אם תשאלו אותי מה היה היום הכי גרוע בחיים שלי, אני אספר לכם
על היום ההוא, ה5.5.99 יום ההולדת ה-16 שלי, העובדה הזאת לא
שינתה שומדבר כי אף-אחד לא זכר את זה כיום מיוחד.

הגבהתי ב"פול-ווליום" את מוסיקת המטאל בשביל לא לשמוע את
הצרחות של השכנה מלמעלה-צרחות ההנאה שלה כשאבא שלי זיין אותה.
תאמינו או לא, אין אישה בבניין הזה שהוא עוד לא דפק. אני גר
בשכונה מסכנה מפוצצת נקבות שרמוטות עם כוס מלוכלך.
אבא שלי חזר מהשכנה ולא שכח להדביק את אמא לקיר עם סטירה.
החזיר המטונף התיישב בחדר אוכל והתחיל לאכול את טיפת האוכל
האחרונה שנשארה במקרר.  לא יכלתי להתאפק, תפסתי את הבנזונה
בשיער שלו ושברתי לו את האף הגאוותני שלו, משכתי אותו לחדר
הכניסה וגלגלתי אותו במורד המדרגות. ראיתי הכל מטושטש בגלל
הדמעות שזלגו מעיני ללא הפסקה.
צעקתי לו-"אנחנו לא אוהבים אותך, אני שונא אותך-תעוף מהבית
הזה, אם תתקרב לבית הזה אני ארצח אותך עם הסכין של אבנר
הקצב-לא יודע לאן תלך, תגור ברחוב, מבחינתי תגור בתוך התחת של
השכנה מלמעלה."
הייתי בטוח במאה אחוז שהוא יקום וירסק לי ת'פרצוף, אבל הוא
פשוט קם, הלך לחדר שלו וארז את החפצים שלו. הוא עזב את הבית.
לא האמנתי שהשטן שזה ממש מתכוון לעזוב.
באותו הרגע, כשהוא יצא מהדלת, היום הכי גרוע בחיים שלי הפך
להיות גם היום הכי טוב.

חדר המדרגות הזה שבו הכאתי את אבא שלי הוא אותו החדר שבו אמא
קיבלה מכה בראש ואיבדה את ראייתה, היא התעוורה באשמת הבנזונה
הזה שזרק אותה במורד המדרגות.

מאותו היום שהשטן עזב, אני ואמא חיינו לבד בבית. אמא, כל כך
יפה שדאגה לי תמיד לפני שהיא דואגת לעצמה, שדאגה לקום מוקדם
מוקדם בבוקר בכדי להכין רק לי את הסדביץ' הכי טעים שאפשר.
שבכתה איתי כל פעם שקצת כאב לי. אפילו כשלא היה באפשרותה לראות
את הבעת הפנים שלי היא יכלה להבחין שאני עצוב- אפילו אם מאוד
התאמצתי להסתיר את זה.
מדי פעם הדודים באו לבקר והזכירו לי כמה גדלתי . לאט לאט הכל
הפך להיות יותר ויותר טוב, אפילו היה לנו קצת יותר כסף אחרי
שהתחלתי לעבוד אצל אבנר הקצב(מה שהפך הכל ליותר אירוני)

יום אחד, חזרתי מהעבודה וראיתי המולה ליד הכביש בבית שלי -
ראיתי את דודה פרנקה בוכה, קלטתי מיד מה קורה. אמא מתה.
היא נדרסה ע"י המשאית הענקית שעצרה שם, באמצע הכביש.
היא פשוט לא יכלה לראות אותה.
אבא עור אותה. אבא אחראי למוות שלה גם כשהוא לא היה בסביבה...

כולם באו לנחם - אבל הם רק עיצבנו יותר עם המשפטים שלהם - "היא
בטח עכשיו במקום טוב יותר", "היא בטוח בגן עדן, היא הייתה אישה
טובה"
-גן עדן-  -מקום טוב יותר-   חרא!

כן...אולי לספר לכם את הסיפור הזה זאת קצת דרך מוזרה להיפרד,
אבל לאף אחד לא יהיה קשה מדי שאני עוזב.
ואם זה מדאיג אתכם, לא כאב לי, כי פשוט השתמשתי בתערובת מאוד
גדולה של תרופות משונות כאלה, שבאופן מאוד פשוט ימנעו ממני
להתעורר.
אתם בטח תשימו לב שאני מת רק אחרי שהגופה שלי תרקב ותסריח את
כל הבניין, כי עובר לפחות חודשיים מכל בקור רחמים שכל אחד מכם
עושה.
הגופה שלי תרקב כמו שהנפש שלי נרקבה כשהייתי חי.
ואני לא אלך ל"גן עדן" וגם לא "למקום טוב יותר". אני הולך לתוך
חושך, איפה שלא מרגישים כלום...פשוט כלום. מתחת לאדמה, איפה
שכל התולעים יאכלו את הגופה שלי.

אני פשוט נפרד לשלום מהחיים האלה. שלום ולא להתראות.