[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ליה

ליה נאנחה במושבה. היא לא רצתה ללכת להוגוורטס. ממש לא. היא
רצתה להישאר באוסטרליה, בבית-הספר על שם מרלין לכישוף
ולקוסמות. כרגע היא היתה ברכבת 'הוגוורטס אקספרס' האדמדמה,
לבדה.
היא הוציאה אחד מספריה, והחלה לקרוא. לאחר כמה זמן של קריאה,
היא נאנחה, והורידה אותו. זה לא יעזור לה בשביל לשכוח שזה היום
הראשון שלה בשנה השישית. בהוגוורטס. כמה נפלא, היא חשבה
לעצמה.
לפתע הדלת מולה נפתחה, ושלושה נערים הופיעו. אחד בלונדיני
ורזה. נראה די טוב. לא כמו השניים הנותרים. חשבה בסלידה. השני
שלימינו היה גבוה ושמן. היא היתה טיפשה אם היתה קוראת לכל מאסת
הגוף שומן. השליש היה בעל גובה ממוצע, ושמן. שמים אותו מעל
אש, והוא נמס.

"שלום," הבלונדיני אמר. "את לא נראית אנגליה," הוא הוסיף לאחר
שבחן אותה.
"כמובן שלא," היא ענתה. "אבל לפני שתגיד משהו, אתה יכול להצטער
על זה שאתה פה. ומפריע לי." היא אמרה.
הוא גיחך. "אני מאוד מצטער על זה שהפרעתי לך," הוא הרים גבה.
"אני דראקו מאלפוי," הוא הציג את עצמו. "שני הטמבלים הללו הם
וינסנט קראב," הוא הצביע על הגבוה, "וגרגורי גויל." הוא נד על
השני.
הוא הביט בה בציפייה, והיא הרימה גבה.
"יש לך שם?" הוא שאל לבסוף.
"יש לי שם. אבל איך אני אדע אם כדאי לי לתת אותו לך?" היא אמרה
בחיוך.
הוא חייך, והיא שיערה שקיבל את התשובה שנתנה. "אז אל תגידי לי
איך קוראים לך. אולי איך לכנות אותך?" הוא ביקש, והתיישב מולה
על הספסל. שני הטמבלים שליוו אותו התיישבו כמה מושבים לצידם.
"קרא לי לי," היא אמרה.
"לי," הוא אמר, ושקל את השם במוחו. "שם טוב. אז את לא מאנגליה.
מאיפה?" הוא התעניין.
"אוסטרליה." היא ענתה. היא ידעה שקל לזהות אותה. היא היתה
שזופה לחלוטין. זה דווקא התאים לשיער שלה.
"אז מה את אומרת על אוסטרליה?" הוא שאל. "תמיד רציתי לבקר
שם."
"היא חמה, בעיני כל האנגלים."
הוא גיחך. "אנגליה קרה, בעיני כל האוסטרלים."
הא נענה בחיוך.
לאחר כמה דקות של שתיקה, הגיעה אישה בעלת פרצוף חביב שגררה
מאחוריה עגלת ממתקים. היא נשארה במקומה, נדה בראשה בחצי צער.
היא לא היתה חובבת גדולה של ממתקים. דראקו לעומתה שלף אוניה
וביקש כמויות נכבדות.
"למה את לא קונה?" הוא שאל אותה.
"אני לא חובבת גדולה של ממתקים," חוץ מזה שאין לי פה כסף.
אבל היא לא אהבה להציג חולשות בפני אנשים שהיא לא מכירה.
"אוה. אם תרצי קצת, קחי." הוא הציע.
היא גיחכה. "כמה נדיב מצידך, מר מאלפוי."
הוא חייך. "נדיב מאוד מצידי, העלמה..." הוא ניסה לקבל את שם
משפחתה. הוא נענה בהנדת ראש. "...לי."
היא חייכה, ולקחה צפרדע שוקולד אחת. "לחיים," אמרה והחלה
לאכול.
"לחיים," הוא ענה, ופתח חבילת סוכריות ברטי בוטס.
"אז," היא שאלה, "איך זה הוגוורטס?"
"כמו כל בית-ספר. עשית קצת תחקיר?" הוא שאל.
היא נדה בראשה במחשבה. אם אני אגיד לא, הוא יחשוב שאני טיפשה.
אם כן, הוא יזהר בעתיד, אבל אני עדיין לא אשיג מידע.
"לא. לא
לימדו אותנו על בתי ספר אחרים ב'מרלין'." היא פשוט הרגישה
חייבת להגיד לו את זה.
"ובכן," הוא אמר, לא נראה מתרשם מזה שאמרה לא, אבל מתייק את
זה במוח שלו.
"יש ארבעה בתים. סלית'רין, הבית של השאפתנים
והחכמים, גריפינדור, הבית של האנשים שחושבים שהם אמיצים
וחכמים," הוא נתן לה חיוך, "הפלפאף, בית של אנשים יפי נפש,
ורייבנקלו לתלמידים גרועים שצריכים לתרגל את מה שהם לומדים."
היא חייכה. היא ידעה בדיוק מה הוא נותן לה. ערימת שטויות
וחולשות. אבל מה החולשות של סלית'רין? "לפי מה שאמרת, אני
מניחה שאתה בסלית'רין." היא אמרה.
"וואלה, הילדה צדקה. אני בשנה חמישית. ראש הבית שלנו הוא
פרופסור סנייפ. הוא המורה לשיקויים והמורה הכי הוגן." הכי הוגן
לסלית'רין, אבל לא-נורא.
"מעניין באיזה בית ישימו אותי. איך ממיינים?" היא שאלה.
"יש כובע ישן ועלוב. כל שנה הוא שר שיר מטופש אחר על הבתים.
הבית הכי שווה הוא סלית'רין. מעניין למה הוא שם את האחרים. הם
ממש לא שווים את זה." הוא אמר.
היא חייכה שוב, מתייקת כל דבר במוחה. לא סתם אמרו עליה שהיא
התלמידה הטובה ביותר שהיתה להם אי פעם. היא זכרה כמעט הכל.
"אתה מנסה לשחד אותי להיכנס לסלית'רין?" היא שאלה בחיוך. "אתה
אפילו לא יודע לאיזו שנה אני הולכת," הוסיפה.
"לאיזו שנה את הולכת?" הוא שאל.
"חמישית."
"אז אם תהיי בסלית'רין, נהיה באותה כיתה," הוא אמר בשמחה.
"האם דראקו מאלפוי שמח בקשר למשהו?" שאלה.
"אכן כן," הוא ענה.
הדלת נפתחה שוב, וארבעתם הזדקפו. היא כמעט שכחה שווינסנט
וגרגורי עדיין בתא. נכנסו לחדר שלושה נערים. שני בנים ובת. אחד
נמוך ושחור שיער בעל משקפיים, אחד בעל ראש אדמוני ולוהט כמו
שלי, חשבה באירוניה, ולנערה היו תלתלים חומים ויפים. נראה היה
שהיא הסבירה להם איך לעשות קסם מסויים. היא חייכה.
"התא הזה תפוס, פוטר. לא מצאתם לכם תאים משלכם?" היא שמעה את
דראקו אומר.
"לך תאכל קישוא, מאלפוי." ענה הג'ינג'י.
הנערה נעמדה בצד, כפוחדת להפריע להם.
"אין לך מה להגיד, גריינג'ר?" דראקו שאל. "או ששינית את שמך
לבוצדמית?"
אז הנערה היתה ילידת מוגלגים.
"מספיק, מאלפוי." היא אמרה לו.
"באת לקבל עוד קצת ממגדיל השיניים?" הוא שאל.
היא חייכה אליו. "לא ממש. אבל נראה לי שלך לא יזיק." שני
הנערים געו בצחוק, וליה חייכה אף על פי שלא הבינה.
מי שנקרא פוטר הגיע אליה, והושיט את ידו. "אני הארי פוטר," הוא
אמר. ליה הביטה בו בציפייה. היא ידעה מי זה הארי פוטר, אבל הוא
נראה קצת עלוב ונמוך לעומת הקוסם שבתמונות, אבל היא לחצה את
ידו בכל קרה.
"אתה יכול לקרוא לי לי." היא ענתה.
"לי לא מוכנה לתת את השם שלה," דראקו גיחך.
"בכל מקרה תגלה את השם," היא אמרה. "אני לא מוצאת בעיה בזה
שתחכה עד המיון."
פניו של דראקו הביעו זעם. "את בצד שלי, לא שלהם."
פניה הביעו שיעמום בלבד. "עוד נראה, דראקו," ולקחה את העוקץ
מהמילים בחיוך חם. "נחמד להכיר אותך, הארי. ומי השניים
האחרים?"
