[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








[השירים המודגשים - "מילוט הנפש. חלק 1"; "מתום היופי ליד
ים"; ו"מתים של הסחה. חלק ג'" בהתאמה - לקוחים כולם מספרו
היפהפה של אילן שיינפלד, "תשליך"]



בפעם האחרונה שעמר נשק לי, הוא אמר לי שייתן את חייו למעני,
באלוהים. אני השבתי באותה שבועה.
העיניים שלו נצצו בדיוק באותה תמימות ילדותית שכבשו אותי מהפעם
הראשונה שראיתי אותו, עוד כשהייתי תלמיד בתיכון והלכתי להרצאות
בביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה בתל-אביב. גם הוא היה שם, באחת
ההרצאות, עינינו נתקלו עוד בכניסה ומבטו חייך אלי, ירוק
ויפהפה. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש ונראה בן גילי לפחות; רק
לאחר-מכן גיליתי שהוא צעיר ממני בארבע שנים. זה לא הפריע לי
להמשיך ולהתאהב בו עוד מאז אותה פעם, כשיצאנו מההרצאה בזרועות
שלובות והלכנו לאכול גלידה איפשהו במרכז העיר. הוא גר ביפו,
אני בצפון תל-אביב. נדברנו עוד באותה פעם להיפגש שנית. חיוכו
לא מש מעיניו.

"זכות המבט הירוק, הנכלם, בעיניך,
מפתה את מבטי אל פני גופך.

מכונס, משיט שפתיך על ערפי, מרפה,
נדהם, אתה בוקע בעד קו הגבול האחרון

של עלומיך. נחלץ מתוך היופי, אל
העוז והמכאוב של גברותך."


אהבתי אותו כפי שלא אהבתי נער מעודי. צעיר ממני בארבע שנים
ובוגר יותר מכל בחור בן עשרים או שלושים פלוס שאי-פעם כביכול
אהב אותי. אינטלקטואל, בן-שיחה נעים, פרטנר מצוין למחקרים
בביולוגיה, פרטנר מצוין למחקרים בתוך נפשי. הוא היה צנוע
וביישן, די חסר ניסיון באהבים, אבל צמא לאמפתיה ותמיכה כפי
שהיה צמא לידע. נתתי לו זאת במסירות ובהתמדה, נתתי לו משום
שרציתי לתת לו הכל. בפעם הראשונה שעשינו אהבה היה נדמה כי עבר
תהליך התבגרות משל עצמו. כמו השיל מעליו את ארבע-עשר אביביו
ולבש עור של נער בוגר, תואם את מראהו הבשל. עורו השחום נצץ
באור מנורת הלילה שלצד מיטתי, המדים החדשים שלי זרוקים על
הרצפה כסמרטוט מיותר, בלוריתו השחורה מסוככת על ערפו הלוהט.
נשקתי לו שם, באותן נקודות בהן נשק לי קודם לכן, ברכות
ובזהירות, כנושק לברבור זכוכית. התענגתי על מגעו החמים, גמעתי
בלהט את טיפות זרעו החם כתה המתקתק החריף של אמו המקסימה.
הייתי בא אליהם לביתם הצנוע פעמים רבות, בתור המורה הפרטי של
עמר לביולוגיה. אמו תמיד היתה מתגאה בבנה שקפץ שתי כיתות ולמד
בתיכון יהודי, "יש לו הציונים הכי גבוהים בכיתה, לבן החכם שלי"
היתה מחייכת אלי בהגישה את המגש עם התה עם ההל והעוגיות מעשה
ידיה, ועמר היה מסמיק ומבקש ממנה להפסיק לספר עליו, היא מפריעה
לו ללמוד. הייתי מחייך יחד איתה, חזי מתנפח בגאווה על אהובי
הצעיר והצנוע. תוך שעה ספורה היו לימודי הביולוגיה הופכים
ללימודי התאוות וחקר הבשרים, היינו מתעלסים ברכות בחדרו
ומתיקות שפתיו עדינה ומתפשטת בחלל פי. ואהבתי אותו, שם,
באינטימיות, במתיקות ההיא.

"נים זה בו חברנו
בעד זמן וגיל, אינו
נהיר גם לי. אבל
הלא בהיותך עמי
אני מלא רעד.

הנגע בלא דחי;
הנאהב בלי התאנות;
אם נדבר עברית
נטולת איון?

בהגיעי ידי
בערפך, ליד הים,
אהבתיך, נער."


