[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עינת יחט
/
והאמת נשארת אחת

והאמת נשארת אחת - אני בודדה.
גם עכשיו, אתה מבין, כשאני מדברת איתך, ואתה בוהה לי בעיניים,
לשם שינוי מכל אלו שבוהים לי בציצי, ואתה מחייך אליי בהבנה,
ומחבק אותי עם העיניים שלך, ואני מרגישה את כל זה, ואני עדיין
לבד.
וזה לא בגללך, זה בכלל לא קשור אלייך.
כי לא משנה מה תעשה וכמה שאני ארגיש את זה, וכמה שאני אעריך את
זה, וכמה שאני אוהבת אותך בחזרה, זה פשוט לא שם. וזה לא משנה
שאני מדברת עם חברה שלי בטלפון וחברה אחרת בקו השני וחברה
שלישית אצלי בחדר, ופתאום הסלולרי מצלצל ואני צריכה לבקש ממנה
לענות לו ביינתיים, וכיף לנו ואנחנו אוהבות ובאמת יש אינטמיות,
קירבה, אני עדיין אשאר ככה.
ואם הן שם, או אתה, או כל אחד, למען האמת, לפחות עד עכשיו, זה
לא משנה, כי כך או כך אני נשארת לבד.
אתה מבין מה זה, לבד?
זה לא כמו להיות עצוב, או כמו להיות שמח. זה לא כמו לאהוב, או
לשנוא.
זה פשוט להיות לבד.
לא להיות מנותק, לא להיות ביחד.
פשוט לבד.
פשוט לחבק מישהו ולהרגיש אותו מחזיק אותך חזק, נשאב כולו לתוך
הרגע, ואני עדיין רק מחפשת בשמיים כוכבים. ורק כשאני מוצאת,
חיוך מתפשט לי על הפנים, העיניים שלי נדלקות. רק אז.
רק כשאני רואה אורות קלושים וקטנים של כוכבים רחוקים שלא
קיימים בכלל כבר מזמן, או כשאני רואה עננים, שלא אומרים בעצם
כלום חוץ ממצב מסוים של מזג האוויר, או שקיעה או זריחה או סתם
שמש, שתמיד הייתה שם, עוד לפני שהיו בכלל אנשים, או כדור ארץ,
ובעצם היא בעצמה בתהליך של דעיכה -
רק אז אני מרגישה אחרת.
רק כשאני מרגישה את הרוח על הפנים שלי, ואת השמש שוטפת אותה
מעליהם, רק אז יש לי מישהו.
או משהו, תלוי כמובן איך אתה מסתכל על זה.
וזה מרגיש כמו כפיות טובה, כמו מין חוסר הערכה, או חוסר
איכפתיות, כאני באה ואומרת לך שזה לא משנה אם אתה כאן לעובדה
שאני בודדה.
היית מעדיף אם הייתי משקרת?
אם הייתי משחקת?
אני מסוגלת, זאת אומרת, אני יכולה, אם אתה רוצה, אבל אני לא
חושבת שיש בזה טעם, מה עוד שזה לא נכון שאני לא מעריכה. אני
פשוט מרגישה דברים אחרת.
ויכול להיות, שאני אוהב אותך לנצח. אתה באמת נהדר.
אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב שאתה אהבת חיי.
אני פשוט לא יכולה.
זה מה שמחזיק אותי, וזה גם מה שהורס אותי, כי אני יודעת שאני
אפגע בך. אמרתי לך כבר מזמן. אתה אמרת שאתה יודע, ושלא לא
איכפת לך. כלומר - לא שלא איכפת לך, שלא משנה לך, אתה פשוט
מוכן לזה. להקרבה העצמית הזאת. שאולי גם אתה משוגע, כמוני.
וטיפש.
אתה עדיין חושב את זה?
יש בי חלק שרוצה שתפסיק, שלא תחשוב עליי יותר, שלא תסתכל עליי
יותר, לא ככה.
זאת מן אשליה שכזאת, של יחסים אמיתיים, של קשר אמיתי, אבל זה
בניין על ענן. זאת מציאות של חלום.
חלום צלול אולי, שמנוצל היטב, אבל עדיין חלום, ושנינו יודעים
את זה.
ומה אתה רוצה?
אתה אף פעם לא מספר לי. תמיד רק מחייך את החיוך הזה שלך.
אל תגיד שאותי. פשוט אל תגיד את זה. זה יהיה גועלי מצידך.
אכזרי.
כי זה גורם לי לרצות לחבק אותך, ואסור לי לחבק אותך כשאני
מרגישה ככה.
זה יגרום לנו להאמין, ואסור לנו להאמין, כי גם האמונה שלנו לא
יכולה לגרום להזיות שלנו, להיות אמיתיות. הן רק הזיות.
יש בזה משהו נורא ניבזי, בהזיות. בחלומות.
אני לא רוצה שתאמין. אני לא רוצה להיות ניבזית אלייך.