הארי חייך. "זה רון ויזלי, וזו הרמיוני גריינג'ר. התלמידה
המובילה בשכבה."
היא חייכה בחמימות אל שניהם. "באמת? יהיה לי נחמד שתהיה לי
מישהי להתחרות בה. ב'מרלין' לא היו הרבה תלמידים טובים."
הרמיוני חייכה. "בשמחה," היא אמרה.
"אני רואה שאני מיותר כאן," דראקו אמר. "אני הולך."
"לא אתה לא, דראקו." ליה אמרה. "אני מצטערת, אבל אנחנו מבקשים
שתעזבו." היא חייכה שוב.
"בסדר," אמר הנער הג'ינג'י שנקרא רון. כשיצאו, היא חשבה ששמעה
אותו אומר, "חבל שנערה כל כך יפה נשארת עם מאלפוי. היא ראויה
למישהו אחר."
והארי השיב לו, "כמוך, רון?" ואז הם יצאו.
"שלושת אלה הם גריפינדורים," דראקו אמר. "הם המטומטמים הגדולים
ביותר של בית הספר."
היא נפנפה אותו. "אני עייפה קצת. אני צריכה לנוח. תן לי חצי
שעה, טוב?" היא ביקשה.
הוא נד בראשו, ואמר שיעיר אותה עוד חצי שעה. היא חייכה אליו
בהכרת תודה.
אז היא פגשה מישהי בשם הרמיוני גריינג'ר, מישהו בשם רון ויזלי,
ואת הארי פוטר. הוריה תמיד היללו אותו ואת הוריו, באמרם שהם
הכירו את לילי וג'יימס פוטר. הם גם תיארו אותם בפרוטרוט. ללילי
היו שיער ג'ינג'י ועיניים ירוקות, דקה וזריזה. לג'יימס היו
שיער שחור ועיניים חומות בעלות משקפיים, והיה רזה ומהיר. הארי
היה בעל שיער שחור ועיניים ירוקות, והיה רזה וזריז. הוריה אמרו
לה שהוא היה מחפש בקבוצת הקווידיץ' שלו. בקבוצת הקווידיץ' שלה
היא היתה חובטת.
היא היתה שרירית, רזה, בעלת שיער אדום מתולתל ועיניים ירוקות
עמוקות כצבע טחב. היא היתה זריזה ורזה.
היא ידעה שהיא מאומצת, והיא היתה סקרנית בקשר להוריה. אבל
הוריה המאמצים אמרו לה שהם נשבעו לא לומר כלום עד שתהיה בת
שמונה-עשרה. היא משכה בכתפיה, וקיבלה את זה שלא תדע על הוריה
עד שתגיע לגיל שבע-עשרה. פעם היא צחקה שהיא הבת של וולדמורט.
הם צחקו צחוק מאולץ.
בעיקרון, הארי פוטר לא היה מישהו מיוחד בשבילה. היא הכירה אותו
כאילו היה אחיה, יודעת על כמעט כל מה שעשה.
ובמחשבה הזו היא שקעה בשינה...
והתעוררה כשהרכבת נעצרה.
היא פקחה את עיניה, וראתה את דראקו מביט בה.
"כן?" היא שאלה. "למה לא הערת אותי?" אמרה כשראתה את השמיים
הכהים.
"שכחתי." הוא ענה בחיוך שקט.
"זאת אומרת," היא ענתה בנחרה, "שהיית עסוק בלבהות בי."
"לא כל יום אני זוכה לראות נערה יפה ישנה," הוא החזיר לה, והחל
לצחוק. היא הצטרפה אליו במהרה.
הם ירדו מהרכבת לתחנת הוגסמיד. עוד שם מטומטם, היא נחרה. לפתע
איש ענק הופיע לידה, גורם לה לקפוץ.
"את ליה?" הוא שאל.
"כן. למה?" היא אמרה, ושלחה לדראקו ההמום חיוך.
"את 'ריכה לבוא איתי, נ'רה. אני המורה של 'טיפול בחיות פלא'.
אני מוביל את תלמידי השנה הר'שונה דרך האגם, ודמבלדור רצה
שתבואי איתם," סיים.
"או, אוקיי..." אמרה, ושלחה לדראקו חיוך פרידה. היא הלכה לאחר
המורה, שהתחיל לצעוק 'תלמידי השנה הר'שונה אלי!'.
