במבט לאחור, אני מבין שהייתי כלוא, כלוא בצורה לא נכונה.
חיים של ילד מתבגר, שאין לו שום מחשבה על העתיד.
העתיד נראה כמו סתם משהו, שאין לך מושג איך הוא יבוא לך.
תמיד שמעתי את החרא הזה של הפסיכולוגים: הכל מתחיל בבית,
בחינוך, בתרבות,בהורים, במשפחה וכ'ו...
ת'אמת?, דווקא נכון.
לא שאני מאשים רק את המשפחה המזדיינת שלי, אבל בהחלט אפשר לומר
שהם אחראיים לחלק מהבעיות שלי, אז והיום.
ככה זה, כשאתה גדל בבית שבו יש הכל חוץ מאנשים נורמליים, שאמא
שלך אלכוהוליסטית מזדיינת מסריחה, שבשבילה, בקבוק ויסקי טוב,
יותר חשוב לה מהילד המזדיין שהיא הביאה לעולם.
אז אמא שותה, ואמא יוצאת, ואמא מזדיינת עם כל העולם בשביל
כסף, במילה אחת-זונה, ממש ככה. מוזר לי, המילים אמא וזונה לא
הולכות יחד בדרך כלל. אבל אצל אמא שלי זה השילוב המושלם.
בואו רק נגיד שלדעתי לפחות, היא היתה זונה יותר טובה משהיתה
אמא.
לפעמים, אני כבר לא מאשים אותה, למרות שבכל פעם מזדיינת
שהייתי צריך אותה, היא חיבקה את הבקבוק במקום אותי.
כשקיבלתי 100 בחשבון, כשהייתי חולה, כשהתאהבתי, כששברו לי את
הלב הייתי פשוט יושב בחדר לבד, ומשתף את המראה והקירות ברגשות
שלי, לפחות הם לא היו תחת השפעת אלכוהול, כמו השתיינית שילדה
אותי.
היה ממש "נחמד" לראות כל לילה גבר אחר יוצא עם חיוך, וכשהוא
רואה אותי הוא מתקרב ומלטף לי את הראש, מחייך, כאילו בא לו
להגיד:זיינתי את אמא שלך הרגע, היה נורא כיף. אם היה לי אקדח
באותו זמן, הייתי מתלבט במי לירות, באמא הזונה הזאת, או בחראות
הבני זונות שזיינו אותה.
אבל שוב, לפעמים אני לא יודע אם זאת אשמתה, כי ככה זה בבית
כשההורים התגרשו בצורה הכי מכוערת שרק אפשר, כשלאמא היה עוד
איכפת מהילדים המזדיינים שהיא הביאה לעולם. הסיבה לגירושין
היתה הדבר הכי מסריח שאי פעם קרה לי אמא גילתה שאבא שלי, בעלה,
מזיין את אחותי בת ה-6. שוב, אם היה לי אקדח...
הבן זונה הזה, ממש אבא..., הוא ידע טוב מאוד לרוץ לבית משפט,
לספר שהוא רק שיחק איתה, ולא עשה משהו סוטה, ממש חס וחלילה.
הוא המציא משחק חדש: לטף את הזין. עצוב לדעת שאחותי אף פעם לא
תהיה נורמלית לא משנה מה, ולמען האמת גם אני לא. היא הבנאדם
היחיד שאי פעם דאגתי לו, וגם כאן משהו התפקשש, וגם כאן לא
הצלחתי לדאוג לה כמו שצריך.
והבן זונה הסוטה זיין אותה בלי רחמים. הלוואי והיה לי אקדח
אז.
היו רגעים שהתפללתי שאני אמות, פשוט לא לקום בבוקר.
זאת תחושה כזאת, שמישהו שם למעלה שם אותך פה כדי לסבול.
כוס אמא של העולם הזה, לפעמים נראה שהחיים לא יכולים להיות
מסריחים יותר.
וככה, נשבר לי הזין מלסבול בבית, אז החלטתי לסבול בחוץ.
שרפתי את הלילות, נשרפתי בימים. המצאתי לעצמי בראש משפחה שלא
היתה לי, וכל זה קרה כשהכרתי את הסמים, הדברים האלה שגורמים לך
לראות את הגוון הורוד שבחרא. אם אפשר, אז למה לא?.. זה שמתים
מזה לא מפחיד אותי,
אלא רק מנחם אותי, שהמוות יבוא, אני מבטיח להיות הראשון שלוחץ
לו את היד.
הסמים עשו אותי נורמלי, הם גרמו לי לראות, את מה שקרה, ואת מה
שיכול לקרות.
היו רגעים שהייתי מסטול, ושוב חשבתי:,אם היה לי אקדח..? הייתי
קודם כל הולך לאבא ממש אבא, לבן זונה האנס, דופק לו כדור לראש,
ועושה טובה גדולה לאנושות, אבל הגורל הקדים אותי, הוא נידון
ל-7 וחצי שנות מאסר, ותלה את עצמו.
ממש לא כאב לי, באמת שלא. לא רציתי ללכת לבית קברות, לקבר
שלו, כדי לחסוף מעצמי את היריקה, חבל על הרוק. ואמא, אם היה לי
אקדח, קודם כל הייתי מפוצץ לה את כל הבקבוקים, כל החרא המסריח
שהיא שותה, אבל שוב העונג לא היה שלי, ועכשיו, כנראה מזיוני
יתר או משהו כזה, היא במוסד לחולי נפש יושבת שם על כסא גלגלים
ומדמיינת שיש לה חיים, וילדים. זאת ממש לא המציאות אני לא הילד
של הכלבה הזאת, וגם אחותי לא. את האמא הזאת אני לא אלך לבקר,
בחיים לא. בעצם אם כבר אני אלך, זה יהיה כדי לצחוק עליה, לראות
אותה עם הקשית שמחוברת לה לפה, הקשית שמביאה לה מיים ואוכל,
ולשאול אותה אם היא רוצה לשתות ויסקי דרך זה, זה יכל להיות
טוב.
ואז ברור שיותר חרא, תמיד יכול להיות, אז השופט המזדיין החליט
שאת אחותי, שעברה כבר מספיק, צריך למסור למשפחה אומנת.
ככה שגם אותה אני לא רואה. למה נולדתי? אההה, כן, כדי לסבול,
איך אני שוכח את זה?
השופט המזדיין הזה, קבע שזרים יטפלו טוב יותר באחותי ממני,
מאח שלה!,
אם רק היה לי אקדח, הייתי יורה לו ישר בלב, שכנראה אין לו.
והנה, אני אמור להתגייס, באיחור, הזונות לא מתחשבים מי יודע
מה בכל מה שעובר עליי, הם רוצים שאני אשרת איכשהו. תוך כדי כל
זה, אני גם מגלה שבנות פשוט לא מושכות, לא יודע למה. משום
בחינה.
פרויד המזדיין היה מסביר את זה בהקשר לכל הקטע של אמא שלי
שהיא היתה כזאת זונה, שפתחתי שנאה לבנות.
אבל אבא שלי היה בן אלף זונות, אז למה אני נמשך לבנים?
בכל אופן, הצהרתי גם על זה, הסיבה הכי קטנה בחיים שלי, ודווקא
אז שחררו אותי מהצבא, הבן זונה במדים אמר לי:אתה משוחרר, כל
טוב שיהיה לך, ממש כל טוב, גן עדן ממש.., אם היה לי אקדח,
הייתי יורה בו, בכל הגוף אבל זה כבר לא יקרה, כי אני לא
מתגייס, יש לו מזל.
אחר כך אני מגלה שהיתה עוד סיבה להשתחררות שלי מהצבא, הבני
זונות הכניסו סעיף של אי שפיות.., ואני עוד חשבתי שהעתיד לא
יכול להיות יותר שחור, עכשיו גם זה נדפק, ממש "כיף".
והנה לפני לא הרבה זמן, אני יושב מול פסיכולוג שכפו עליי ללכת
לראות, ואני מספר לו על כל החרא שהיה לי בחיים, והוא, בקושי
מקשיב, הוא מסתכל על השעון וחושב על המאה פלוס שקל שהוא עשה
בכל השיחה המזדיינת הזאת.
ומה שהכי הורג אותי, זה שהוא מסכם במשפט הכי דבילי בעולם,
פשוט  חוצפה להגיד לי את זה: אל תדאג, זה לא נורא, יהיה בסדר.
איזה פסיכולוג דפוק, אם היה לי אקדח, הייתי יורה לו בשעון,
ואז בבטן ובראש, ובכל הגוף, ואז, כשהוא ידמם ויגסוס, אני אשב
על הכורסא שלו אסתכל עליו חצי מת, ואגיד לו:זה לא נורא, יהיה
בסדר. בן זונה ועכשיו, אחרי כל זה, אני יושב פה, בחדר המזדיין,
לבד, עם הקירות והמראה,בבית שגדלתי בו, אותו בית שאמא הזדיינה
עם כל מי שרק קנה לי ויסקי, אותו בית שאבא זיין את אחותי
הקטנה, וגרם לה לצלקות בנפש שישארו לעד. אותו בית שהייתי קונה
חשיש
וכדורי אקסטזי, והייתי שוכח מהעולם.
הנה אני יושב פה, מסתכל על עצמי, מריץ את החיים בראש, חושב על
הכל מסתכל במראה, ושונא את מה שאני רואה. מבין שאין עתיד, אבל
יש עבר שקשה להתנתק ממנו. אני מקלל את היום שנולדתי, שונא את
החיים שהיו לי שונא את האנשים שהכרתי ואת מה שהפכתי להיות.
אם רק היה לי אקדח...
הנה, יש לי, פה לידי. להתראות.

בדיחה אחת שרצה למעלה בשמיים, היא שעל המצבה שלי רשום:
                                "חי בשביל למות".