היום היא סופסוף חייכה אלי. אבל לא סתם חיוך. חיוך מתוק כזה,
עם הסתכלות בתוך העיניים. וזה לא שהמבטים שלנו הצטלבו, היא
פשוט הסתכלה עלי ואני עליה. היה לה חיוך מתוק כזה, משהו נורא
תמים...
אח, אלוהים, איזה מלאך שלחתי לי!
היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה. היא שידרה משהו, אני לא יודע
מה, אבל זה כל כך מילא אותי מבפנים בהרגשה טובה, עד שהתנפחתי
כולי. לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה.
בסוף, היא השפילה את מבטה, אבל לא הפסיקה לחייך.
גם אני הסטתי את מבטי, כדי שהיא לא תחשוב שאני סוטה שבוהה בה
כל הזמן.
בסוף, לא יכולתי להחזיק יותר מעמד, ובאתי לשבת לידה. היא פינתה
לי מקום בספה עוד לפני שבאתי, מין רמז מקדים.
הסתכלנו שוב אחד בשניה וחייכנו. עכשיו כנראה זה היה מכיוון שלא
היה לנו מה לומר.
התיישבתי לידה.
"מה נשמע?" היא שאלה.
"בסדר", עעניתי עם הנד ראש קטן.
"יפה" היא השיבה ושתקה.
גם אני שתקתי.
מה עושים עכשיו? חשבתי לעצמי והתחלתי לשקוע במחשבות על יחסים
של בינו לבינה. התחלתי להתרגז על הקטע הזה של, כל המשחק הזה
שצריך לעשות לפני, כל ההעמדת פנים הזו. למי זה טוב לעזאזל?!?
ניסיתי לחשוב מה היא חושבת ולא הצלחתי, אולי זה מכיוון שהיא
אישה או אולי מכיוון שהיא מתרגשת כמוני.
תוך כדי מחשבות, היא הפנתה את ראשה לעברי, הביטה לי בעיניים,
ו... נישקה אותי.
וואו!! הרגשתי איך  היא כולה רועדת מהתרגשות, אז חיבקתי אותה.
היא הסתכלה עלי ושאלה בקול חלוש ומגמגם, "מה עכשיו...?"
לא עניתי, אז היא נישקה אותי שוב. היא ראתה שלא הגבתי בחזרה,
אז היא כאילו התעוררה ושאלה, "מה, לא טוב לך איתי?"
התעוררתי גם אני מערפול החושים שלי ואמרתי, "מה? אה... לא,
אה... כן! טוב לי! למה את חושבת שלא?"
התשובה לא סיפקה אותה והיא קמה ממקומה עם תחושת עצב ועלבון
שישבו לה טוב טוב בגרון.
היא הסתכלה עלי בפעם האחרונה ורצה מהר החוצה כשהיא כובשת את
דמעותיה בידיה.
לא ידעתי מה לעשות, אבל ממולי, ראיתי מישהי חמודה, שחייכה
אלי.
ולא בגלל שהמבטים שלנו הצטלבו, אלא כי היא הסתכלה עלי ואני
עליה.
היה לה חיוך מתוק כזה, משהו נורא תמים...