לאחר שצעק ושהתאספו סביבו תלמידי שנה ראשונה, הוא הוביל אותם
לאגם שצפו עליו כמה סירות. היא נכנסה לסירה, ושני ילדי שנה
ראשונה נכנסו אליה גם, מפטפטים בהתרגשות. הם הפסיקו לפטפט לאחר
שהבחינו בה.
"שלום, קוראים לי ליה." היא אמרה להם. "בדיוק הגעתי מאוסטרליה
להוגוורטס. אני מתמיינת איתכם." הם חייכו אליה, והמשיכו לפטפט,
כוללים אותה בשיחה.
לאחר חמש דקות של נוף מדהים של אגם ושמיים והגוונים שלהם
והכוכבים, הם כופפו את ראשם מתחת למצוק וקיסוס, וכולם פלטו
'וואו'. זה היה מדהים. הוגוורטס עמדה מולם, מוארת בחלונות
מסויימים. זה בהחלט היה שווה את ההשפלה של להגיע להוגוורטס עם
תלמידי השנה הראשונה.
שני תלמידי השנה הראשונה החלו לדבר על נוף, דבר שמסתבר ששניהם
אהבו. ליה סיפרה להם על הנוף באוסטרליה, והם על הנוף האנגלי.
בעיקרון, היא נהנתה מאוד מהשיחה עמם, ודברה אליהם כאילו דיברה
אל שניים מחבריה.
לבסוף היא ירדה בחצי צער מהסירה, והחלה לצעוד בעקבות האגריד
והתלמידים לעבר הוגוורטס. הם נעצרו מאחורי שתי דלתות כבדות
עשויות מעץ, וחיכו. המורה הענקי נעלם, ומורה קשישה וגרומה
הופיעה ואמרה להם לבוא אחריה.
התקרה באולם האוכל שיקפה את השמיים שבחוץ. גם ב'מרלין' היתה
כזו תקרה, בחדרי השינה. המורים אמרו שככה הם יתעוררו עם השמש.
היא לא נתנה לעצמה לבהות בתיקרה כמו מישהי מהשנה הראשונה. היתה
לה גאווה.
היא ידעה שהיא בולטת בין כל הקטנטנים, אבל נשארה אדישה למראה,
ובחנה את שולחנות המורים והתלמידים. בשולחן שמאחוריו היה דגל
אריה היו הרמיוני, הארי ורון. היא שיערה שזה בית גריפינדור.
המורה הגרומה הניחה על שרפרף מצנפת מרופטת, בעלת קסם מסויים.
היא היתה בשוק כשהמצנפת החלה לשיר:

"אם תרצה מילה טובה,
וחיבוק אישור,
אם תרצה בחברה טובה להיות,
בשבילך זוהי הפלפאף, שבה תבחר להיות.

"אם אתה רוצה קצת ידע,
וקול הסקרנות אותך אוכל,
לעולם לא תדע,
אולי אתה הממציא הבא,
ורייבנקלו היא בשבילך.

"אומץ הוא המפתח,
בשביל לדבר אל מורים ותלמידים,
לראות עולם ולעבור הרפתקאות.
אם זה כך,
לגריפינדור אתה שייך.

"להיכן תלך הגאווה מכאן?
להיכן תלך השאיפה לא פחות ולא יותר,
להיות שר הקסמים בעצמו?
שאיפה טובה, אך חשוב היטב,
אם סלית'רין היא מקומך,
או כס האויב."

המורים הביטו בהפתעה במצנפת, שזאת היתה הפעם הראשונה שלקחה
עמדה נגד הקרב בוולדמורט. אז הנידו בראשם, והחלו להקריא שמות.
היא נתנה למוחה לנדוד, עד שהסתבר לה שחוזרים על שם מסויים מספר
פעמים. הפרופסור הגרומה אמרה, "פוטר, ליה," והסתכלה על
התלמידים המחכים למיון. ליה הסתכלה על התלמידים בציפייה, מחכה
שהתלמידה הסוררת תצא למקומה.
לפתע קרא המנהל - היא שיערה שהוא היה המנהל. הוא ישב בראש
השולחן - למורה, ואמר לה כמה מילים. היא נראתה בשוק, והיא לא
יצאה ממנו במהרה. היא כחכחה בגרונה, וקראה: "אוונס, ליה." ליה
יצאה משורת התלמידים ההמומים לא פחות המומה בעצמה.