ואני רוצה שתפסיק לחייך ככה, ולהיות כל כך מושלם בזמן שאני
ניבזית אלייך.
זה גורם לי להרגיש מכוערת. אתה חושב שאני מכוערת?
אתה חושב שאני יפה?
בתור מה? בתור אשליה? בתור אמת? בתור פנטזיה מבוססת?
אני כבר לא מבינה. אני כבר לא מבינה כלום. לא אותי, בטח שלא
אותך.
מה אתה מחפש כאן?
אתה אומר שחיבוק שלי זה פרס מיוחד, זה לא מובן מאליו.
שמי שתוהה כל כך בקשר למונה ליזה עוד לא ראה את החיוך שלי.
שהספינקס קטן עליי. ועכשיו, גם עלייך.
אתה אומר שאני יותר גדולה מכל דבר אחר שתוכל להרגיש בחיים שלך,
וביינתיים אתה גורם לי להרגיש כל כך קטנה ועלובה.
איך את מעיזה לגרום לו להרגיש ככה? לחשוב ככה?
איך את יכולה לבהות בירח בחלון כשהוא שוכב ישן לידך, מחבק
אותך?
אני לא מתכוונת. אני באמת לא. אני רוצה לבכות, כשאני רואה אותך
ככה. כשאני רואה אותך שמח לראות אותי. ואתה יודע שאני אלך.
ששום דבר לא מחזיק אותי כאן חוץ מהזמן.
ועדיין אתה כאן, מנסה, טורח, סופג הכל. אתה נוגע בי, אני נוגעת
בך, ועדיין,אתה לא מגיע אליי. או אולי, מגיע, אבל לא נשאר.
זה כמו לקפוץ.
זה כמו החלקיק שניה הזה שאתה באוויר, זה כמו לעוף, אבל אתה
חוזר מיד למטה.
ומאיפה יש לך את הכח הזה, לקפוץ כל הזמן?
למעלה, למעלה, למעלה... לא נמאס לך? לא כואב לך?
צפרדע קטן. נסיך - צפרדע.
אתה אומר, שאולי אני לא הנסיכה בשבילך, אבל כשאתה איתי - אתה
נסיך, וגם אחרי שכל זה ייגמר, הנסיך יישאר אצלך בלב, כל עוד
הנסיכה נשארת שם, ושהיא תשאר שם תמיד.
אתה תמיד תהיה נסיך.
תמיד היית.
זה לא אנחנו שצפרדעים. אלו החיים שהם ביצה.
ואולי אם הצלחתי להוציא אותך משם, רק לקצת, אז גם זה משהו. או
אפילו הרבה מאוד. מי יודע.
יש כל כך הרבה דברים, אתה יודע, כל כך הרבה דברים.
זה כמו - קשת בענן. זאת לא איזה המצאה של דובוני איכפת לי. זה
אמיתי. רק תסתכל, אחרי הגשם.
וגם ממנו, תהנה, עד הטיפה האחרונה.
וזה מצחיק, שמכל הדברים האלה, זה בן אדם אחד שגורם לנו להרגיש
חיים, ושזה הכל שווה, ושזה הכל טוב, ושום דבר אחר בכלל לא
משנה.
ואולי אני בת מזל, ואולי זה אתה. ואולי אנחנו שנינו לא מבינים
במה אנחנו מסתבכים, ואולי שנינו ממציאים סיבוכים סתם.
אולי זה הכל, שטויות.
אולי פשוט לחבק אותך זה טוב לך.
וזה טוב לי ככה, שטוב לך. גם אם זה רק לקצת. אם זה מוגבל.
גם אם יש בזה משהו נורא לא הוגן.
אני מניחה שפשוט ככה זה. לא הכל חייב להימשך לנצח. זה לא אומר
שאני לא אזכור אותך.
בדיוק להיפך, בעצם, כי אתה תהפוך לי לזכרון.
זה בטח ממש מוזר להיות זיכרון של מישהו.
שמעתי פעם בסרט מישהו אומר שלדעת שאתה דמות בחלום של מישהו
אחר, זוהי מודעות עצמית.
אתה חושב שאני רק מן חלום שלך? או שאתה שלי?
בכל מקרה שיהיה, אני מניחה שבסופו של דבר מישהו יתעורר.
אבל גם עירות היא רק זמנית, אתה יודע.
בסוף כולם חולמים שוב, גם אם זה שונה, גם אם אחרת.
כאן פשוט צריך לקוות.
חלומות מתוקים. גם בלזכור יש הגשמה עצמית.
כי גם לזכור זה לחיות. גם לחלום. אל תיתן להם לשקר לך.
ושיהיו לך תמיד חלומות פז.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני ונעמי
שומרים על זכות
השתיקה.



הדג


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/02 0:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עינת יחט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה