, אני שוב חושב. ואני לא מדבר עם אף אחד במקביל.
אני לא אוהב את זה, ואני לא אוהב שעושים את זה לי. בכל מקרה,
רציתי להגיד שפסיכי זה לא לעשות, פסיכי זה להיות. ואני מבקש
ממך שוב, קצת סבלנות טוב?
פלצנית: נכון, זה באסה שאתה מדבר עם מישהו והוא מדבר באותו
זמן עם אחרים, ואתה יושב סתם מול המסך ומחכה. אז בסדר אני יהיה
סבלנית. ואתה יודע מה פסיכי? אתה מוצא חן בעיניי.
פסיכי: תודה רבה. אבל נדמה לי שהתכוונת להגיד שאת מוצאת חן
בעיניי.
פלצנית: מה פתאום?! איך אני יכולה לדעת אם אני מוצאת חן
בעיניך? את זה אתה תחליט בעצמך, יא פסיכי.
פסיכי: לא, לא נכון. תקשיבי רגע. רק את יכולה לדעת אם את
מוצאת חן בעיניי. שימי לב למה שאת אומרת:
"אני-מוצאת-חן-בעיניך!" את מוצאת משהו -- חן -- בעיניי. ואם
תגידי, כמו שאמרת לפני רגע, "אתה מוצא חן בעיניי," את בעצם
אומרת שם שאני מוצא משהו -- חן -- בעינייך, וזה לא מה
שהתכוונת, נכון?
פלצנית: סיבכת אותי לגמרי פסיכי. ועוד עם כל התחכומים האלה,
האותיות המלוכסנות והמירכאות והמקפים. מה אתה סופר או משהו? או
שאתה סתם לא נורמלי? עכשיו אני כבר בכלל לא יודעת, אולי אתה
באמת פסיכי.
פסיכי: אני בכל מקרה פסיכי. אבל תחשבי על זה אחר כך עוד קצת
אולי ותראי שזה די פשוט. ואת יודעת מה? אין לי שום מושג איך
קרה שכולנו טועים בעניין הזה. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את
התשובה, ועדיין לא מצאתי. אז אולי בואי נאמר שאת מחבבת אותי
וכך לא יהיו אי הבנות.
פלצנית: אתה יודע מה פסיכי? אני לא בטוחה כבר שאתה מוצא חן
בעיניי או שאני מחבבת אותך או מה שאתה רוצה. אתה פתאום כבד
כזה.
פסיכי: טוב. אבל חבל. כי ממש לא רציתי להכביד. רציתי סתם
שיחה. כמו החדר. שמת לב שתמיד יש פה בצ'ט חדר בשם 'סתם שיחה'?
פלצנית: אז למה אתה לא הולך לשם?
פסיכי: לפעמים אני כן הולך לשם. אבל תשמעי פלצנית, אני מבין
לגמרי אם נמאסתי עלייך. בסוף זה קורה לי עם כולם. כמו שאמרתי
לך קודם, אני יודע שאני סתם פסיכי אחד גדול.
פלצנית: לא אמרתי שנמאסת עליי. ואני לא חושבת שאתה פסיכי על
אמת. אתה נשמע דווקא כזה חכם.
פסיכי: חכם?! טוב, אבל תשמעי, בן-אדם יכול להיות גם חכם וגם
פסיכי אני חושב. האחד לא בהכרח מבטל את השני.
פלצנית: אז אתה חושב שאתה פסיכי חכם?
פסיכי: פסיכי כן, ללא ספק. חכם? לא יודע. את כבר תחליטי לך
לבד אם אני חכם.
פלצנית: אז אולי תספר לי קצת על עצמך כדי שאני אוכל להחליט
אם אתה חכם.
פסיכי: אני לא אספר לך על עצמי. את תצטרכי להחליט על סמך
הברבורים שלי אם אני חכם.
פלצנית: טוב, איך שאתה רוצה. אז אולי לפחות תגיד לי בן כמה
אתה ומאיפה אתה?
פסיכי: לא רוצה.
פלצנית: למה?
פסיכי: כי נראה לי שחבל על הזמן עם שאלות מהסוג הזה. זה צ'ט
פה, נכון? לא בית-קפה. ולפי השם שבחרת לעצמך אני בטוח שאת
מבינה את העניין.
פלצנית: טוב לא צריך. שיהיה בלי. אבל אני גם לא יגיד לך כלום
עליי.
פסיכי: לא ביקשתי.
פלצנית: אז מה נעשה?
פסיכי: מה אז מה נעשה? את תמשיכי עם הפלצנויות שלך ואני
ימשיך עם הברבורים שלי. אבל תשמעי....
פלצנית: מה?
פסיכי: אני צריך ללכת עכשיו. רוצה להמשיך פעם אחרת?
פלצנית: מה יש פה להמשיך?
פסיכי: מה שהצעתי, פלצנויות וברבורים. אני למשל עוד לא שמעתי
ממך פלצנות אחת טובה.
פלצנית: לא נתת לי אפשרות.
פסיכי: לא? אז סליחה, לא שמתי לב. בפעם הבאה אני מבטיח שאני
ייתן.
פלצנית: אוקיי, אז יאללה ביי.
פסיכי: את פה תמיד בשם הזה, "פלצנית"?
פלצנית: לא תמיד אבל הרבה.
פסיכי: אז אני יחפש אותך, ואת מוזמנת לחפש אותי. אני תמיד
פסיכי. ביי.
פלצנית: ביי פסיכי.

.2
לא תמיד אבל הרבה. זה תאור די מדויק אני חושבת. אבא שלי היה
הראשון שקרא לי פלצנית, וזה היה במין חיבה כזאת כי הוא מת עליי
ואני עוד יותר מתה עליו. הלוואי ולכל אחת היה אבא כזה טוב
ומבין, כי מה הוא לא יעשה בשבילי? כבר לפני הרבה שנים, כשהייתי
עוד ילדה ביסודי הוא שם לב שאני המון פעמים מתחילה דברים ולא
גומרת אותם, כמו למשל, מתחילה איזה משחק ולא גומרת אותו, או
מתחילה לצייר משהו ומפסיקה באמצע, או מתחילה שיעורים ולא
גומרת. אז כל פעם שהוא היה תופס אותי לא גומרת משהו הוא היה
אומר לי, פלצנית אחת, אולי תגמרי מה שהתחלת? אז שאלתי אותו פעם
למה אם אני לא גומרת משהו אני פלצנית, והוא ענה לי, בגלל שפלוץ
זה דבר לא גמור. למה לא גמור, שאלתי אותו, והוא ענה עם החיוך
הרחב הזה מאוזן לאוזן שלו, כי כל פעם שאני תוקע פלוץ אימא
שולחת אותי לבית-שימוש לגמור מה שהתחלתי.
אני לא יודעת אם אני מסכימה אתו, או יותר נכון עם אימא שלי, כי
לי נראה דווקא שפלוץ זה דבר די גמור, אבל אני עד היום על בטוח
מתחילה כל מיני דברים ואף פעם לא גומרת אותם, בזה הוא צודק.
בכל מקרה, אבא שלי גאה בי, וגם אימא שלי אני חושבת, למרות שהיא
מקמטת את האף ומתלוננת על כל דבר שאני עושה. ועוד יותר חשוב,
אני גאה בעצמי, בפרט היום אחרי כל מה שקרה לי עם קוקו. הייתי
יכולה בקלות לשבת היום בבית ולא לחזור לעבודה, ולחיות מהפנסיה
שיש לי מהמדינה, ולבכות כל היום ולא לעשות כלום. הפנסיה הזאת
בלי ספק הייתה מספיקה לי. אבל אני כן חזרתי לחנות הפרחים של
איצחק הזקן בנתניה. אני אולי מתחילה כל מיני דברים ולא גומרת
אותם אבל יש לי אחריות, איפה שזה קשור בבני אדם יש לי המון
אחריות.
איצחק בקושי הסתדר בחנות בלעדיי כשלא הייתי שם. הוא גם זקן
מידיי כבר בשביל לעשות הכל לבד, והוא גם בלגניסט לא רגיל, שוכח
דברים, מאבד ניירות, לוקח הזמנות משלוחים ולא דואג שיגיעו בזמן
לאן שצריך. אני התחלתי לעבוד אצלו אחרי שאשתו מתה, וארגנתי לו
מחדש את החנות כי בארגון אני מצוינת. בארגון אין אצלי להתחיל
ולא לגמור, אין אצלי לא לדעת איפה נמצא מה, אין אצלי קיצורי
דרך. ואיצחק אמר לי שאני ממש מתנה משמיים בשבילו -- הוא אפילו
הציע פעם להתחתן איתי ולתת לי את החנות שלו במתנה, רק שאני לא
אברח לו יום אחד כשיימאס לי מכל העבודה והחום והלחות שיש תמיד
בחנות הקטנה והצפופה הזאת. דיברתי על זה עם אבא שלי והוא ממש
השביע אותי לסרב להצעה. אבא שלי כמובן חשב שאיצחק הזקן רוצה
אותי, לא את העבודה שאני עושה בחנות. אבא ואיצחק הם חברים כבר
הרבה שנים, הם מוותיקי נתניה כמו שאומרים, והוא אמר שהוא מכיר
את איצחק יותר טוב מכל אדם אחר, יותר טוב אפילו מאישתו ז"ל של
איצחק הוא אמר, והוא יודע שהזקן הזה הוא סתם רודף שמלות. אבא
שלי בטוח שאיצחק פתח את חנות הפרחים רק בגלל סיבה אחת: כדי
שיוכל להתעסק עם הבחורות שיבואו לקנות בחנות. כי מה כבר איצחק
מבין בפרחים? אבא שלי שאל.
אני חושבת שאיצחק הזקן מבין בפרחים לפחות קצת, הוא למד במשך
השנים. בכל מקרה, הוא לא מזיק לי. הוא אוהב אותי. אז מה אם הוא
לפעמים מסתכל עליי ככה מהצד מאחורי המשקפיים העבים שלו כשאני
עובדת וחושב שאני לא שמה לב? ממש לא אכפת לי. אני אוהבת להיות
בחנות למרות המבטים של איצחק ולמרות המחנק והרטיבות הזאת שם.
אני אוהבת את הריחות של הפרחים ושל השתילים ושל הצמחים, ואת
הצבעים שלהם. אני אוהבת לעקוב אחרי השינויים שהם עוברים
בתקופות הקצרות שהם מבלים בחנות לפני שמישהו קונה אותם. אני
ממש נהנית להשקות אותם פעם פעמיים ביום, וללמוד עליהם, ולפעמים
אפילו להסביר לאיזה קליינט איך מטפלים בצמח כלשהו, למרות שזה
בדרך כלל התפקיד של איצחק כי אני בעצם באופן רשמי המנהלת
האדמיניסטרטיבית של החנות. אני אמורה להתעסק בעיקר עם הניירת
ועם הזמנות סחורה ועם הטלפון.
ואני אוהבת לעזור לאיצחק. הוא זקוק לי, אני בטוחה בזה, אבל אני
גם בצורה כלשהי זקוקה לו. ככה אני עם בני אדם. אני נתפסת
עליהם, ואם הם לא מנערים אותי מעליהם מייד אני נדבקת אליהם
ואחר כך קשה לי נורא להיפרד מהם ולעזוב, אפילו אם הם רוצים
שאני אעזוב. אני לא יודעת מה זה. אני מפתחת איזה מין נאמנות או
מחויבות לבני-אדם אחרי שאני מכירה אותם, לפעמים בלי שום
היגיון, לפעמים בלי שום צורך. אבל זה כן צורך, זה צורך שלי.

פלצנית: פסיכי!
פסיכי: אהלן פלצנית.
פלצנית: זה אתה מלפני כמה ימים?
פסיכי: יכול להיות. זו את שמצאה חן בעיניי?
פלצנית: לא, זה אתה שמצאת חן בעיניי.
פסיכי: אז זאת אכן את. ואני רואה שאת עדיין עומדת על דעתך.
פלצנית: לא, סתם. דווקא חשבתי על הנושא, ונראה לי שאתה די
צודק. אפילו חיפשתי אותך פה לספר לך, ולא היית.
פסיכי: לספר לי?
פלצנית: כן. שאני מצאתי חן בעינך לא אתה בעיניי.
פסיכי: אני שמח לשמוע. חשבתי שאיבדתי אותך אחרי שנפרדנו אז,
והיה לי נורא חבל, כי אחת עם שם כמו שלך לא פוגשים כל יום.
פלצנית: סתם שם. חכה שתדע מי אני באמת, נראה מה תגיד אז. אז
איפה היית?
פסיכי: אני יודע? כנראה שהייתי עסוק בזמן שאת היית פנויה. זה
קורה.
פלצנית: כן? אז אולי תספר לי בהזדמנות זאת במה היית עסוק?
ובמה אתה עוסק? ובן כמה אתה?
פסיכי: אני לא מדבר על הפרטים האלה. אבל אם את דורשת תשובה
כי אחרת תסיימי את השיחה איתי, אז אני ייתן לך.
פלצנית: אני דורשת תשובה.
פסיכי: טוב. אז אני מציל בחוף הים של הונולולו בהוואי,
ובשעות הפנאי שלי אני גם לפעמים טייס הליקופטר.
פלצנית: כן, ואני אסטרונאוטית.
פסיכי: נו את רואה? זה לא רציני. לא חבל לדרוש דברים
מיותרים?
פלצנית: אני לא חושבת שאלה דברים מיותרים.
פסיכי: את צודקת, הם לא מיותרים תמיד. הם מיותרים כאן
ועכשיו.
פלצנית: ובן כמה אתה, תגיד כבר.
פסיכי: זה לא רק לא רציני ומיותר, זה גם משעמם.
פלצנית: עצבנת אותי, ביי!
פסיכי: רגע, מה ביי? מה עשיתי?
- - - - - - - - - - -
פסיכי: פלצנית אל תהיי כזאת, איפה את נו?
- - - - - - - - - - -
פסיכי: טוב, אני לא מציקן פלצנית אז אני אפסיק כאן. אבל רק
שתדעי שלא התכוונתי לפגוע בך או לעצבן אותך. להתראות, ואני
מקווה שנדבר שוב.

.3
זה נכון, אני מתעצבנת נורא בקלות, ואני מתרגזת המון על שטויות.
אני חושבת שירשתי את זה מהאימא הפולנייה שלי. סליחה על הביטוי
אבל היא באמת פולנייה כזאת, לא רק ברקע העדתי שלה. אצלה כל דבר
צריך להיות במקום שלו, כל דבר צריך להיות בזמן שלו, כל דבר
חייב להיות "לפי הסדר". ואם לא, בלגן שלם, צעקות עד השמיים,
ברוגזים של ימים שלמים, מה לא? אבל אצלי זה לא עד כדי כך, אני
רק חצי פולנייה, כי אבא שלי המתוק הוא מרוקאי. אבל הוא בכלל לא
מתנהג כמו מרוקאי, שוב סליחה על הביטוי. אבא שלי הוא מה זה
רגוע, הוא אומר ששום דבר לא שווה עצבים, שחבל על הזמן ועל
הבריאות עם עצבים, שאפשר לפתור כל בעיה בלי עצבים. אבא שלי הוא
אומן זן, זן מזן מרוקאי אם אפשר בכלל להגיד דבר כזה. אבל הוא
אף פעם לא למד את זה. הוא שמע על זן אבל לא למד את זה. וככה
אני קוראת לו לפעמים כשלא בא לי לקרוא לו אבא: אני קוראת לו
זן.
אז אני מתחממת מהר ולפעמים ממש סתם, ובטח זאת אחת הסיבות
העיקריות שיש הרבה דברים שאני מתחילה ולא גומרת. וחוץ מזה אני
גם יודעת שעד גבול מסוים להתעצבנויות שלי יש אפילו פלוסים. עם
אנשים זה כמובן עובד הכי טוב, בעיקר כשהעניין נגמר בבכי. קוקו
תמיד היה אומר לי כשהדמעות היו מגיעות באמצע איזו התפרצות, את
יודעת כמה שאת יפה כשאת בוכה? בדיוק ההפך מהשיר הזה של אריק
אינשטיין, "כשאת בוכה את לא יפה". ואז הוא היה מביא אותי לתוך
הזרועות האדירות שלו וסוגר אותי ביניהן והכל פתאום נעשה בסדר.
אבל אני באמת יודעת להירגע די מהר. אני לא אסתובב שבוע שלם
אדומה לגמרי עם הראש באדמה כמו אימא, עד שכולם יבקשו ממני
סליחה. אני לא נתקעת עם עניין יותר מידיי זמן, אני יודעת
להמשיך הלאה.
כשהייתי בצבא הייתה לנו בבסיס כמו שבטח יש בכל בסיס משפחה שלמה
של חתולים חסרי בית, או כמו שכולם קוראים להם, חתולי זבל. כמה
שאני שונאת את המושג הזה, 'חתולי זבל'; מה, זה אשמתם של
החתולים שכל מה שיש להם לאכול זה מפחי הזבל? בגלל זה צריך
לקרוא להם חתולי זבל? אז אני החלטתי שכמו שאני עושה בבית עם
החתולים שחיים אצלנו ברחוב כך אני גם אעשה בבסיס, והייתי מביאה
להם אוכל מיוחד של חתולים, כאלה ביסקוויטים קטנים של פורינה.
זה תוצרת חוץ אבל לא יקר מי יודע מה. אז יום אחד לפנות ערב,
בדיוק כשהייתי עסוקה מאחורי בניין המגורים שלי בבסיס בפיזור
ביסקוויטים עבר שם הסגן של הרס"ר. הוא לא סבל אותי בכלל הסגן
הזה כי לא נעניתי לחיזורים שלו, ואפילו פעם אחת אמרתי לו
בפרצוף שהוא סתם מגעיל ותמיד מסריח מזיעה ושילך כבר פעם
להתרחץ. אז הוא קלט אותי שמה את האוכל לחתולים, ותקע בי מין
מבט מכוער כזה ואמר בגיחוך של חשיבות עצמית שהוא כבר ראה אותי
כמה פעמים מאכילה את החתולים ושאני אפסיק מייד כי זה אסור.
אמרתי לו שיקפוץ לי. ואז הוא הודיע לי שמחר הוא הולך לדפוק לי
תלונה אצל הרס"ר כי אני סתם פקידה קטנה ומושתנת של השלם שלא
עושה מה שאומרים לה, ושאני עוד אשמע ממנו ואז נראה מי יקפוץ
למי.
אני כמובן המשכתי להשאיר אוכל לחתולים גם אחרי אותו יום כי
בשבילי זאת הייתה מין שליחות כזאת והאמנתי בצדקת מעשיי. בערך
שבוע אחרי זה קראו לי למשרד של הרס"ר. הרס"ר של הבסיס דווקא כן
אהב אותי, ובגלל זה אני חושבת הוא תמיד הסכים שבתורנות עבודות
רס"ר שלי אני אעשה גננות במקום מטבח שממש לא יכולתי לסבול. אז
הרס"ר החליט לעשות קודם בירור איתי ועם הסגן שלו לפני שמעלים
אותי למשפט. הוא אמר לי שהוא מבין את המניעים שלי עם החתולים,
ושזה מאוד יפה והומני, אבל לצערו הוא חייב לתת לי פקודה להפסיק
מייד לתת להם אוכל. תכף כשהוא אמר את זה התחילו הרגשות שלי את
המסע הידוע שלהם מהבטן לראש. וכבר חצי מגמגמת שאלתי אותו, למה,
מה הבעיה, למי זה מפריע חוץ מאשר לסגן שלו שאני משאירה קצת
אוכל בריא לחתולים במקום שאריות הזבל שהם מוצאים בפחי האשפה?
זה מפריע מאוד, הרס"ר אמר, כי יש לנו בעיה מספיק גדולה עם
חתולי זבל בבסיס וזה שאת מאכילה אותם רק יביא לנו עוד ועוד
חתולים, ובבקשה אל תיקחי את זה אישית כי זה עניין של ניקיון
וסניטריות והבריאות של כל חיילי הבסיס צריכה להיות קודמת
לחתולים. הדמעות שלי התפרצו החוצה עוד לפני שהוא גמר את המשפט.
זה לא פייר, בכיתי לו אדומה ומרוגשת, למה החתולים המסכנים האלה
צריכים לסבול? הם הרי לא אשמים בכלום. מייד נעשה לרס"ר המסכן
לא נעים אז הוא שלח אותי קודם כל לשירותים לשטוף פנים
ולהירגע.
חזרתי אליו למשרד עם חבילת טישואים ביד מושכת באף ולא נתתי לו
אפילו הזדמנות לפתוח את הפה. תכף המשכתי ליילל לו שלהפך, כן
צריך להאכיל את החתולים, כי אם ניתן להם מספיק אוכל בריא הם גם
יהיו יותר בריאים והם גם לא יצטרכו לחטט בזבל בשביל אוכל ואז
הבסיס יהיה הרבה יותר מסודר וסניטרי. הרס"ר נאנח ונשען אחורה
על כיסא המנהלים הלא צבאי שלו, והסגן שלו ששוב נכנס אחריי
למשרד הדליק סיגריה בעצבנות כזאת. ואז הרס"ר אמר לסגן שלו, בוא
נשים בינתיים את התלונה בצד ונחשוב כמה ימים מה לעשות עם
החיילת בסדר? טוב בסדר, הסגן שלו פלט בחוסר רצון כזה מאוד
מורגש. ולי הרס"ר אמר בטון חמור, תני לי לראות מה לעשות עם
החתולים שלך, ואני לא רוצה לשמוע יותר על שום התחצפויות שיצאו
מהפה שלך לכיוון מישהו בבסיס הזה עם דרגה יותר גבוהה משלך, וזה
כמעט כולם פה כי את בסך הכל רב"טית קטנה, הבנת?! אמרתי, כן
תודה הרס"ר, וישר ידעתי שניצחתי אותם כי הפעם הוא לא אמר לי אף
מילה שאני צריכה להפסיק להאכיל את החתולים.
הוא זרק לעברי, טוב עכשיו עופי מפה חזרה לעבודה שלך, ופנה
לניירות שעל השולחן שלו, ויותר לא שמעתי מהם, לא על התלונה ולא
על החתולים. וכמובן שהמשכתי לתת לחתולים המסכנים אוכל כל יום,
רק שפשוט נעשיתי הרבה יותר דיסקרטית עם העניין ואני חושבת שזה
בדיוק מה שהרס"ר קיווה.

פסיכי: שוב את פה?!
פלצנית: כן שוב אני פה ואין לי זמן היום לפסיכים.
פסיכי: אה טוב. אז יאללה ביי.
פלצנית: תגיד פסיכי אתה נשוי? יש לך משפחה?
פסיכי: איזה נשוי ואיזה משפחה? אני סתם ילד ועוד לא החלטתי
אפילו מה אני רוצה לעשות כשאני יהיה גדול!
פלצנית: עוד פעם אתה עם השטויות שלך?! תגיד אתה לא יכול
להיות פעם רציני?
פסיכי: אני כן יכול דווקא. יאללה, בואי נדבר על משהו רציני.
פלצנית: מה זה בשבילך משהו רציני?
פסיכי: ספרות למשל. פלצנית, את אוהבת לקרוא ספרים?
פלצנית: האמת שכן. כשיש לי זמן אני קוראה.
פסיכי: קוראת, פלצנית, לא קוראה. ומה את קוראת כשיש לך זמן?
פלצנית: תודה על התיקון. פעם הייתי קוראת הרבה "הרומן
הרומנטי".
פסיכי: כן? ומה עוד?
פלצנית: קראתי איזה שני ספרים של רם אורן כשכל המדינה קראה
אותם. אבל הכי זכור לי עכשיו "השיבה מהודו" של א.ב. יהושוע.
קראתי אותו אחרי שבעלי לשעבר ואני ביטלנו את הנסיעה לשם. אז
נסעתי כזה להודו עם הספר.
פסיכי: אבל "השיבה מהודו" הוא לא רק על הנסיעה להודו. זה ספר
על מערכות יחסים יותר מאשר על הודו, את לא חושבת?
פלצנית: כן אבל בכל זאת.
פסיכי: שמת לב שב"השיבה מהודו" הסופר מופיע דווקא בשם אברהם
ב. יהושע ולא א.ב. יהושע כמו תמיד?
פלצנית: לא. זה משנה משהו? ומה אתה קורא?
פסיכי: לא, זה באמת לא משנה. עמוס עוז הכי אהוב עלי. לאחרונה
קראתי את "מנוחה נכונה" שלו. יופי של ספר. ומהסופרים היותר
צעירים אני אוהב את דויד גרוסמן, יהודית קציר, אגור שיף. ויש
עוד ועוד.
פלצנית: עמוס עוז כתב את "מיכאל שלי" נכון? אני זוכרת שלמדנו
אותו בתיכון, וגם הקרינו לנו את הסרט. נדמה לי שהסרט היה לא כל
כך ברור לי. היה שם בלגן.
פסיכי: נכון גם נכון. עמוס עוז כתב, וסרט קצת מבולבל נעשה,
זו גם דעתי.
פלצנית: אז עכשיו אני מספיק רצינית בשבילך פסיכי?
פסיכי: כמובן. ולא אמרתי אף פעם שאת לא רצינית. את היא זו
שהאשימה אותי בזה.
פלצנית: בגלל שאתה לא רוצה לספר על עצמך כלום. ושוב פעם אתה
מתחיל עם המילים המלוכסנות האלה?
פסיכי: בכתיבה, כשרוצים להדגיש משהו כך מדגישים, ואז מה שאת
רוצה להגיד יוצא הרבה יותר מובן לקורא. וודאי ראית את זה
לפעמים בספרים שקראת. מעניין שיש את התכסיס הזה אפילו פה בצ'ט.
והסברתי לך למה אני לא מספר על עצמי, בכל הרצינות. בחיי. מספיק
נו פלצנית!
פלצנית: בסדר בסדר, שמענו אותך יא פסיכי אחד. אז תזכיר לי,
מאיפה אמרת שאתה?
פסיכי: את באמת רוצה לדעת?
פלצנית: כן, נו כבר!
פסיכי: אני מהונולולו בהוואי.
פלצנית: אה כן, ותגיד, מה השעה שם אצלכם עכשיו שם בהוואי?
פסיכי: בדיוק 12 שעות לפניכם בארץ. אם את בארץ. אז פה עכשיו
בערך 11 וחצי בבוקר.
פלצנית: בטח שאני בארץ! מה אתה חושב שיש לי זמן כמוך לכל
השקרים האלה? אני גרה במכמורת, ממש מול הים.
פסיכי: לא שקרים, ברבורים. וואללה? אמרת שאת גרה במכמורת?
פלצנית: כן מכמורת. מה יש?
פסיכי: כלום, להפך. את יודעת, פעם, כשהייתי קטן, היינו
נוסעים כל המשפחה בשבתות לים במכמורת. נורא אהבתי לנסוע לשם.
הייתי משחק מטקות עם אבא שלי, והיינו אוכלים ארוחת צהרים על
החוף. זה היה כיף לא רגיל. אז את ממכמורת ממש?
פלצנית: מנתניה במקור. אחרי שהתחתנתי עם בעלי לשעבר קנינו
בית פה במכמורת ועברנו. המושב ממש לא רחוק מנתניה, ונורא שקט
פה וקרוב לים. די נו פסיכי, תגיד כבר באמת מאיפה אתה. רק את זה
טוב?
פסיכי: הונולולו, הוואי. וגם פה אצלי מאוד שקט, וקרוב לים.
פלצנית: נולדת שם?
פסיכי: לא.
פלצנית: אז איפה?
פסיכי: בבאר-שבע נגיד.
פלצנית: וואי, הוא סיפר לי פרט. מה נגיד?!
פסיכי: סתם סיפור. זה צ'ט פה ואני פסיכי, אל תשכחי בבקשה.
פלצנית: לא שוכחת. אבל תשמע, אני מתה לישון אז בוא נסיים
להיום.
פסיכי: אוקיי. ותשמעי את, אני רק רוצה להוסיף שאת באמת על
הכיפק. לילה טוב.
פלצנית: למה אני על הכיפק?
פסיכי: כי את מדברת איתי. ובשבילי זה המון.
פלצנית: אני פלצנית מה לעשות?
פסיכי: כלום, תמשיכי להיות פלצנית.
פלצנית: מבטיחה. לילה טוב, או בוקר טוב בשבילך, איך שאתה
רוצה.
פסיכי: תודה, ביי.

.4
הוא נשמע טיפוס די מוזר, אבל מעניין כזה, שונה משאר המצ'וטטים.
אהבתי לדבר אתו ואני בטוחה לגמרי שהוא אהב לדבר איתי, וככל
שעבר הזמן דיברנו יותר ויותר, לפעמים אפילו שלוש פעמים בשבוע.
פעם אחת אפילו דיברנו כל יום במשך שבוע שלם. הוא לא ניסה לעשות
רושם מי יודע מה, והוא על בטוח לא היה פסיכי. הוא נשמע לי משהו
כמו אינטלקטואל כזה שנתקע בלי אף אחד על איזה אי בודד של
החיים. אולי הוא אפילו באמת היה באיי הוואי בתקופה ההיא
שדיברנו בצ'ט, למרות שזה נראה לי לגמרי מטורף, כל הברבורים
האלה שלו כמו שהוא קרא להם, על הונולולו ועל הוואי. ואולי באמת
בכלל לא היה אכפת לו שאני סתם פלצנית, והוא באמת נהנה לדבר
איתי כי הוא בסך הכל רצה קצת חברה ואני לא ברחתי ממנו אלא
נשארתי אתו, לא חקרתי אותו יותר מידיי ונתתי לו לדבר מה וכמה
שהוא רצה פחות או יותר.
קוקו גם היה בן-אדם מוזר. אולי אחר זו מילה יותר טובה בשביל
לתאר את קוקו כי הוא בעצם לא היה אדם מוזר. הוא היה מדהים, זה
על בטוח: בחור יפהפה עם שיער שחור מלא ועדין כזה, אבל מצד שני
לא שעיר באופן מיוחד, ועם מצח גבוה ומתחתיו עיניים גדולות
ועמוקות שישר שיוו לו מין ארשת של חשיבות, וחזק וגבוה, הוא
תמיד בלט מעל כולם ואפשר היה לזהות אותו תכף אפילו מרחוק לפי
הגודל והגובה שלו.
כשהכרנו היינו שנינו בתיכון, ואם הוא היה רוצה הוא היה יכול
לבחור איזה בת שהוא רצה בבית-הספר כי כל הבנות היו דלוקות
עליו. אבל הוא לא נראה אף פעם מעוניין, הוא היה שונה. הוא לא
היה שונה בסגנון של הומו או משהו כזה; זה היה ברור לכולם שהוא
לא הומו, לא יודעת איך להסביר את זה אבל זה היה ברור שהוא לא
הומו. הוא היה שונה בזה שהוא אף פעם כמעט לא עשה מה שכל השאר
עשו: הוא לא התאסף או השתולל עם שאר הבנים, הוא לא שיחק כדורגל
או כדורסל, הוא לא נראה מתעניין במכוניות או באופנועים או
בבנות, הוא לא היה נוכח כמעט בכלל באירועים של בית-הספר. אז מה
הוא כן עשה, הבן-אדם הלא רגיל הזה? אני לא ידעתי על בטוח כי
אני הייתי שנה מתחתיו בבית-הספר כך שיצא לי לראות אותו רק
בהפסקות, ואת הבנות מהכיתה שלו לא הכרתי. ובהפסקות אם הוא בכלל
היה מואיל לצאת החוצה הוא היה בדרך כלל יושב על מעקה הבטון
בקצה הרחבה הגדולה שמול הבניין של בית-הספר עם החבר שלו רוני,
החבר היחידי שהיה לו כך התברר לי מאוחר יותר, רוני הצולע כמו
שכולם קראו לו כי רגל אחת אצלו הייתה הרבה יותר קצרה מהשנייה
בגלל איזה בעיה מלידה. אז הם היו יושבים להם שם על המעקה, מתחת
לעץ גדול שעשה להם יופי של צל, ובועטים עם העקבים של הנעליים
שלהם בבטון שמתחתיהם ומתלחשים על כל מיני דברים אלוהים יודע
מה, והרגל הקצרה יותר של רוני בולטת בקצרותה נורא.
אף אחד לא היה ניגש אליהם כשהם היו יושבים שם, אפילו לא
המורים. כולם עזבו אותם במנוחה, פחדו מהם קצת אני חושבת או
שזאת הייתה יראת כבוד מאיזושהי סיבה, לא יודעת. ואני והחברות
שלי מהכיתה היינו יושבות כמו רוב הבנות בבית-הספר ומסתכלות
עליהם מרחוק, מסתכלות על קוקו בעצם, וחולמות עליו, ותוהות מי
תהיה הראשונה שבסוף תראה אתו בציבור. עד שיום אחד קמתי וניגשתי
לפינה שלהם. תפסתי איזה אומץ לא יודעת מאיפה והלכתי אליהם במין
נחישות כזאת, ונעמדתי על החול מתחת לרגליים שלהם והסתכלתי
למעלה על שניהם בלי לדעת מה להגיד. שניהם הפסיקו בבת אחת לנענע
את הרגליים ותקעו בי מבטים שבאותו רגע נראו לי נורא מאיימים
אבל בעצם הם היו סתם מבטים של פליאה.
אמרתי להם שלום ושניהם אמרו לי שלום בחזרה. ואז, בלי לחשוב
עשיתי דבר ממש מכוער, אבל דבר שאיכשהו גרם בסוף בדיוק למה
שרציתי -- לכך שאזכה בקוקו. שאלתי את רוני אם הוא מוכן לסלוח
לנו לכמה דקות כי אני רוצה לדבר עם קוקו בפרטיות, אמרתי עם
יעקב בעצם כי אז עוד לא ידעתי שאלה שקרובים אליו קוראים לו
קוקו. רוני כבר פתח את הפה לענות משהו, בטח משהו כמו, כן וודאי
אין בעיות, אבל קוקו התפרץ לפניו והתיז כלפי, מה פתאום שרוני
יסלח לנו? אם את רוצה לדבר איתי בפרטיות תבקשי ממני לא ממנו,
שמעת? בבהלה מהולה ברגשות אשמה כיסיתי את הפה שלי בכף היד
ואמרתי סליחה בקול שיצא נורא עמום ומצחיק כאילו דיברתי מהאף.
אני בטוחה שנראיתי להם כמו קריקטורה מושלמת. ופניתי ללכת משם.
רוני קרא אליי מאחורי הגב שלי, בואי הנה חכי רגע! הוא אמר.
הסתובבתי חזרה אליהם עם דמעות בעיניים והרגשתי קטנה ודבילית
לגמרי. רוני אמר, קוקו עזוב אין בעיות, אני אלך, דברו קצת מה
יש? רק אם היא מבינה שזה לא יפה מה שהיא עשתה והיא באמת
מצטערת, קוקו אמר. הייתי מבולבלת באופן מוחלט וכל מה שרציתי זה
לברוח משם. מבינה, תהיו בטוחים, ונורא מצטערת, גמגמתי להם במין
יבבה טיפשית כזאת, אבל לא חשוב, אני הולכת, לא התכוונתי
להפריע. לא, אני הולך, רוני אמר. הוא התרומם באיטיות, נעזר ככה
בשתי הידיים שלו כדי לתמוך בעצמו, והתחיל לצלוע לאורך המעקה
לכיוון בית-הספר. בראש מורכן כזה ומתביישת על אמת הצצתי אחריו,
ורק אז שמתי לב לכל העיניים שעקבו מרחוק בסקרנות אחרי מעשינו,
והרגשתי עוד יותר מטומטמת.
ממקום הישיבה שלו קוקו הושיט לי יד ובמין קלות כזאת כאילו
הייתי נוצה עזר לי לטפס על המעקה. אמרתי לו תודה והתיישבתי
לידו, והוא אמר, אין בעד מה, קוראים לי יעקב ואיך קוראים לך?
תמר, עניתי לו, ושתקנו. ורק אחרי דקה או משהו שעברה לי לאט כמו
שעה קוקו בסוף אמר שזה בסדר, רוני לא נפגע כל כך מהר מדברים,
והעיקר שסגרת אתו את העניין על המקום, ונחמד שבאת, אבל בשביל
מה בעצם באת? בשביל לשאול אותך אם אתה רוצה שנהייה אולי חברים,
אמרתי לו, ולא מבינה עד היום איך יצאה לי הפליטה הזאת. קוקו
חייך חיוך מקסים ובאותו רגע נעשינו חברים. ואחר כך נעשינו
מאוהבים, ואחר כך נעשינו אוהבים, ואחר כך נעשינו נשואים, ואחר
כך נעשינו פרודים, וכן הלאה וכן הלאה. וגם חברה של רוני הצולע
נעשיתי. בעצם נעשיתי חברה יותר טובה של רוני מאשר של קוקו, וגם
היום אחרי שקוקו כבר איננו אנחנו עוד חברים. אנחנו מדברים הרבה
בטלפון, אנחנו נפגשים לפעמים אצלי בבית או לפעמים אצלו בנתניה,
אנחנו אפילו הולכים לפעמים ביחד לבקר את קוקו. וואי איזה
בן-אדם יקר הוא רוני.

פלצנית: הייייייי פסיכי!
פסיכי: מי זה?
פלצנית: מה מי זה? אתה באמת לא יודע?
פסיכי: לא! מי זה נו!?
פלצנית: מה נשמע בהונולולו?
פסיכי: הונולולו? מה לי ולהונולולו? את פלצנית רצינית נראה
לי?
פלצנית: כן אני יודעת. אז אני רואה שיש פה במנטה יותר מפסיכי
ירוק אחד.
פסיכי: ואני מקווה שאין פה יותר מפלצנית שחורה אחת.
פלצנית: טוב ביי.
פסיכי: רגע מה ביי? תספרי לי קודם מה קורה הערב במכמורת.
פלצנית: עבדת עליי. ממש יופי לך פסיכי.
פסיכי: סליחה פלצניתי. זה ההומור הדפוק שלי.
פלצנית: טוב בינתיים סלחתי. ואל תקרא לי פלצניתי, אני לא
חברה שלך.
פסיכי: טוב.
פלצנית: פסיכי אני רוצה לשאול אותך שאלה.
פסיכי: אוקיי.
פלצנית: אני מנחשת שאתה לא נשוי ואין לך ילדים נכון?
פסיכי: ניחוש אמיץ. כבר אמרתי לך יותר מפעם אחת שאני סתם
ילד, אז זה קצת מוקדם בשבילי להיות נשוי עם ילדים, לא?
פלצנית: אוף אתה שוב מתחיל עם השטויות שלך. תהיה כבר רציני
רגע אחד כשאני שואלת אותך משהו!
פסיכי: טוב הנה. אז מה שאלתך?
פלצנית: לא חשוב כבר.
פסיכי: די, מה העניין פלצנית?
פלצנית: שמעת על בנק הזרע?
פסיכי: בנק הזרע? כן, שמעתי על זה.
פלצנית: היית הולך אליהם אם היית אישה בלי איש שרוצה להיכנס
להריון?
פסיכי: עקרונית כן.
פלצנית: בלי בעיות?
פסיכי: עם המון בעיות.
פלצנית: מה 'זתומרת?
פסיכי: לדעתי מי שהולכת לבנק הזרע חייבת להיות אחת עם המון
בעיות, לא? ניסית את כל האלטרנטיבות היותר מסורתיות או
מקובלות?
פלצנית: למה אתה חושב שאני מדברת על עצמי?
פסיכי: אשאל שוב: ניסית את כל האלטרנטיבות היותר מסורתיות או
מקובלות?
פלצנית: טוב נגיד שאני מדברת על עצמי. אז אתה מתכוון כמו
להביא ילד עם הבעל שלי או עם החבר שלי?
פסיכי: בין היתר, כן.
פלצנית: לא רוצה בעל. ולא רוצה חבר עכשיו. ולא רוצה לחכות לא
יודעת כמה זמן לאיש המתאים. אבל אני רוצה תינוק.
פסיכי: אני מתאר לי שיש עוד אופציות חוץ מבנק הזרע.
פלצנית: לא יודעת. איזה עוד יש אתה חושב?
פסיכי: צריך לחשוב על זה.
פלצנית: אז תחשוב טוב?
פסיכי: אבל אני סתם פסיכי, מה אני כבר יכול לחשוב?
פלצנית: תחשוב טוב?!
פסיכי: טוב. מתי עכשיו?
פלצנית: מתי שאתה רוצה.
פסיכי: בסדר, אני אחשוב עד הפעם הבאה שנדבר ונראה אז.
פלצנית: תודה פסיכי.
פסיכי: אז את גם לא רוצה בעל וגם לא רוצה חבר פלצנית?
פלצנית: לא רוצה בעל אף פעם. על חבר אני לא יודעת עוד.
פסיכי: אף פעם אל תגידי 'אף פעם'. את אף פעם לא יכולה לדעת.
פלצנית: אז למה אתה אומר אף פעם? לך מותר? ואני כן יכולה.
אני יודעת בדיוק מה קרה לי עם בעלי לשעבר, ואני אף פעם לא ייתן
שזה יקרה לי שוב.
פסיכי: מה קרה לך עם בעלך לשעבר?
פלצנית: סיפור ארוך, אי אפשר לספר פה על רגל אחת.
פסיכי: אז תספרי משהו קצר על שתי רגליים. לא צריך הכל.
פלצנית: אתה באמת רוצה לשמוע?
פסיכי: כן, באמת. טוב לי אתך פה פלצנית. תספרי לי, אני
מקשיב.
פלצנית: מה אני כבר יכולה לספר? קוקו היה החבר הראשון שלי.
והיחידי! הכרתי אותו כשהיינו עוד בתיכון. יצאנו 5 שנים כמעט
לפני שהתחתנו. 5 שנים אתה שומע?
פסיכי: כן, ובלי שמות פלצנית, זה לא בריא.
פלצנית: וואללה נכון. אבל לא חשוב, כי קוקו זה רק השם חיבה
שלו. בכל מקרה, יצאנו 5 שנים לפני שהתחתנו. אחרי ששנינו גמרנו
את הצבא עברנו לגור ביחד. הייתי משוגעת עליו, הוא היה מטריף,
והייתי בטוחה שהוא שרוף עליי. כך הוא היה אומר 10 פעמים ביום
במשך כל השנים. אני שרוף עלייך, הוא היה אומר. אתה עוד שם
פסיכי?
פסיכי: כן, אני מקשיב.
פלצנית: לא משעממת אותך?
פסיכי: לא.
פלצנית: אז כל החיים שלי ככה הסתובבו מסביב לקוקו ועברו
דרכו. חבל ששמתי לב כמה החיים שלי היו תלויים בו רק כשזה היה
כבר מאוחר מידיי, מתי שהוא עזב בעצם. בכל מקרה, השתחררנו
מהצבא, והוא מצא עבודה טובה בשירותי הביטחון, כמו שאומרים,
ואני הסתובבתי עם האף למעלה, מלאה גאווה בגבר הגיבור והחזק
שלי.
פסיכי: אהה.
פלצנית: והתחתנו, ועם עזרה של ההורים קנינו את הבית הזה פה
במכמורת, והתחלנו לדבר על תינוק. אבל קוקו אמר, בואי נחכה קצת
עם ילדים עד שאני יתבסס קצת בעבודה. אז התינוק לא בא מייד.
ופתאום קוקו התחיל לבוא הביתה פחות ופחות.
פסיכי: את מספרת יפה פלצנית. תמשיכי טוב?
פלצנית: תודה רבה. אז הוא אמר לי שזה העבודה. ואתה יודע מה
פסיכי? אני חושבת שזה באמת היה העבודה, לפחות חלק מהזמן, כי
כשהוא היה בא הביתה, מתי שזה לא היה, תמיד הוא רצה ישר למיטה.
סקס סקס סקס. כל הזמן סקס. הוא רצה את זה איתי, והוא אהב את זה
איתי. לא מתאים למישהו שיש לו אחת מהצד להתנהג ככה נכון?
פסיכי: אני באמת נורא פסיכי בעניינים האלה ולא מבין הרבה,
אבל נראה לי שאת צודקת.
פלצנית: וככה לאט לאט התחלנו לעשות פחות ופחות דברים ביחד,
וגם התחלנו לדבר פחות ופחות בבית כשכבר היינו ביחד בבית. עד
שבסוף אני אמרתי לו שאולי ניפרד וזהו כי התחלתי להרגיש שאני
משתגעת מלהיות אתו ומלהרגיש בלעדיו. וכל כך רציתי תינוק כבר,
וראיתי שזה לא הולך לקרוא.
פסיכי: אז נפרדתם?
פלצנית: כן. ודי, לא רוצה יותר לדבר על זה עכשיו.
פסיכי: טוב.
פלצנית: תגיד פסיכי יש לך איי סי קיו?
פסיכי: כן.
פלצנית: רוצה להחליף? ואז לא נהיה כל הזמן תלויים בצ'ט הזה
בשביל לדבר.
פסיכי: לא. אני מעדיף בשלב זה את האנונימיות הזאת אתך.
פלצנית: אבל גם עם איי סי קיו אפשר להיות אנונימיים.
פסיכי: זה לא בדיוק כך פלצנית.
פלצנית: איך שאתה רוצה.
פסיכי: אבל זה לא נורא כל כך. נראה לי שאנחנו נמצאים פה
בלובי של מנטה די הרבה בשעות המאוחרות האלה של הערב, אז לא קשה
למצוא אחד את השנייה.
פלצנית: טוב שיהיה. אז נסיים להיום?
פסיכי: נסיים. אני אחשוב עלייך.
פלצנית: באמת?
פסיכי: כן. ועל מה שסיפרת לי.
פלצנית: טוב אז תחשוב. לילה טוב בינתיים.
פסיכי: לילה טוב.

.5
נכנסתי למיטה והדלקתי את הרדיו שעל השידה לידי בדיוק לתוך אמצע
השיר "לאונרדו" של עברי לידר. עצמתי את העיניים והקשבתי עם
חיוך של כיף על הפנים.
"-- לאונרדו בטוח, הלב לא צריך לנוח
ושוב מתאהב ארמונות באוויר
מוות בטוח זה מוות מהיר --"
איזה אליל העברי לידר הזה, כבר הלכתי לראות איזה עשר הופעות
שלו אני חושבת. מתה עליו.
ומתה על רדיו. תמיד רציתי לעבוד ברדיו. זה התחיל אצלי עוד
כשהייתי ילדה. הייתי עומדת מול המראה הגדולה בחדר השינה של
ההורים כשהם לא היו בבית, עם מברשת שיער ביד במקום מיקרופון
מול הפה, והייתי מקריינת. רציתי להיות מגישת תוכניות שירים
בגלי צה"ל. רציתי להגיש "רדיו ישראלי" ביום ו"ציפורי לילה"
בלילה. רציתי להיות כמו אורלי יניב. והיה לי רדיו-טייפ קטן
שהיה גם על חשמל וגם על בטריות, והוא היה איתי כל הזמן. לאיפה
שהלכתי גם הוא הלך. הייתי אפילו ישנה אתו בלילות. ומתי שיכולתי
לשמוע רדיו הייתי שומעת, והייתי מקליטה שירים וקריינות כל
הזמן, גם באמצע הלילה לפעמים, ואחר כך הייתי מקשיבה להכל, וגם
מקריינת.
"ועכשיו נעבור למשהו קצת יותר קליל, מתוך האלבום החדש של בוי
ג'ורג' וקלצא'ר קלאב, קלר ביי נמברס, השיר שעומד השבוע בראש
מצעד הפזמונים הלועזי של גלי צה"ל, 'קארמה קאמיליון'," הייתי
מדקלמת יחד עם אורלי, והייתי שרה אחר כך יחד עם השיר:
"-- קארמה קארמה קארמה קארמה קארמה קאמיליון
קארמה קארמה קארמה קארמה קארמה קאמיליון --"
בוי ג'ורג' היה הגורו שלי כשהייתי ילדה. הייתי ילדה מה לעשות?
שנה בערך לפני הצבא נרשמתי למבחנים לגלי צה"ל. השמועות היו
שבלי פרוטקציה, שכמובן לא הייתה לי, אין לך כמעט שום צ'אנס
להתקבל לגלי צה"ל, ואם זה לא הספיק אז היו גם עשרות, אולי מאות
מועמדים בכל מחזור. חוץ מזה, קוקו כבר עניין אותי אז הרבה יותר
מעבודה ברדיו או מכל דבר אחר. מצחיק קצת היום, מצחיק עצוב כזה
אולי, אבל זה היה בעצם קוקו עצמו שדרבן אותי בכל זאת להירשם
למבחנים האלה. לולא הוא אפילו את זה לא הייתי עושה. אז נרשמתי,
וביום המבחנים עליתי על אוטובוס -- אז הורים עוד היו נותנים
לילדים שלהם לנסוע באוטובוסים בלי בעיות -- ונסעתי לגלי צה"ל
ביפו. כצפוי התאספנו שם באולם הקטן המון חברה מכל הארץ. היה
צפוף נורא אני זוכרת. ישבנו על כיסאות עם ידית אחת שטוחה בשביל
לכתוב עליה וחיכינו להוראות. לא רחוק ממני ישבה ילדה אחת
בלונדינית שמנמונת וכססה ציפורניים, אצבע אחרי אצבע. מה זה
מתוחה, אמרתי לעצמי. אני בכלל לא הייתי מתוחה או עצבנית, אבל
הרגשתי שבאמת אין לי סיכוי ואני סתם מבזבזת שם את הזמן. אחרי
כמה דקות קמתי והלכתי.
בחוץ עמדתי רגע והסתכלתי על הבניין הישן של גלי צה"ל עם כל
האנטנות על הגג. אמרתי לעצמי בלב, תמרי, זה הכי קרוב שאי פעם
תגיעי לקריירה בגלי צה"ל, תשכחי מזה. ופתאום ראיתי את הילדה
הבלונדינית הזאת חולפת על פניי בהליכה מהירה. החלפנו מבטי
עיניים חטופים. היי תגידי רגע! קראתי אחריה. היא עצרה והסתובבה
אליי. שאלתי אותה, תגידי את לא היית לפני כמה דקות במבחנים
לגלי צה"ל? היא אמרה שכן, אבל היא החליטה לצאת לפני שזה התחיל
שם. גם אני, אמרתי לה וצחקתי, אז שתינו כנראה סתם לא רציניות
אה? היא צחקה חזרה והנהנה בראש. רוצה לעשות משהו ביחד במקום
זה? שאלתי אותה. מה למשל? היא שאלה. אמרתי ששוק הפשפשים קרוב
מאוד, הייתי שם לא מזמן עם החבר שלי ונורא מעניין שם, אז מה
דעתה ללכת להסתובב שם קצת. היא אמרה יאללה בסדר, והלכנו לשוק
הפשפשים.
פתחתי את העיניים. השיר של עברי לידר כבר נגמר. העברתי מבט
מהורהר כזה על חדר השינה שלי. חלפתי עם העיניים על פני אוסף
הבובות שלי על המדפים שבקיר משמאל. נעצרתי על בובה של זמרת עם
שמלה אדומה ורחבה ומיקרופון ביד. מישהו, חבר אחד של אחי הגדול,
אמר לי פעם שלדעתו זאת אמורה להיות בובה של זמרת העם הבריטית,
מרי הופקין, שהייתה מאוד פופולרית בסוף שנות השישים. את הבובה
הזאת קניתי בעשרה שקל בשוק הפשפשים באותו יום של מבחנים בגלי
צה"ל, תוך כדי אכילת בייגלה עם שומשום, ולי זה לא שינה בכלל מי
היא הייתה אמורה להיות. בשבילי היא הייתה קריינית רדיו
שמקריינת לעצמה מול המראה בחדר השינה של ההורים שלה. סגרתי את
הרדיו וכיביתי את האור, ושכבתי ככה בחושך עוד קצת זמן מקשיבה
לגלי הים, איך שהם מגיעים לחוף מכמורת זה אחרי זה. עד שבסוף
נרדמתי.

פסיכי: אוה, הנה את סוף סוף. מה העניינים פלצניתילה?
פלצנית: לא רוצה לדבר אתך.
פסיכי: למה לא? ועוד באדום היום -- מתאים מאוד לעיניים
החומות שלך.
פלצנית: לאן נעלמת כל כך הרבה זמן בלי להגיד כלום? ומאיפה
אתה יודע שיש לי עיניים חומות בכלל? אני לא זוכרת שאמרתי לך.
פסיכי: לא נעלמתי. פשוט אי אפשר היה להיכנס למנטה. את כן
הצלחת להיכנס?
פלצנית: היו אתם קצת בעיות נכון. אבל אז מה? ותגיד כבר מאיפה
אתה יודע שיש לי עיניים חומות!
פסיכי: סתם ניחשתי. בחיי. חום הולך לי טוב עם אדום.
פלצנית: ואתה תמיד בירוק, אז איזה עיניים יש לך?
פסיכי: חשבת על מודעה בעיתון תגידי?
פלצנית: מה?
פסיכי: חשבת לשים מודעה בעיתון, שאת מחפשת תורם זרע בשביל
לעשות תינוק?
פלצנית: מודעה בעיתון??!! השתגעת?
פסיכי: לא חושב. זה נראה לי דווקא רעיון מצוין. תוכלי לתת
כמה פרטים בסיסיים על איזה מין איש את מחפשת. ואת יודעת מה?
נראה לי גם שיעמדו אצלך בתור בשביל זה.
פלצנית: כן? נראה לך? איך נראה לך כך?
פסיכי: לא יודע איך. אבל אני מרגיש שיש הרבה אנשים בארץ, או
בכל מקום, בודדים כאלה, או כאלה שמכל מיני סיבות יהיו מעונינים
בתהליך כזה.
פלצנית: לא יודעת.
פסיכי: ועוד רעיון שעלה בדעתי: לנסות לעניין גברים פה בצ'ט
הזה, או בצ'טים אחרים. למשל, תיכנסי לצ'ט תחת השם "מחפשת זרע",
או משהו כזה, ותראי לאן זה יוביל אותך.
פלצנית: אתה מלא רעיונות מהפכניים היום פסיכי.
פסיכי: אני הייתי עונה על מודעה כזו בעיתון, או לשם כזה
בצ'ט.
פלצנית: אתה????
פסיכי: כן אני.
פלצנית: אז אולי תסביר? אולי בהזדמנות זו תגיד לי פעם משהו
על עצמך.
פסיכי: פלצנית, אני כל הזמן אומר לך דברים על עצמי. כל פעם
שאנחנו מדברים, ואנחנו מדברים המון, אני מוסיף איזשהו פרט. אם
תשימי לב לפרטים תראי בעצמך. אז תשמעי, אני הייתי מוכן לתרום
מהזרע שלי לאישה הנכונה שתרצה להיכנס להריון, וללדת ולגדל את
התינוק לבד, אישה שתרצה להיות חד הורית, כמו שאומרים. אני מניח
שזה מה שאת רוצה.
פלצנית: כן, משהו כזה. אבל למה תגיד? למה אתה לא רוצה להיות
מעורב עם התינוק שלך? או עם האישה שלך?
פסיכי: כי אני פסיכי.
פלצנית: אה כן שכחתי כמעט. או שהיית כבר מעורב פעם, ואתה לא
רוצה את זה יותר. אחד כמוני כזה.
פסיכי: עזבי פלצנית.
פלצנית: לא רוצה לעזוב.
פסיכי: כל מה שאני יכול להציע לך זה ברבורים. והזהרתי אותך
בקשר לזה כבר לא יודע כמה פעמים, אם את לא זוכרת.
פלצנית: אז תברבר. לא אכפת לי איך אתה קורא לזה.
פסיכי: אני מברבר כל הזמן, מה את רוצה?
פלצנית: שתברבר עוד קצת על עצמך.
פסיכי: חבל על הזמן נו. אני לא מצליח להיות קרוב עם אנשים.
מרחוק, ככה כמו שאנחנו עכשיו, כן. אבל מקרוב, תכף מתחילות
בעיות, תכף יש קלקולים.
פלצנית: אז מה מפריע לך לספר לי על עצמך מרחוק? ממה אתה
מפחד? אני לא מבינה.
פסיכי: אני לא מפחד. אין לי פשוט מה לספר.
פלצנית: מה אין לך מה לספר? אתה לא עושה כלום בחיים?
פסיכי: כמעט כלום.
פלצנית: וממה אתה חי? במה אתה עובד?
פסיכי: מה זה משנה פלצנית? באמת.
פלצנית: זה משנה. אתה כזה מוצא חן בעיניי. רגע סליחה, אני
כזה מוצאת חן בעינך! ואני רוצה לדעת עליך כל מיני דברים.
והזהרתי אותך בקשר לזה כבר לא יודעת כמה פעמים, אם אתה לא
זוכר! חה חה חה!
פסיכי: טוב טוב, די. למה את מוצאת חן בעיניי? איזה חן את
מוצאת בהן?
פלצנית: אני סתם פלצנית. דווקא לך! תגיד כבר במה אתה עובד
לפחות.
פסיכי: אני מציל בחוף הים של הונולולו. ואני גם טייס
הליקופטר.
פלצנית: הומולולו, שמומולולו. שמענו את זה כבר. לא מאמינה
לך.
פסיכי: לא מאמינה לא צריך.
פלצנית: תשבע לי שאתה עכשיו בהומולולו.
פסיכי: הונולולו לא הומולולו. לא רוצה.
פלצנית: זהו, אתה רואה שקרן אחד?! תשבע כבר!
פסיכי: זה תנאי להמשך השיחה?
פלצנית: לא רק להמשך השיחה אלא להמשך הקשר בנינו בכלל!
פסיכי: טוב פלצנית, אני מבין את מצבך ומקבל את החלטתך. אז
המון תודה על כל הזמן הזה שהקדשת לי בכל זאת, שהקדשת, אני חייב
להדגיש, למרות חוסר שיתוף הפעולה מצדי. ושתדעי לך שלדעתי את על
הכיפק, ואני מקווה שיהיה לך רק טוב בחיים.
פלצנית: אני ממש לא מבינה מה כבר יש לך להסתיר. זה לא פייר!
פסיכי: אני לא מנסה להסתיר. נמאס לי. פשוט נמאס לי לדבר על
כלום. עדיף לברבר, או לשתוק.
פלצנית: עדיף לשקר אתה מתכוון להגיד.
פסיכי: לא, לא בדיוק. בצ'ט אין שקרים. ומן הסתם אין גם אמת.
או ההפך.
פלצנית: למה?
פסיכי: כי צ'ט זה דבר ווירטואלי. וכזה הוא גם הקשר שמתהווה
מתוך הצ'ט בין המשוחחים -- קשר ווירטואלי! ולכן את מרשה לעצמך
להיות פה "פלצנית", ואני מרשה לעצמי להיות פה "פסיכי". עם או
בלי מירכאות. לא משנה. הכל הולך פה. אני מובן לך פלצנית?
פלצנית: טוב נו, אני מסכימה אתך....כמעט.
פסיכי: למה רק כמעט?
פלצנית: כי גם בצ'ט ווירטואלי יש מקום לאיזו אמת לפעמים.
פסיכי: אז את מסכימה איתי לגמרי אם כך.
פלצנית: כן?
פסיכי: כן. כי הנה אני פה, פסיכי בלי מירכאות, והנה את שם,
כפי הנראה פלצנית בלי מירכאות: זו האיזו אמת לפעמים. ובין
הברבורים שלי וההתפלצנויות שלך, פה ושם יש אפילו עוד איזו אמת
אחת או שתיים.
פלצנית: וואללה.
פסיכי: אז חברים?
- - - - - - - - - - -
פסיכי: יופי, תחשבי על זה בשקט, אין צורך למהר.
פלצנית: אהה, טוב כן. חברים.
פסיכי: לא, בלי היסוסים! או שכן או שלא.
פלצנית: כן כן כן כן כן! טוב לך?
פסיכי: בטוחה?
פלצנית: כן בטוחה.
פסיכי: טוב, אז איפה היינו?
פלצנית: לא חשוב. עייפתי.
פסיכי: אז יאללה למיטה. לילה חזק לך פלצנית אחת שכמותך.
פלצנית: נדבר. לילה טוב פסיכוש.

.6
אז אני רוצה תינוק. טוב לרצות אפשר הכל לא? אבל האם אני אהיה
מסוגלת לגדל תינוק לבד ולהתמודד לבד עם כל הבעיות שמסביב
לתינוק? ותינוק זה גם הרי לא איזה צעצוע שמחזירים לחנות אם לא
רוצים אותו, או מחליפים אם משהו מתקלקל. תינוק זה עובדה סופית
ומוחלטת, אין חוכמות עם זה.
כן, יהיה בסדר אני חושבת. לא, זה לא מספיק רק חושבת -- אני
בטוחה. כי אני בן-אדם עם אחריות. אני לא מזניחה, לא נוטשת, אף
פעם לא, לא עם בני-אדם אחרים זאת אומרת. דברים אני יכולה אולי
להתחיל ולא לגמור, על חפצים אני יודעת לוותר, אבל אפילו אז לא
תמיד. הנה, כמעט את כל האוספים שהתחלתי בחיים גם המשכתי, וגם
שמרתי עליהם: על אוסף המפיות, ועל אוסף המוחקים, ועל אוסף
העפרונות, ועל אוסף הצדפים, ובעיקר על אוסף הבובות שלי. כולם
פה. אבל עם בני-אדם אני שיא המסירות. אין בן-אדם אחד בעולם הזה
שנטשתי על דעת עצמי. מדברים אני בורחת לפעמים, מעצמי אני בורחת
לפעמים, אבל לעולם אני לא בורחת מבני-אדם אחרים, לעולם לא.
אני יודעת שלגדל ילדים זה הדבר הכי קשה בעולם. כל פעם שאני
מבלה קצת זמן עם גיסתי ושני הילדים הקטנים שלה ושל אחי, אחד בן
חמש והשני בן שלוש וחצי, אני רואה כמה שזה קשה. אני רואה את
הבלגן שהם עושים, והרעש, והצעקות, והבכי, ומחלות הילדים, אחת
נגמרת אחת מתחילה, כל הזמן, בלי סוף. ואני שמה לב איך גיסתי
כמעט מאבדת את הסבלנות והשליטה עם הילדים שלוש פעמים בשעה,
והרי אני יודעת שסבלנות זה גם לא בדיוק השטח שלי, אם לומר זאת
בעדינות, ולגיסתי עוד יש פה ושם את בעלה שעוזר לה, מה שלי לא
יהיה. אבל אני אסתדר, אני בטוחה שאני אסתדר כי יש לי את
האינסטינקט האימהי הזה, יש לי מסירות, יש לי נאמנות. כן, יהיה
בסדר.
היה חול המועד פסח והייתי בחופש. איצחק הזקן תמיד סוגר את חנות
הפרחים לכל תקופת חול המועד, והוא נותן לי את החופשה בתשלום.
אז אחרי-צהרים אחד ירדתי לחוף. עוד לא היו שם הרבה אנשים
בתקופה הזאת כי זה עוד לא היה ממש קיץ והיה מספיק מקום לשבת
מול הים ולחשוב בשקט. החול היה חלק וקריר, נעים כזה למגע.
ציירתי עליו עיגול עם האצבע, ועשיתי לעיגול שתי אוזניים, ושתי
עיניים, ואף, ופה מחייך, כן פה מחייך יצא לי למרות שהייתי מה
זה מוטרדת. הפרצוף הסתכל עליי וחייך. הסתכלתי עליו בחזרה
וחייכתי גם.
פסיכי! חשבתי פתאום. אני אבקש מפסיכי שיהיה האבא של התינוק
שלי. מה יש? למה לא? אז מה אם אני לא יודעת עליו כלום? גם בבנק
הזרע התורם הוא אנונימי, ובעצם אפילו שם אי אפשר להיות בטוחים
במאה אחוז עם מי יש לך עסק. מתי בכלל בחיים את יכולה להיות
בטוחה במאה אחוז עם מי יש לך עסק? והוא הרי אמר לי באחד הצ'טים
האחרונים שלנו שהוא היה מוכן לתרום מהזרע שלו לאישה המתאימה.
איך הוא קרא לה שם? "מחפשת זרע". איזה מושג מצחיק, מאיפה הוא
הביא אותו? בכל מקרה, אולי אני האישה המתאימה בשבילו? ומה רע
בו? למה באמת לא הוא? רגע רגע, אולי זה היה בעצם רמז? אולי זה
בדיוק מה שהוא רצה גם? וואי, איזה קטע אם זה מה שייצא בסוף. לא
יכול להיות. לא מאמינה. מה, אני אולי כל כך קרובה פתאום לתינוק
שלי?
התכופפתי מעל הפרצוף המחייך וכתבתי מעליו "פסיכי" באותיות דפוס
גדולות עם סימן קריאה אחריו. וככה נותרתי, גוהרת מעל הפרצוף
ותומכת את עצמי עם כפות הידיים שלי משני צדדיו, מסתכלת עמוק
לתוך העיניים שלו. ואז עצמתי את העיניים, ובבת אחת קברתי את
הפנים שלי בתוך הפרצוף של פסיכי. נשארתי קבורה כך כמה רגעים
ארוכים, עד שהחול הקר התחמם לחום הפנים שלי והלב שלי נרגע.
בסוף קמתי, ניערתי את החול שנדבק לי לפנים וידעתי שהחלטתי
החלטה.

פלצנית: הנה פסיכי! חג שמח פסיכי!
פסיכי: היי פלצנית. חג שמח גם לך ושלך.
פלצנית: אז גם לך אין חשק לצאת היום מהבית?
פסיכי: אני לא יוצא מהבית כמעט אף פעם. למה את שואלת?
פלצנית: בגלל כל הפיגועים. פחד להיות בחוץ.
פסיכי: אני בהונולולו, שכחת? פה אין פיגועים.
פלצנית: די נמאסת כבר, ישר אתה מתחיל עם ההונולולו הזה שלך!
אפילו כשמדברים על פיגועים אתה לא יכול להיות רציני?
פסיכי: אני לא מזלזל במצב. הוא באמת חרא גדול ומפחיד. אבל
הומור עוזר בזמנים קשים, ולגיטימי כמעט תמיד.
פלצנית: אפילו כשאנשים מתפוצצים לחתיכות במסעדות
ובאוטובוסים?
פסיכי: אני חושב שלהומור יש מקום בכל מקום. פרט למקרים ממש
נדירים. כמו השואה למשל. עם השואה עוד קשה לי.
פלצנית: טוב צחוק או לא צחוק, בכל מקרה אח שלי כל שנה בזמן
הזה של פסח נוסע עם המשפחה שלו לאילת לכמה ימים, ולפעמים אני
גם מצטרפת אליהם. אבל השנה הם לא נוסעים. החליטו להישאר בבית
שם הם מרגישים הכי בטוח.
פסיכי: אני מבין לגמרי. אז מה את עושה בבית?
פלצנית: סתם שום דבר מיוחד. אתה יודע מה פסיכי? אולי תספר לי
איך שם בהונולולו שלך?
פסיכי: וואללה? את באמת רוצה ברבור עכשיו?
פלצנית: כן תברבר קצת, זה יהיה על הכיפק.
פסיכי: אוקיי, בבקשה. אז אני מדבר אלייך עכשיו מהסוכה של
המציל על חוף וויקיקי. זה החוף הכי מפורסם בהוואי אם את לא
יודעת. אני מביא איתי הנה לפעמים את מחשב הלפטופ שלי ואחרי
המשמרת אני מתחבר לאינטרנט ונכנס לעשות קצת צ'ט.
פלצנית: ואיך מתחברים לאינטרנט מהסוכה של המציל?
פסיכי: דרך הטלפון הסלולרי שלי. אפשר היום להתחבר לאינטרנט
מכל מקום.
פלצנית: נראה שממש כיף לך. ואיך מזג האוויר שם?
פסיכי: עכשיו פה יופי. בערך 25 מעלות צלזיוס, והשמש זורחת.
הרוח היום קצת חזקה, גלי הים גבוהים, הגולשים נהנים, המתרחצים
לא כל כך נהנים, וכל זה אומר קצת יותר ערנות ועבודה למצילים.
אבל לא נורא.
פלצנית: ואיך החיים שם בהונולולו?    
פסיכי: אני אוהב את המנטליות של האנשים פה בהוואי. פולינזים:
לוקחים הכל בקלות, לא ממהרים אף פעם לשום מקום, לובשים את
החולצות הפרחוניות שלהם כמעט כל הזמן וכמעט לכל אירוע, והחשוב
ביותר, חברותיים מאוד.
פלצנית: ואיך הגעת לחיות דווקא בהוואי?
פסיכי: ביקרתי פה כתייר, התאהבתי באיים והחלטתי להישאר.
פלצנית: ככה? פשוט? בלי בעיות? באת, ראית, נשארת?
פסיכי: כן, בערך.
פלצנית: יפה. ובארץ אתה בא לבקר לפעמים?
פסיכי: אני משתדל כמה שיותר.
פלצנית:  אתה מתכנן להגיע מתישהו בקרוב?
פסיכי: אין לי תכנית כזו כרגע.
פלצנית: אז אולי תבוא. אני רוצה לפגוש אותך.
פסיכי: את רוצה לפגוש אותי?! בשביל מה?
פלצנית: רוצה.
פסיכי: זה סתם יקלקל הכל פלצנית. ניפגש, ואני מבטיח לך שעשר
דקות אחרי כן הקשר בנינו ייגמר. זה מה שאת רוצה?
- - - - - - - - - - -
פסיכי: פלצנית איפה את?
פלצנית: רגע.
פסיכי: טוב, אני מחכה.
פלצנית: אני לא רוצה להיפגש בשביל לפתח אתך קשר. לא בשביל
זה.
פסיכי: אז בשביל מה?
פלצנית: אני חושבת שאני רוצה את הזרע שלך.
פסיכי: מה אמרת? את רוצה את הזרע שלי? את לא נורמלית תגידי?
את הזרע שלי!?
פלצנית: פסיכי די. אני רצינית עכשיו. אתה יודע בדיוק על מה
אני מדברת.
פסיכי: עכשיו תורי לשתוק לכמה רגעים ולהרהר.
פלצנית: בסדר. אני מחכה בסבלנות.
פסיכי: את רצינית באמת פלצניתי?
פלצנית: כן.
פסיכי: אבל יש מיליון בעיות עם זה.
פלצנית: אני מתארת לעצמי. בוא ניפגש ונדבר על כל הבעיות. רק
תגיד לי קודם אם אתה רציני. אם אתה באמת מוכן לחשוב על זה
ברצינות.
פסיכי: אני מוכן. אבל את לא נורמלית שתדעי לך.
פלצנית: תראו מי שמדבר על לא נורמלים.
פסיכי: בדיוק! זה בדיוק העניין.
פלצנית: אז מתי אנחנו נפגשים?
פסיכי: ככה, פתאום החלטת לך שזה מה שאת רוצה?
פלצנית: כן.
פסיכי: וודאי חשבת קצת קודם, לא?
פלצנית: בטח שחשבתי. ולא קצת אלא המון.
פסיכי: וחשבת גם על דברים שאמרתי לך?
פלצנית: בטח.
פסיכי: וגם על דברים שלא אמרתי לך?
פלצנית: כן נו! מה אתה חושב שאני פסיכית לגמרי?
פסיכי: לא. אני בכלל לא חושב שאת פסיכית. אני פשוט מנסה
להיות בטוח שאני שומע אותך נכון.
פלצנית: אז בוא ניפגש בהקדם פסיכי טוב?
פסיכי: מה זה בהקדם בשבילך?
פלצנית: אתה רוצה לחשוב על זה קצת? כי נראה לי שתפסתי אותך
די בהפתעה פה.
פסיכי: כן תודה. תני לי לחשוב קצת על העניין.
פלצנית: אז שנסיים להפעם?
פסיכי: לא חייבים. אנחנו יכולים לברבר ולהפליץ עוד קצת אם את
רוצה.
פלצנית: טוב. אז תגיד לי איך אומרים שלום בהוואית?
פסיכי: אלוהה. אלוהה זו מילת המפתח בשפת בני הוואי. פרושה כל
סוגי השלום והברכה האפשריים. בשפת בני הוואי קיימות המון מילים
שיש להן יותר משימוש אחד. שפה מאוד פשוטה, והמילים הרבה פעמים
מתארות, לא מפרשות.
פלצנית: לקח לך זמן לענות, חשבתי כבר שהלכת לחפש את המילה
באיזה מילון. תן לי דוגמה של מילה מתארת ולא מפרשת.
פסיכי: אולי, למשל, השם של החתולה שלי שמתה לא מזמן. פרוש
המילה 'אולי' הוא 'כל צבע כהה': ירוק כהה כשל ירקות, אפור כהה
כשל ענני גשם, כחול כהה כשל מי ים עמוקים. החתולה שלי הייתה
סיאמית כחולה לכן קראתי לה אולי, מילה שמתארת גם צבע כחול. אז
כמו שאת רואה בשפת בני הוואי מה שלעיתים קרובות בעצם קובע את
פרוש המילה הוא ההקשר של המילה בתוך המשפט. ובמקרה של אולי,
לפי ההקשר את תדעי, או תנחשי, לאיזה צבע בדיוק הכוונה. אני
מובן?
פלצנית: כן, אני חושבת. ואני מצטערת לשמוע על החתולה שלך.
תגיד מה זה חתולה סיאמית כחולה? יש דבר כזה בכלל?
פסיכי: תודה. כן, חתולים סיאמיים באים בכמה צבעים.
האפורים-כהים הכי נפוצים. אבל יש גם כחולים, וסגולים-וורודים,
וחומים-שוקולד, ואפילו אדומים.
פלצנית: וואללה?
פסיכי: וואללה.
פלצנית: ואיך אומרים תודה בהוואית?
פסיכי: מהלו.
פלצנית: אז מהלו על השיעור המאלף על הוואי ועל חתולים
סיאמיים. מאיפה הידע הזה תגיד?
פסיכי: על הוואי או על חתולים?
פלצנית: על שניהם.
פסיכי: אני גר פה בהוואי כבר הרבה זמן. ויש לי חתולים
סיאמיים גם כן הרבה זמן.
פלצנית: פסיכי תכף תשכנע אותי שאתה באמת גר בהוואי.
פסיכי: את עדיין מפקפקת באמיתות דבריי?
פלצנית: כן עדיין.
פסיכי: טוב.
פלצנית: ואיך אומרים לילה טוב בהוואית?
פסיכי: אלוהה פו. או סתם אלוהה. לפי השעה אנחנו כבר נבין שזה
לילה טוב גם בלי ה'פו'.
פלצנית: אז אלוהה פסיכי. אני הולכת לישון.
פסיכי: אלוהה פלצנית. ואני הולך לאכול ארוחת צהרים. אחשוב על
"העניין" ונדבר עליו בפעם הבאה אולי.
פלצנית: אוקיי ביי פסיכילה מתוק.
פסיכי: ביי פלצניתי, ותיזהרי איתי עם מילים כמו מתוק את
שומעת?
פלצנית: לא.
פסיכי: לא אז לא. ביי.
פלצנית: ביי ביי.
פסיכי: ביי ביי ביי.

.7
פסיכי הציע שניפגש בצפת. הוא אמר שהוא נורא אוהב את העיר הזאת.
ישר הסכמתי. נשמע לי מעניין כזה להיפגש בצפת כי לא ביקרתי שם
כבר המון זמן, מאז איזה טיול של בית-ספר שאני בקושי זוכרת.
החלטנו שכל אחד יגיע לעיר בכוחות עצמו ויתמקם באיזה בית-מלון
או בצימר, ומבלי שהשני יידע איפה כמובן. סיכמנו שכך יהיה הכי
טוב: אנונימיות מוחלטת מהתחלה ועד הסוף. וקבענו את התאריך ואת
מקום המפגש ואת השעה.
ובוקר אחד בתחילת הקיץ מצאתי את עצמי מטפסת במעלה גן המצודה,
אל "המקום הכי גבוה בצפת," כמו שפסיכי אמר. זה לא היה טיפוס קל
בשביל אחת בלי כושר שכמוני, והוא הזהיר אותי מכך. מסתבר שפסיכי
ידע הרבה מאוד על צפת ועד היום אני חושדת שהוא בעצם גר שם, אבל
זה כבר בעצם לא משנה בכלל, סתם הערת ביניים. הוא יעץ לי לא
לנסות קיצורי דרך בתוך הגן כי אני סתם אתבלבל בדרך. הכי קל
והכי מהיר, הוא אמר, זה לעלות בשביל הראשי שמתפתל לאיטו סביב
הגן עד שהוא מגיע בסוף לפסגה, אל חלקת דשא גדולה ומטופחת
שצורתה דומה לפרסה, מוקפת בעצי ברוש יפים, ומולה, בנקודה
הגבוהה ביותר של הגן, האנדרטה לזכר אנשי הפלמ"ח שנפלו בעת
שחרור העיר במלחמת העצמאות. ולמרות שיצאתי מוקדם, ולמרות
שעקבתי אחרי ההוראות שלו, בכל זאת איחרתי, אבל משום מה היה לי
ברור שהוא כבר יהיה שם מתי שלא אבוא, וכך באמת היה.
ברגע שהגעתי לחלקת הדשא, שם קבענו להיפגש, ישר זיהיתי אותו. זה
לא היה לפי המראה שלו כי לא היה לי שום מושג על איך הוא נראה,
הוא פשוט היה הבן-אדם היחידי על הדשא. התקרבתי אליו בהליכה
איטית ומהוססת קצת, והלב שלי דפק נורא חזק. אפשר להגיד שגם
פחדתי קצת. הוא ישב שם באזור מוצל על כסא כזה עם משענת ובלי
רגליים, כמו אלה שרואים לפעמים על חוף הים, והפנים שלו אל
השביל. על הדשא תחתיו הייתה פרושה שמיכה, והייתה שם צידנית
קטנה והיה שם תיק. וליד הכסא שבו הוא ישב היה עוד כסא כזה בלי
רגליים. נעצרתי מולו והוא קם.
"פסיכי?" אמרתי במין מבוכה כזאת.
"כן, ואת בטח פלצנית," הוא ענה, גם נבוך אני בטוחה.
"אז שלום פסיכי," אמרתי.
והוא החזיר, "ושלום גם לך".
שנינו צחקנו ולחצנו ידיים, והמשכנו לעמוד ככה מנומסים ואובדי
עצות אחד מול השנייה.
"חיבוק? נשיקה?" אמרתי בשאלה.
"חיבוק קטן אולי?" הוא ענה גם בשאלה, והתחבקנו חיבוק קטן אך
אמיץ, כמו שאומרים.
"אז נשב?" הוא הציע והראה על הכסא שלידו, ורק אז ראיתי שעל
המשענת של הכסא הייתה מודבקת עם נייר דבק חתיכת נייר שעליה היה
כתוב, 'פלצנית', ועל המשענת של הכסא שלו הייתה חתיכת נייר
שעליה היה כתוב, 'פסיכי'.
"זה מקומות מסומנים אני רואה," הערתי בצחוק כשאני מורידה מעליי
את תרמיל הבקפק שלי.
"לא סתם," הוא אמר בחיוך מתגונן כזה, "זה ליתר ביטחון במקרה
והיית מגיעה הנה בדיוק כשהייתי מאחורי הסיבוב או על האנדרטה או
משהו." והתיישבנו, אני ואחר כך הוא.
הוא לא היה הטיפוס שלי, תכף שמתי לב לזה. קודם כל הוא היה
נמוך; הוא היה קצת יותר גבוה ממני, שזה לא חוכמה גדולה כי אני
מה זה קטנה. והוא היה מבוגר, לא זקן אבל מבוגר, אולי איזה עשר
או חמש-עשרה שנה יותר מבוגר ממני, ואני לא הייתי בקטע של
מבוגרים. ולמרות שהוא היה די רזה אפשר היה לראות עליו כבר כרס
קטנה של גיל מבצבצת מאחורי חולצת הכותנה הירוקה שהוא לבש. אבל
מה אני אגיד? הוא היה חמוד כזה: שיער בלונדי-אפור ירד לו על
המצח בצורת פוני, והעיניים שלו היו כחולות-בהירות וערניות,
והוא היה עם חיוך ביישני כזה קבוע על הפנים. כך שהוא גם די מצא
חן בעיניי, או כמו שהוא היה דורש להגיד, אני די מצאתי חן
בעיניו. אבל כמובן שצריך לזכור, לא באנו לשם בשביל רומנטיקה,
ובין אם הייתה איזושהי משיכה שלי אליו או שלו אליי, ולמרות
המיקום והסיטואציה הלא שגרתיים, זה לא היה צריך לשנות בכלל כי
זאת הייתה אמורה להיות פגישת עסקים במלוא מובן המילה. אבל זה
כן שינה. בסופו של דבר, אחרי כל הסיכומים, אני בטוחה שזה
שינה.
כשהוא ראה שגמרתי להסתדר ואני יושבת נוח על הכסא הוא שאל, "אז
הגעת לצפת בסדר? את מאורגנת?"
"כן, הכל בסדר. הביאו אותי לפה ויבואו לקחת אותי בחזרה הביתה
כשנגמור," אמרתי.
"ולא היו לכם בעיות בדרך, עם כל המחסומים והעיכובים?"
"היו קצת עיכובים אבל לא נורא, העיקר שהגענו בשלום."
"כן זהו בדיוק, העיקר שהגענו בשלום," פסיכי סיכם. "רוצה לשתות
משהו תגידי? או לאכול? יש לי פה כמה דברים."
"אני רואה שיש לך פה כמה דברים. איך באמת העלית את הכל עד
הנה?" התעניינתי.
"קצת על הגב, קצת בידיים, זה לא היה כל כך קשה," אמר ושם את
הצידנית לפנינו ופתח אותה. "פשוט אין בגן הזה כלום לקנות. אז
יש לי פה מים וכל מיני מיצים."
"מיץ לימון אולי?" שאלתי.
הוא התכופף קדימה והציץ לתוך הצידנית. "וואללה דווקא מיץ לימון
אין פה," אמר במין התנצלות, "אבל יש תפוזים ואשכוליות, ויש
פחית קולה."
"אשכוליות יהיה יופי," אמרתי. "תודה."
הוא הושיט לי בקבוק קטן של מיץ אשכוליות, ולעצמו לקח את פחית
הקולה. אחרי כן הוא קרב אליו את התיק שלו ושאל, "רוצה גם
סנדוויץ'? יש עם גבינה צהובה או עם ביצה קשה."
"לא תודה," אמרתי, וחייכתי לעצמי בהשתאות. הוא הכין אפילו
סנדוויצ'ים. "אולי אחר כך טוב?"
"טוב," הוא אמר.
"אבל תשמע פסיכי," ולרגע נתקעתי עם המילה פסיכי. "קודם כל, זה
בסדר שאני קוראת לך פסיכי גם עכשיו?"
"זה בסדר גמור." הוא ענה.
"טוב אז פסיכי יש לי בשבילך משהו קטן," אמרתי ושלפתי מהבקפק
שלי כובע כחול עם מצחייה. "זה כובע של חוף מכמורת שמוכרים שם
על החוף. הנה אתה רואה? כתוב עליו פה מכמורת. ותראה, בגלל שאתה
בעצם יודע על בטוח שאני ממכמורת אז לא היה לי כבר מה לשמור את
זה בסוד והבאתי לך כובע עם השם של איפה שאני גרה עליו."
נתתי לו את הכובע והוא לקח והסתכל עליו והסמיק נורא. "תודה
פלצניתי," הוא אמר.
"על לא דבר," אמרתי, והסמקתי גם אני קצת. "ואני מקווה שבאמת יש
לך אוסף כובעים כמו שאמרת לי, ושלא המצאת גם את זה, ושהכובע
הזה יהיה תוספת יפה לאוסף."
הוא המשיך להסתכל על הכובע וחייך ושתק. ופתאום אמר, "גם לי יש
משהו בשבילך," והוציא מהתיק שלו חבילה קטנה עטופה בנייר לבן
והושיט לי. לקחתי אותה ופרשתי את הנייר; הנייר היה כזה רך
ונעים נורא למגע. בפנים הייתה קונכייה קטנה בצבע סגלגל.
"וזה בשביל האוסף שלך," הוא אמר, "ואני מקווה שבאמת גם לך יש
אוסף כזה כמו שאת אמרת לי."
"וואי איזה יופי," קראתי ממש בהתרגשות. שמתי את הקונכייה על כף
היד שלי והתבוננתי בה מכל הצדדים. "תודה פסיכי," אמרתי לו.
"בטח שיש לי אוסף, בעיקר של צדפים, אבל יש לי גם כמה קונכיות.
אבל זאת כל כך מיוחדת, מאיפה היא?"
"מהוואי," פסיכי ענה.
הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי.
"וואללה? שאלתי.
"וואללה," הוא ענה.
"טוב לא חשוב, נעזוב את זה," אמרתי, "אבל אני חייבת לתת לך
נשיקה," ובלי לחכות לתגובה ממנו גחנתי לעברו והלבשתי לו נשיקה
על הלחי. הלחי שלו הייתה ספוגית כזאת, מגולחת ועדינה. והוא שוב
הסמיק.
נשענתי חזרה על הכסא שלי ואמרתי, "נראה לי שהפגישה שלנו התחילה
לא רע, אתה לא חושב?"
"כן גם אני חושב," הוא ענה, לקח נשימה עמוקה והוסיף, "אז לא
מצאנו מפלצות כנראה."
"מפלצות? מה 'זתומרת מפלצות?"
"'זתומרת ששנינו עברנו את מבחן המציאות הראשון."
"לא מבינה, אתה מתכוון לרושם הראשון שעשינו אחד על השנייה?"
"בדיוק!"
"אה כן, בטח!" אמרתי בביטול. "מבחינתי אתה עברת בלי בעיות. אתה
לא בדיוק הטיפוס שלי אבל בשביל העניין שלנו עברת על בטוח."
הוא הסמיק שוב. הבן-אדם הזה הסמיק כמעט מכל דבר שאמרתי.
"יופי, ומבחינתי גם את עברת. את תהיי אימא נורא יפה!" הוא קבע
והעיף לעברי מבט קצר עם הפרצוף המחייך קבוע שלו.  
חייכתי אליו חזרה ואמרתי ממש מתרגשת, "תודה פסיכי," והוא הנהן
בראש.
הורדתי ממנו את המבט והסתכלתי סביבי קצת בבלבול. אז אני מתאימה
לו, הרהרתי לעצמי.
"הגן הזה כל כך יפה," אמרתי בסוף במין התפעלות מוגזמת כזאת
שאולי נשמעה מלאכותית קצת, "וכזה שקט פה, רק את הרוח שומעים
בתוך העצים."
"זאת הרוח של צפת. היא תמיד פה, דבר ידוע," הוא הסביר.
"כן?" שאלתי, ורציתי להמשיך עם 'מאיפה אתה יודע?' כזה אבל
ידעתי שזה לא יעזור אז סתם פלטתי, "מעניין."
"כן," הוא אמר. ושתקנו קצת ושתינו מיץ והקשבנו לרוח.
ואחרי כמה זמן פסיכי התעניין אם כדאי שנתחיל בענייננו. אז
אמרתי, כן יאללה, והוא אמר, אולי תתחילי את, ואני אמרתי, לא
תתחיל אתה, כי לא ידעתי בדיוק איפה ואיך להתחיל, והוא אמר,
בסדר, והתחיל לדבר.
הוא אמר: "תשמעי, אני חושב שבעצם יש די מעט לדבר ודי הרבה
לעשות. לדעתי, כדי שנוכל לשמור על האנונימיות בנינו בהווה וכדי
שנוכל להמשיך לשמור עליה גם בעתיד מה שעלינו לעשות זה לקחת כל
אחד עורך דין משלו, ולתת אני לעורך הדין שלי ואת לעורך הדין
שלך את כל האינפורמציה האישית על עצמנו. ואז, נדאג להפגיש בין
שני עורכי הדין האלה, ועורך הדין שלי ייתן את הפרטים שלי לעורך
הדין שלך ועורך הדין שלך ייתן את הפרטים שלך לעורך הדין שלי,
והם יוודאו עם הכלים שיש להם ועם הקשרים שיש להם את אמיתות
הפרטים, כל אחד של השני, כי חשוב שהפרטים יהיו נכונים נכון?
ואולי הם גם ייעצו לנו איזה דברים נוספים כדאי שנדע אחד על
השניה אם לא חשבנו על הכל. ובסופו של דבר עורך הדין שלך יעביר
לי, או ישירות או דרך עורך הדין שלי, את כל הפרטים האישיים
עלייך, ועורך הדין שלי יעביר לך באותה צורה את כל הפרטים
האישיים עלי, וכל זאת כמובן מבלי לפגוע באנונימיות, זאת אומרת
בלי שמות, בלי כתובות, בלי מספרי זהות, בלי מספרי טלפון, וכל
שאר הפרטים המזהים. ורק אז, אחרי שנקרא ונלמד כל אחד על השני,
אנחנו נחליט סופית ומוחלטת שאנחנו באמת מתאימים בשביל העניין
הזה. ומאז והלאה, לפני ההריון שלך, בעת ההריון ואחרי הלידה כל
קשר בנינו יהיה באמצעות עורכי הדין האלה."
כל העת ההיא שפסיכי דיבר היה המבט שלו תקוע איפה שהוא בין
צמרות הברושים והשמיים הכחולים. הוא השתתק והסתובב אליי. הוא
היה מה זה רציני. "עד כאן יש לך שאלות, או הערות?" הוא שאל.
צחקתי צחקוק ילדותי כזה. "לא יודעת," אמרתי.
"את חייבת לדעת פלצניתי," הוא לחץ, "אנחנו רציניים עכשיו!"
ושוב עלה החיוך הנצחי והטוב הזה על הפנים שלו.
אז אמרתי, "מי צריך עורכי דין? מה, אנחנו לא יכולים להעביר
בנינו את הפרטים וזהו? אנחנו הרי--"
"לא לא," הוא קטע אותי, "זה לא ילך. אל תשכחי שהפגישה שלנו
היום היא גם הראשונה אבל היא גם האחרונה בשלב זה. אנחנו צריכים
אנשים מסודרים ורציניים כמו עורכי דין שיהיו בנינו, זה הכי טוב
והכי בטוח כך."
"ולא מספיק חברים טובים שלנו?"
"לדעתי לא, ממש לא. אני לא חושב שכדאי בכלל לערב חברים בעניין
הזה. וצריך גם המשכיות ולאורך מי יודע כמה זמן? משרד עורכי דין
מספק סודיות והמשכיות הכי טוב. חברים?" הוא הנמיך את הגב שלו
בצניעות כזאת ואמר, "חברים אני לא יודע."
"טוב בסדר," וויתרתי.
"בסדר בסדר או סתם בסדר?" הוא התעקש.
"בסדר בסדר נו פסיכי," אמרתי, "כבר סיכמנו די מזמן שאני סומכת
עליך יותר מידיי לא?"
הוא צחק ואמר, "כן, נכון. אז אפשר להמשיך?"
עניתי שכן, והוא אמר שיש לו בעצם רק עוד דבר אחד להגיד. הוא
קרא לזה 'הנושא הרפואי', והציע שנמצא רופא או מרפאה שמתעסקת
בבעיות של פוריות, והם יוכלו להדריך אותנו, כל אחד בנפרד, הוא
הדגיש, איך לעשות את ההריון.
סוף סוף היה לי משהו לתרום לשיחה: "קוראים לזה הפריה מלאכותית
כמו שאתה יודע," אמרתי בטון כזה של ידענית. "בנק הזרע יכול
לעזור עם הפניות, ואפשר ללכת גם לקופת חולים, הם גם עוזרים
בזה, ואפשר כמובן ללכת באופן פרטי. בכל מקרה, אומרים שהפריה
מלאכותית זה לא בעיה גדולה היום, עושים את זה המון וזה בכלל לא
מסובך וסיכויי ההצלחה גבוהים מאוד, מצוינים ממש אם שנינו
בריאים ופוריים."
ואז הוא שאל אותי, "ואיך עושים את כל התאומים? הרי אנחנו לא
נהיה שם ביחד."
"אני לא יודעת בדיוק," אמרתי לו, "אבל בטח יש דרך, כי אפשר
היום למשל להקפיא זרע וזה אומר שהזרע שלך יוכל לחכות לי שם
ואתה בכלל לא תצטרך לבוא. אתה תוכל להיות כבר בחזרה בהונולולו
שלך אם תרצה." הוא הסמיק ואמר שאני בטח צודקת, וצחקנו.
"בואי נעשה הפסקה עכשיו טוב?" פסיכי הציע אחרי רגע, "נאכל
סנדוויצ'ים ונעשה סיבוב קטן, יש פה נוף יפה לראות. ואחר כך
נמשיך בשיחה, מה את אומרת?"
הסכמתי, ואכלנו סנדוויצ'ים ושתינו עוד מיץ והלכנו לשירותים.
ואחרי כן עשינו סיבוב על השביל מסביב למדשאה היפה, ובין העצים
ראינו חלקים של צפת מכל הכיוונים: ראינו צריח של מסגד עם
פיגומים מסביבו ופסיכי אמר שהוא בשיפוצים כבר שנים, וראינו
מרחוק בתים של שכונה חדשה בצפת ופסיכי אמר שהיא רק של חילונים
ולא ברור אם היא בכלל שייכת לצפת באופן רשמי למרות שהאנשים
שגרים שם אומרים שהם צפתיים לגמרי, ויותר קרוב במורד גבעה
ראינו גגות של בתים ישנים ומתחתם קשתות בצבע תכלת חצי קבורות
בתוך האדמה, צפת העתיקה פסיכי אמר, ארכיאולוגיה בלי צורך
בחפירות, ועמדנו רגע שותקים מול האנדרטה לזכר הפלמ"חניקים
שנפלו במלחמת השחרור. ומול הר מירון, נדמה לי שזה היה בצד
המערבי, נעצרנו. הנוף באמת היה מרהיב.
"שם למטה בוואדי קבורים אבות אבותיי, כמה דורות שלהם," פסיכי
אמר.
"כן?" אמרתי בהשתוממות כזאת, וכמעט התפתיתי לבקש ממנו שיספר
עוד אבל שתקתי. לא ראיתי שום טעם בכך. ירצה יספר לא ירצה לא
יספר. אבל אז החלטתי לספר לו שם מה קרה לקוקו.
אמרתי לו, "תשמע פסיכי, יש משהו שאתה לא תוכל לדעת מהפרטים
האישיים שלי שאני בכל זאת רוצה שתדע," והוא שאל מה זה.
"אתה תגלה," סיפרתי לו, "שבסעיף ה'מצב המשפחתי' שלי יהיה כתוב
אלמנה....כי קוקו מת....כבר לפני שנה כמעט הוא מת. הוא מת
כשהיינו עוד רק פרודים. חודשיים בערך אחרי שנפרדנו באו אליי
יום אחד ביחד עם רופא כמה אנשים שעבדו אתו וסיפרו לי שהוא נהרג
במילוי תפקידו. איזה תאונת עבודה אמרו, ולא פרטו בגלל הסודיות
של העניין. אז אולי תגלה גם שאני אלמנת מלחמה, או אלמנת מדינה,
לא זוכרת איך שקוראים לזה רשמית. בכל מקרה, זה לא העניין בעצם.
כי מה שלא תגלה בשום מקום זה שקוקו לא מת במילוי תפקידו....הוא
התאבד. ומישהו שם סידר בניירות שזה ייראה כמו תאונת עבודה. אני
בטוחה בזה.
"אחרי שגמרנו עם השבעה," המשכתי לספר לו, "ואחרי שקצת נרגענו
מכל העסק בא אליי החבר הכי טוב של קוקו, שהיום אני והוא חברים
נהדרים, וסיפר לי, היה לו קשה נורא אבל הוא סיפר לי בסוף, שיום
לפני שקוקו מת הם נפגשו וקוקו לא הפסיק כל הערב להגיד לו כמה
שהוא עוד אוהב אותי, וביקש ממנו פעם אחרי פעם להגיד לי שהוא
עוד אוהב אותי נורא ושהוא תמיד אהב אותי ושהוא אף פעם לא הפסיק
לאהוב אותי. זה נשמע לו קצת מוזר, זה שקוקו חזר על הבקשה כל כך
הרבה פעמים, כי קוקו לא היה כזה רגשני. אבל בתור החבר הכי טוב
שלו הוא ידע בעצם שקוקו עוד נורא אוהב אותי אז הוא לא חשד
בכלום. וחוץ מזה, הוא אמר, קוקו לא הראה שום סימנים חיצוניים
שהוא לא בסדר, הוא היה "קול" כזה כמו תמיד. אבל כשיום אחרי זה
קוקו פתאום מת הוא חשב שוב על הערב הקודם והתחיל להיות לו לא
טוב, והוא הסתובב עם העסק הזה בראש די הרבה זמן ואכל את עצמו,
עד שבסוף הוא בא וסיפר לי על זה, והחלטנו ביחד שקוקו בעצם
התאבד.
"והיום אני מרגישה קצת אשמה בכל זה, לא יודעת בדיוק למה, וזה
די קשה לי. אז רציתי שתדע את זה פסיכי," אמרתי לו, והמילים
נחנקו לי בגרון והתחילו לרדת לי דמעות.
אחרי שתיקה קצרה שנראתה ארוכה מאוד פסיכי אמר, "אני נורא
מצטער." אבל הוא לא נגע בי, לא חיבוק, לא לטיפה, לא כלום,
ואולי טוב שלא, לא יודעת. וככה עמדנו שם שנינו, משקיפים על הר
מירון שממול, ובסוף נרגעתי לבד.
בדרך חזרה למקום שם ישבנו שאלתי את פסיכי אם זה מפריע לו מה
שסיפרתי לו. הוא אמר שלא, בכלל לא, ושהוא מקווה שזה יעבור לי
פעם, רגשות האשמה שיש לי בקשר לקוקו, בגלל שלא נראה לו שעשיתי
פה משהו בכוונה ושככה זה בחיים האלה לפעמים, ושנראה לו שאני
בכיוון הנכון, ממשיכה לחיות ולהסתכל קדימה. הוקל לי מעט ואמרתי
לו תודה.
הלכנו עוד קצת שקטים ורגועים ואז הוא אמר פתאום, "תשמעי
פלצניתי, אני רוצה לעזור כספית עם התינוק."
"אבל החלטנו שלא!" אמרתי בתוקף כזה.
"נכון, אני יודע שהחלטנו שלא אבל בכל זאת אני רוצה, אני מבקש
זאת אומרת. אני לא רוצה לעזור בגלל שאני צריך, אני רוצה לעזור
בגלל שאני רוצה. התינוק יהיה כולו שלך וכולו אחריותך, כמו
שהסכמנו, אז מה אכפת לך אם ככה בשקט, מהצד, בלי שמות כמובן,
אני אשים בשבילכם קצת כסף? נבקש מעורכי הדין שיארגנו לנו חשבון
בנק שלתוכו אני אוכל להפקיד כסף, ורק לך תהיה גישה לחשבון. מה
אכפת לך נו? אני מבקש."
הוא נעצר באמצע הדשא. עשיתי עוד שני צעדים ונעצרתי גם אני
והסתובבתי אליו. החיוך שלו היה הפעם קצת עצוב.
"טוב בסדר," אמרתי, "אני אקנה לו....בעצם למה אני כל הזמן
אומרת לו לו ולו? אני אקנה לו או לה כל מיני צעצועים עם הכסף
הזה."
"ואני אדאג שתוכלי לקנות לו, או לה, הרבה יותר מצעצועים," הוא
אמר ברווחה כזאת, וראיתי איך הפסיכי הזה עושה אגרופים עם כפות
הידיים שלו כמו איזה שחקן כדורגל בטלוויזיה אחרי שהוא תקע גול.
זה ממש שימח אותו אני חושבת, שהסכמתי לתת לו לשים קצת כסף
בשביל התינוק.
הגענו לכיסאות שלנו. על אחד היה כתוב 'פסיכי' ועל השני היה
כתוב 'פלצנית'.
"ואולי בכל זאת תבוא לבקר לפעמים את התינוק פסיכוש?" שאלתי
אותו.
"אולי באמת אני אבוא פלצניתי," הוא השיב.
"אתה פסיכי!" קבעתי לו.
"ואת פלצנית!" הוא קבע לי בחזרה.
וזה בעצם אמר את הכל. העתיד יביא לנו את מה שהוא יביא, אני
מקווה שאת מבוקשנו, אבל מה שלא יקרה ביני ובין האיש הזה, אני
תמיד אהיה בשבילו פלצנית והוא תמיד יהיה בשבילי פסיכי.