ליה פוטר? נו באמת.
היא התיישבה על השרפרף כשכל האולם בוהה בה. "אוההה... מזמן לא
ראיתי מישהי כמוך. או מישהו. יש בך גאווה, נערה. אבל גם רצון
ללמוד, אומץ,  וחביבות כלפי אנשים. היכן לשים אותך?"
שאלה
המצנפת.
אני לא יודעת איפה, וממש לא אכפת לי, היא ענתה בדממה.
"את בטוחה, נערה? אני קובעת בזאת את עתידך. חשבי טוב. כבר
פגשת אנשים. זו הפעם השנייה בלבד שאני נותנת את זכות הבחירה.
חשבי היטב."
המצנפת אמרה.
היא ישבה כך כמה דקות, פניה מביעות מחשבה עמוקה.
שימי אותי היכן שתדעי שאצליח. ביקשה.
"תשובה חכמה. אם כך את מחליטה, את הולכת לסלית'רין!."
וכשהורידה את המצנפת, היא היתה בטוחה ששמעה "בהצלחה," לפני
שפנתה לשקט המצלצל של שולחן המורים, ולצעקות השמחה והקבלה של
שולחן סלית'רין.
היא התיישבה לצד דראקו, שנראה מאושר. "זה רק אני או שהמורים לא
מאושרים ממשהו?" שאל.
ליה משכה בכתפיה. "אין לי מושג. אני לא יודעת מה קרה כאן, אבל
זה לא מוצא חן בעיניי." אמרה לו.
הוא נרעד. "גם בעיניי לא." הוסיף. לאחר כמה דקות של שתיקה שאל
משהו בנחרה. "פוטר? הנה משהו שלא רואים כל יום."
"כמו שאמרתי," ליה חזרה ואמרה, "אין לי מושג מה קרה. ואל תשכח,
באנגליה יש לא מעט אנשים ששם המשפחה שלהם הוא פוטר."
דראקו משך בכתפיו. "הייתי ממליץ לך לנסות לברר על מה הקטע.
ראית את הפרצופים של המורים כשהכובע צעק 'סלית'רין'? הם היו
משותקים!"
מאימה, או מהפתעה? ליה שאלה את עצמה. "כנראה לא חשבו שליה
אוונס יכולה להתמיין לסלית'רין. מתי אוכלים?" היא שאלה אותו.
"אוכלים?" הוא נראה מופתע. "כשהטקס מסתיים, אני מניח."
"מניח?" היא צחקה. "אתה זה שלומד פה כל חייו, אם אני לא טועה,
ואתה אומר מניח?" היא לא הצליחה לעצור את עצמה.
האוכל הופיע משום מקום, אל הצלחות.
"כדאי שתסגרי את הפה, לי," דראקו צחקק ברשעות.
"מאיפה לי לדעת שהאוכל יופיע ככה?" היא שאלה אותו.
דראקו לעס ובלע, ואז ענה, "אלא איך? גמדוני בית הולכים לבוא
אליך ולשרת אותך אישית?" הוא נחר. "למרות שלא הייתי מתנגד
להביא את הגמדון שלי."
ליה הופתעה. "יש לך גמדון?"
"כן," הוא אמר לעברה. "למה?"
היא חייכה לעברו חיוך שובב. "כי אני מוצאת את גמדוני הבית
כתורמים לפינוק ועצלנות," ענתה.
"או אוה," דראקו אמר בבהלה מזוייפת. "את הולכת לקחת ממני את
הגמדון?"
"אולי," היא חייכה לעברו. "אם תהיה ילד רע." וצחקה.
דראקו נרתע ממנה קצת. "אני לא מכיר אותך, זרה."
"מאוחר מדי, דראקו. היה מאוחר מדי מהרכבת," היא טפחה לו על
כתפו, והחלה לאכול.

הארי

הארי הגיע לרציף תשע ושלושה-רבעים, וחיפש את הרמיוני ורון. הוא
מצא אותם לאחר זמן לא רב מסתובבים ומחפשים אותו בין ים
הראשים.
"היי," הרמיוני אמרה, וחיבקה אותו. הוא חיבק אותה חזרה. הוא
ממש התגעגע אליה.
"התגעגעתי אליך, הרמיוני. גם אליך, רון." הוא אמר.
רון צחק. "ככה זה כשחיים בתוך משטר מוגלגים חודשיים שלמים.
להארי זה גורם להיות רגשן!" הוא חייך אליו.
"אתה לא יודע עד כמה, רון." הוא נאנח.
"כמובן שלא," רון חייך. "אני לא חייתי חודשיים שלמים במשטר של
מוגלגים!" והתחמק כשהארי ניסה להחטיף לו סטירה.
"נו באמת," הרמיוני מלמלה. הארי ורון חייכו אליה, ועלו על
הרכבת.
לאחר כחצי שעה של משחק טאקי מתפוצץ מכיוונם של רון והארי,
וקריאת ספר מצידה של הרמיוני, רון הרים את ראשו ושאל,
"הרמיוני,  תזכירי לי מה עשית עם סקיטר?"
הרמיוני חייכה. "שחררתי אותה לפני שנה בדיוק. היא הבטיחה לא
להציק לנו ולהוגוורטס יותר."
"כמה נחמד," הארי מלמל.
הדלת נפתחה, וג'יני נכנסה פנימה. היא ראתה את הארי, והסמיקה.
"יש תלמידה חדשה!" היא אמרה בהתרגשות.
"באמת?" הרמיוני שאלה בסרקאזם.
"היא לא נראית שנה ראשונה, והיא לא נראית אנגליה. חיפשתי אתכם
בכל הרכבת!" היא האשימה אותם.
"ובכן, ג'ין, מצאת אותנו. באיזה תא היא?" רון שאל.
"שני מסדרונות מכאן והדלת הראשונה מצד ימין," ענתה הצעירה.
"הי," הארי אמר. "תודה. את באה איתנו?" שאל.
ג'יני נדה בראשה. "לא. לא יודעת, אבל משהו בה לא מצא חן
בעיני."
"זה מוזר," הרמיוני אמרה. "כמעט כולם בסדר מצדך."
"כמו שאמרת," ג'יני השיבה, "כמעט כולם. היא לא."
"שיהיה," רון אמר. "הארי, הרמיוני, אתם באים?" שאל.
"כן," הארי אמר, וקם. לפני שיצאו הם ראו את ג'יני מוציאה את
אחד מספריה ומתיישבת ללמוד. "ובכן, הרמיוני, ג'יני בלתה הרבה
זמן איתך," הוא ציין.
הרמיוני הביטה בו. "באיזה מובן?" שאלה.
"קוראת ספרים. היא אחת התלמידות הטובות בשכבה שלה." אמר רון.
"הכל מעולה."
הרמיוני הרימה גבה. "ואתה מחשיב את זה לרע?" שאלה בטון מסוכן.
רון נרתע ממנה קצת, והתחיל לחשוב במהירות. "לא, אבל... אבל,"
גמגם, "הרמיוני יש רק אחת..." והאדים כששני האחרים צחקו.
"אז, למדת משהו מהספרים החדשים?" הארי שאל אותה.
"כן," הרמיוני אמרה. "השנה אנחנו צריכים ללמוד בלחשים לחש כמו
של 'עט-צטט-אותך' של סקיטר. הוא שימושי מאוד." היא ציינה.
"כמובן שהוא שימושי," רון האשים אותה. "אפשר לישון בכיתה ולתת
לעט לכתוב במקומך." וצחק כשהרמיוני נראתה מזועזעת מהמחשבה.
"דווקא רעיון טוב," הארי ציין. "אז איך עושים אותו?" שאל כשפנו
למסדרון השני.
"יש לחש, כמובן." היא אמרה. "כמובן שיקח לי שנים ללמוד אותו.
קוראים לו 'צטתך'."
הארי חייך. "כמה מקורי."
החיוך שלו נמחק לאחר שראה את ארבעת הנערים שהיו בתא. שלושה
מוכרים, וזכרים. אחת זרה, ונקבה.
"התא הזה תפוס, פוטר." נשמע קולו של מאלפוי. הארי ממש שנא את
הקול שלו. "לא מצאתם תאים משלכם?"
"לך תאכל קישוא, מאלפוי." מסתבר שגם רון.
הרמיוני שנאה את הריבים המטופשים האלה. היא נעמדה בצד, מחכה
שאם יקרה משהו, היא תוכל לעזור.
"אין לך מה להגיד, גריינג'ר?" הרמיוני הפנתה אליו את פניה,
בהבעה ריקה. "או ששינית את שמך לבוצדמית?"
היא קפצה את אגרופיה, והארי ורון ידעו שזה לא סימן טוב. לא היה
קל להרגיז את הרמיוני, אבל כשזה קרה, היא היתה מאוד לא נעימה.
מאוד.
"מספיק, מאלפוי." היא אמרה בקול קפוא.
הנערה הזרה חייכה כיודעת סוד, כאילו היא לא ממש שם.
"באת לקבל עוד קצת ממגדיל השיניים?" הוא שאל.
היא חייכה אליו חיוך קפוא ומסוכן. "לא ממש. אבל לך נראה לי זה
לא יזיק."
רון והארי התחילו לצחוק, וגם הנערה הזרה חייכה בשעשוע, למרות
שלא היה לה מושג מה קורה.
הארי התקרב אליה, והושיט את ידו. "אני הארי פוטר," הוא אמר.
היא הביטה בו, והוא חשב שהעיניים שלה מראות ציפייה ואכזבה. אבל
היא לחצה את ידו. "אתה יכול לקרוא לי לי." היא אמרה.
היה בה משהו מוכר... אבל מה?
"לי לא מוכנה לתת את השם שלה," דראקו גיחך.
הרמיוני והארי החליפו מבטים מבולבלים.
"בכל מקרה תגלה את השם," היא אמרה. "אני לא מוצאת בעיה בזה
שתחכה עד המיון."
הקול שלה היה מוסיקלי ונעים.
פניו של מאלפוי הביעו זעם. "את בצד שלי. לא שלהם."
מתי הם הספיקו להתיידד?
פניה היו מחוסרות הבעה, כשאמרה, "עוד נראה, דראקו," ואז חייכה
חיוך רחב. "נחמד להכיר אותך, הארי. ומי השניים האחרים?" היא
התבוננה ברון והרמיוני בסקרנות.
הוא חייך.איך לעזאזל מישהי כזו נחמדה וחמודה מצליחה להסתדר עם
מאלפוי? הוא שאל את עצמו. "זה רון ויזלי, וזו הרמיוני
גריינג'ר. התלמידה המובילה בשכבה."
לי חייכה אל שניהם. להארי הוא נראה עייף מעט. "באמת? יהיה לי
נחמד שתהיה לי מישהי להתחרות בה. ב'מרלין' לא היו הרבה תלמידים
טובים."
הרמיוני חייכה אלי. "בשמחה," היא הסכימה.
הארי לא טרח לציין שאין ללי סיכוי. מבטו של רון אליו הוכיח
שהוא חשב את אותו הדבר.
"אני רואה שאני מיותר כאן," דראקו אמר. "אני הולך."
לך לך, חלאה ארורה. ולא רגע אחד מוקדם מדי.
אז, ליה עשתה משהו שהיה מוזר. "לא אתה לא, דראקו." אמרה להארי
המופתע. "אני מצטערת, אבל אני מבקשת שתעזבו." היא ייכה חיוך
שנראה לו שהוא קצת עצוב.
"בסדר," אמר רון.
כשיצאו, רון לחש לעברו, "חבל שנערה כל-כך יפה נשארת עם מאלפוי.
היא ראויה למישהו אחר."
הארי המופתע צחקק, ושאל, "כמוך, רון?" והלה הסמיק.
כשחזרו לתאם, מצאו את ג'יני מנסה את לחש הזימון. זה לא כל-כך
עזר לה, אז הרמיוני ניגשה לעזור לה. אחרי הכל, כמו שרון ציין,
הארי היה יכול לשכוח את זה לגמרי בחופשה. הרמיוני הביטה בו
בשקט דקה, ואז ניגשה לעזור לה, מוציאה את שרביטה.
הארי ורון המשיכו לשחק בטאקי ובשח, ובשיחה מתמשכת על סוגי
קומיקס בעולם המוגלגי, ומה ההבדל בינם לבין העולם הקוסמי.
כמובן שרון מאוד התרגש מכך שהתמונות לא זזות, והוא אמר שהוא
יותר מדי במתח. הארי וויתר, והם המשיכו להשתולל.
לקראת ערב הגיעו לתחנת הוגסמיד. הם ירדו מהרכבת, משאירים את
המזוודות מאחוריהם, מכניסים  לכיסיהם כמה מהממתקים על מנת לא
לגווע בטקס המיון. הם הגיעו למרכבה, ונכנסו אליה. הדרך עד
להוגוורטס עברה בשתיקה מהורהרת, כשחשבו מה יעלה עליהם שנה
הבאה.
