הייתי כמעט בת 18 כשהכ התחיל, משהו כמו חודש לפני יומהולדת.
והוא, הוא היה עוד אחד מהאנשים שאתה מכיר וחוזר לחייך כאילו
כלום לא קרה, כך לפחות הוא נראה בהתחלה. אתם מכירים את המשפט
"מים שקטים חודרים עמוק" - הוא היה בידיוק כזה. נכנס חזק
למערכת וממכר.
ואני, אני מהר מאוד התמכרתי, הפכתי להיות מה שהוא ציפה ממני,
וככל שהחלפתי צורה כך נכנסתי יותר לעולמו. הכרתי חבריו, הכרתי
נישמתו.
עבר כבר יומהולדת ופתאום באמצע החיים, אני לחלוטין בוגרת, בן
אדם לעצמי. כמה שאני טעיתי היתי שייכת לו, הייתי רכוש, פיסת
אדמה, הייתי טריטוריה.
בגלל שלמדתי צעדיו וכך גם חבריו, יותר ויותר חייתי איתם, החל
משיחות טלפון לפגישות ליליות מעווטות.
לפתע פתאום הטריטוריה שלו הייתה בסיכון, נעלמה מעט. וחבריו
(במיוחד אחד מסויים) החלו לנוע אליה, כמו צבועים המריחים פגר
שנפגמה השמירה עליו. ואני עדיין כה צעירה, אמנם כבר לא כל כך
תמימה אך עדין ילדה, רואה בצעדים אלו צעדי חברות וידידות. אך
לא הייתי החלפה פשוטה של טריטוריה, אני בתמורה לשלום, הם היו
כמו הממשלה והראשות הפלשטינאית. החלפתי ידיים בלי מחשבה שניה,
כלל. הייתי חפץ לכל דבר, בלי נשמה, בלי זכות דיבור, בלי ידע
להבין את הדבר אשר קרה.
נפלתי לתוך מסכת שקרים בעודי מאמינה כי כל אשר נעשה, נעשה אך
ורק לטובתי, הרגשתי הכי טוב בעולם. מבלי לדעת שעולמי השיקרי
והנורא הולך ליפול עלי בלי הכרה.
הם היו כל כך טובים בכך, שנראה לי שהם אפילו התחילו להאמים
לשקרים שלהם.

אני עדיין טריטוריה, כי יש עוד הרבה ידים ועוד הרבה צבועים, הם
רק מחכים שהפגר יפסיק להישמר והם יוכלו לקבל את חתיכות תמימותי
הנותרות.
אני רק רכוש, אני כלום אחר, בלי יכולת לדבר, בלי נשמה, בלי
יכול לנשות בלי רשות.
אני כבר לא אותה ילדה תמימה כל כך, יש לי כבר מודעות, אבל אין
לי כבר יכולת לומר לא, אני שייכת ודבר לא השתנה. אני רק מחכה
להחלפה הבאה שבה ישליכו אותי לידיו של אחר. והם יוכלו לצאת
נקיים מכך, אפילו בלי רגשות אשמה כי אחרי הכל אני רק טריטוריה