כל אימת שהיינו בחוץ, לעומת זאת, היינו משתדלים להתבדל, להסתיר
כי קיים בינינו קשר אינטימי. לא היינו מדברים בינינו, פשוט
מתהלכים ברחובות כששקט מעיק שורר בינינו, חוששים שטיפת מבטא
אחר תדלוף מפינו ותקלקל. הוריו כמובן לא ידעו על הקשר האמיתי
בינינו, אני מניח שהיו רוגמים אותו באבנים לו היו יודעים;
והורי, שאמנם ידעו על זהותי המינית עוד מגיל 16, חשבו גם הם
שעמר הוא רק תלמיד פרטי שלי. הם חיבבו אותו מאוד, היה מהערבים
שעליהם אמרו כי הם "מצילים את העם שלהם בשלמותו", כפי שאמר
אבי. ועדיין, היינו רועדים כל אימת שהיינו ביחד והאינטימיות
שלנו מופרעת על-ידי גורמים זרים, מפחדים שיחשפו את המעטה
שמעלינו ויגלו את מה שבאמת הולך בינינו. אחי הגדול ערן ידע על
הקשר ולא היה נוח עמו. פעם, כשרבנו מריבה שטותית של אחים, החל
לגלוש לנושא עמר והחל לתקוף אותו בטיעונים מטופשים שתמהתי כיצד
הוא בכלל מעז להעלותם. לבסוף נשברתי ושאלתי אותו מה באמת מפריע
לו בעניין, למה הוא כל-כך לא סובלני כלפיו ולא מקבל את היחסים
שלנו. "אני אגיד לך מה מפריע לי" הוא התרגז, עיניו רושפות ופיו
יורק את המילים בזעם חסר מעצורים, "שאתה דוחף את הזין היהודי
שלך לתחת ערבי" והלך ממני, מצחו אדום ומזיע ואני עומד במקום,
רועד וטומן פניי בידיי. מאוחר יותר הוא ניגש אליי והתנצל. אמר
שהוא חיבב את עמר עוד מהפעם הראשונה שפגש אותו ושיחק איתו
כדורגל, אבל שאסור לי, אסור לנו להמשיך ולהיפגש, להמשיך ולהיות
יחד. "זה לא בריא" הוא אמר, "לא בריא לשניכם. אתם עוד הולכים
לסבול מהקשר הזה, ובגדול". אני אז שתקתי והיה לי ברור שערן לא
יודע על מה הוא מדבר, הוא לא מכיר אותנו ואת הדבר הנפלא שאנחנו
חולקים, ולא יודע שהאהבה אינה מסתכלת בתעודת הזהות של הבנאדם,
היא פשוט מסתכלת בתוכו, והיא חוברת למה שהיא מוצאת שם. לא
חשבתי קדימה, לא שקלתי בכלל את האפשרות שגם הוא רואה את העניין
כמוני, ועם זאת כל-כך צודק. הוא היה בעיניי הומופוב וגזען
ומגעיל, ונגעלתי לנוכח המחשבה שיש לנו אותו דם.

"סתיו.
מעפאיו השלוגים של ארז
נושר ציפור הרים
ומחט לאורכו.

דמע דק של דם
ניתז על הלבנון.

גם את דמו ילבינו פתותים כבדים של שלג."


כשהמלחמה התחילה, כשנה לאחר שאני ועמר היינו ביחד, התאמצתי
להתחמק משירות בשטחים. הייתי חייל בן 19, אחד מהפירות הרכים
המובחרים של היחידה. הקצין שלי תלה בי תקוות שווא, הוא באמת
האמין משום-מה שאני מוכן לגשת לשם וליטול חיי אדם זכים. מאמצי
עלו יפה בתחילה, אבל עמר ואני לא הוספנו להתראות יותר מחמתה.
בעל כורחנו סופחנו למחנות אויבים. אהובי נגזל מזרועותיי, ימים
שלמים לא ראיתי אותו. מתוקף תפקידי נשלחתי עם חברים חיילים
נוספים שלי ליפו וקיוויתי שאוכל לנצל את ההזדמנות לראות את
עמר. המצב בעיר היפה שאהבתי היה בכי רע; הריסות ותמרות עשן
הציצו כגנב מכל פינה. בכל נקודה ניתן היה לראות אנשים משני
המחנות שהתקוטטו עד לרמה אבסורדית של פגיעות פיזיות. מספר
פעמים הייתי צריך לאלץ את חבריי להשאיר את הרובים במקומם - לא
סבלתי את המחשבה שגם אנו נרד לרמה הזו.
החלה מהומה דומיננטית יותר בפינה שהייתי מרוחק ממנה. נקראתי
על-ידי ידידי לבוא ולהגיש עזרה. מספר ערבים ויהודים יידו אבנים
אחד בשני. ילדה קטנה בעלת רעמת שיער שחורה מוכרת החלה קרבה
אלי, זרועותיה פעורות. עד מהרה הבנתי כי לשם חיבוק ולא לשם
הריגה. זו היתה סמירה, אחותו הקטנה של עמר. צעקתי אליה שתסוב
על עקבותיה, שתחזור. עמר הופיע לפתע, מרים אלי את עיניו
היפהפיות בעודו כורך זרועותיו סביבה ומאיץ בה לחזור. ירייה
נורתה אל כיוונו, כמעט ופגעה בסמירה. הוא סוכך עליה בגופו.
הכדור פגע בבטנו, ועמר נפל ארצה. מדמם.
רציתי לחוש אליו, לרוץ ולחבוש אותו, לקחת אותו מכאן. אחיי
לנשק, הבוגדניים שהתעלמו מכל ערך לחיי אדם, לא נתנו לי להתקרב.
זיהיתי את החייל אשר פגע בעמר, ראיתי אותו מכוון את רובהו
לירייה נוספת בכיוונו. אני הרמתי את רובי שלי וכיוונתי לעבר
אותו חייל. באותו זמן פילחה את האוויר זעקת שבר. ראיתי את אמו
של עמר מתכופפת לעברו וזועקת בערבית שיבואו לעזרתה, שהבן שלה
מת. היא לא הביטה לאף כיוון אחר. רק נשברה בזעקות אל הקרקע,
ודמעות החלו לטשטש את שדה ראייתי.
החייל שלימינו ירה ירייה נוספת לאותו כיוון, מבטו קר וחורש
רעות.
ואני את נשקי נצרתי.




© אוקטובר 2000







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בחור צעיר עני
וחביב מחפש
מיליונרית
בלונדינית צעירה
וחטובה כנועה
וציתנית החובבת
סקס למטרות קשר
רציני.




אחד שחשב שכדאי
לנסות


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/01 4:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליברטין אי-שם

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה