אכזבה היא נושא שיחה מאוד מרתק, כאן בפרברי העיר. ליתר דיוק,
אכזבה היא אגדה אורבנית אמיתית שמעניקה לחיים השלווים שלנו קצת
זעזוע. כל אחד בטוח שהוא מכיר מישהו שמכיר אותה באופן אישי,
אבל כמה מאיתנוו באמת פגשנו נערה בשם אכזבה?
מודה ומתוודה אני שמעולם לא נחשפתי לאותה אלמונית אלמותית בשם
אכזבה, ואני בספק אם אי פעם כף רגלה דרכה על הפלנטה. דבר אחד
בטוח- נכונים לה חיים של מרירות והצטדקות אין סופית בפני זרים
חטטנים ושאר מבקשי טובה.
אם אכזבה היתה פוגשת את מספוא, אולי מספוא היתה מסבירה לה דבר
או שניים על החיים בצלו של שם כה חריג, עד שנשאב ממך כל הרצון
לצאת ולפגוש אנשים. המבט הנדהם שיש על פניה של כל מורה בתחילת
השנה כשהיא מגלה שלחברה שלי קוראים מספוא, שווה את כל הלעג
והגנאי שבעולם. העיניים של המורה נפערו קמעא, הפה נפתח והלשון
מציצה החוצה, בעוד מספוא מחייכת חיוך מאולץ ונועצת בי מבט
מאשים, כי היא יודעת שזו האטרקציה שמחזיקה אותי על ספסל
הלימודים.
אחרי כמה שבועות שמערכת החינוך כבר מתרגלת לשמה הלא שגרתי של
חברתי, אנחנו כבר עייפנו מהנסיון להצניע את האאוטסיידריות
המתפרצת שלנו ופרשנו לחצר, מאחורי הקפיטריה.
"הפכת אותי לקלישאת סרטי ניינטיז  גרועים" היא טוענת בעודה
יונקת מסגריית-שבעת-השקלים שלה, "המתבגרת המבוזבזת שבורחת
משיעורי ספרות, זורה מלח על חשופיות ועוטה על עצמה רק בגדים
משומשים יד שנייה. אני לא מאמינה שאני הופכת להיות חומר בערה
של במאיי סרטי אינדי מזדמנים". תמיד חשבתי שהיא יותר חכמה
משהיא מציגה את עצמה.
"את לוקחת את עניין החשופיות קצת קשה מדי, לא?" מלמלתי בטון
רוגע. מה שבאמת רציתי להגיד זה שהדבר היחיד שמשומש אצלה אלו
הרגשות. היא מעדיפה לחוות את הכל דרך ספרי דור איקס גרועים
מאשר לגרום לי לבכות, כי היא מפחדת לפגוע בי. אני רוצה שהיא
תכאיב לי, מזמן לא הרגשתי קצת אהבה.
"פני תמורת מחשבותייך" היא קוטעת אותי מהרהוריי. מרחוק אני
רואה את הילו ויוסי, שני אוהבי חופש מובהקים כמונו שלא נצפו
בשטח בית הספר כבר כמה ימים. אני צופה מראש את המהלכים הבאים-
הם הולכים לחקור את מספוא ואותי על מהות היחסים ביננו, ואני
אקבל מכות. סובלנות היא מצרך נדיר בפרברי העיר.
"כדאי שתקומו עכשיו" נשמע קולו קצר הרוח של הילו מלמעלה. אין
דבר שהוא יותר שונא מאנשי שוליים שתופסים לו את מרחב המחייה.
מספוא ואני התפננו מהשטח במהירות.
בהתקף של ספונטניות היא מחליטה לקפוץ מעל שער בית הספר. לא
במפתיע היא נופלת ונקרע לה הג'ינס מהירך ועד הברך, מין שסע
סקסי שכזה. היא מרגישה את המבטים החודרים שלי, אבל לא אומרת
מילה. קשה לה להתמודד איתי. הבעייתיות של העניין  חוסכת
מעיינינו שינה וגורמת לנו לעשות חישובים טיפשיים של הפסד
ורווח. אחרי הלילה ההוא בחדר של אחותה כבר היה לה קשה להתחמק
ממני.
מספוא צולעת לאיטה לכיוון הבית שלה, ואז מציעה לי להצטרף
ולעזור לה להכין עוגת יום הולדת. בא לי להקיא רק מעצם הרעיון,
נזכרתי למי אמור להיות יום הולדת מחר: סער אחותה. אנחנו נכנסים
לדירה הסטרילית של המשפחה. מספוא הולכת להחליף מכנס, ואני תועה
אל תוך החדר של סער. כל התמונות הישנות האלו: סער על הסוס, סער
על רקע החווה, סער מחבקת את אמא, שניתן להבחין בהתעגלות הרכה
של בטנה. סער שמתה שנה אחרי שאני ומספוא נולדנו. היא היתה
רוכבת סוסים מצטיינת. לבת המצווה ההורים קנו לה סוס, שהדהיר
אותה אל העתיד העגום שלה. באחד מהאימונים היומיומיים שלה סער
נפלה מהסוס אל תוך ערימת מספוא, וכך ניצלה. במשך שנה תמימה
שכבה במחלקה אורתופדית עם גב ולב שבורים. מספוא תמיד מספרת
בקול יציב עד אימה שהזכרון הראשון שלה מכדור הארץ היא הנערה
המתבגרת הנתונה בכיסא גלגלים מושיטה לה את זרועותיה. סער נפטרה
מזיהום נדיר כשמספוא היתה פעוטה, ומאז כל שנה היא מכינה לאחותה
עוגת יום הולדת. השנה היא תצטרך כ29 נרות על העוגה.
קול חרישי של פתיחת דלת ומספוא נכנסת ומחבקת אותי. היא כבר
למדה לבלוע את הכאב ולהחניק את הרגשות. הבעיה היא שהיא בהצלחה
מרובה מחניקה גם את היכולת לאהוב. אני לא אשכח את הלילה ההוא
בחדר של אחותה, כשהיא אמרה: "לאחרונה אני מהרהרת במה שיכל
להיות אם נהיה ביחד". היא השעינה את ראשה על ירכי וניסתה להרדם
בשיטה הפרטית שהמצאנו, ספירת כבסים: חולצת בטן של קליפורנית
מצויה, חזיית שיפון של כוכבת פורנו, תחתון טנגה הדוק של לוחם
שוורים וגרביים של לוחם סיירת מובחרת.
עמדו לה דמעות בעיניים והיא התרוממה, הביטה בי ואמרה: "אני
חושבת שאני צריכה לאהוב אותך".
"גם אני אוהבת אותך" לחשתי.