"הי, אתם יודעים," אמר רון, "שלי תתמיין גם?"
הרמיוני הביטה בו. "ואת כל זה הבנת לבד?" שאלה. "רון, אני גאה
בך!"
רון הסמיק, והארי וג'יני החלו לצחקק.
הם ירדו מהכרכרה, מצחקקים בלחש, ונכנסים לאולם הכניסה של
הוגוורטס (פיבס הגיע משום מקום, מתחיל לזרוק על האנשים המסכנים
חסות. מעולם לא הוברר מדוע), ומשם אל האולם הגדול, שם התיישבו
במקומותיהם.
טקס המיון לא הופרע, והארי הקשיב לזה בחצי אוזן, ובחצי האוזן
השניה להרמיוני ורון שהחלו לריב שוב.
"פוטר, ליה," נשמע שם מסויים פעמיים, ואז פעם שלישית.
הארי הסתכל לכיוון התלמידים המתמיינים, שהחלו לתהות מה קורה,
ולמה תלמידה מסויימת לא יוצאת להתמיין. פרופסור דמבלדור קרא
לפרופסור מקגונגל, ואמר לה כמה מילים. הארי לא יכל להגיד, אבל
ההבעה שלה היתה שונה מכל הבעה שראה על פניה אי פעם.
היא כחכחה, וקראה, "אוונס, ליה," ולי יצאה מבין שורות
התלמידים, נראית מבולבלת.
הארי הבזיק מבט לכיוון שולחן סלית'רין, וראה את מאלפוי יושב
קפוא, ומבט מוזר על פניו. תערובת של אימה, פליאה, ו... עוד
משהו. הפתעה?
"הי, רון, הרמיוני, תפסיקו לריב," הארי ביקש מהם.
הם התעלמו ממנו.
"מה עשיתי לך הפעם?" היסה רון.
הרמיוני הסתכלה לצד השני.
"אוי, לא. לא שוב!" הוא התחנן.
"רון, הרמיוני!" הוא לחש להם.
הרמיוני הביטה בו, נמנעת מרון. "כן?" שאלה אותו.
"זוכרים את לי?" הוא שאל.
רון גיחך. "כמובן. איך אפשר לשכוח?"
"הצלחת טוב מאוד לשכוח. היא עכשיו עם המצנפת." הארי גיחך
חזרה.
רון הסמיק, והפנה את פניו אל לי היושבת, פניה מרוכזות במחשבה.
"הלוואי שתהיה בגריפינדור," אמר.
הארי הסכים איתו.
הכובע לא אמר כלום במשך כמה דקות, כשלי מתחתיו. היה נראה כאילו
היא חושבת קשה על שאלה בשיקויים. לבסוף, הקרע ששימש את המצנפת
כפה נפתח, ונסגר שוב. עוד כמה שניות, והוא נפתח, בצורה של האות
'ס'.
"סלית'רין!" הוא צעק. לי התרוממה, מניחה את המצנפת על
השרפרף, מפנה את פניה אל המורים ההמומים, והשותקים.
"סלית'רין?" היסה רון. "סלית'רין?!"
הרמיוני הביטה בו. "רון, תשתוק."
רון התעלם ממנה. "סלית'רין?!"
"רון, תשתוק." הרמיוני חזרה על עצמה.
הארי לא הקשיב להם. הוא היה עסוק בלהסתכל על לי, כל הזמן מקבל
את ההרגשה שהיא מוכרת לו.
לאחר הארוחה, היא הרימה את עיניה והסתכלה עליו, והוא ראה את
עיניה.
עיניים ירוקות כאזמרגד פגשו בעיניים ירוקות כטחב.
ואז, רון שבר את המבט.

דראקו

דראקו ולי הלכו בעקבות המדריכים של סלית'רין אל חדר המועדון.
הם היו עשויים מאבן, ורטיבות הרסה את הקיר במקומות מסויימים.
הוא ראה את מבטה המבקר של לי, והסביר, "אנחנו סלית'רינים.
אנחנו חזקים."
לי הביטה בו בשקט, ואז חייכה חיוך קנטרני. "לא נמאס לך
מהשילובים האלה?" שאלה.
"איזה? ירוק וכסף?" בדק. "לא. אלו הצבעים שלי." אמר.
"אה," לי אמרה. "אז פשוט צריך להתרגל אליהם, נכון?" שאלה.
דראקו הנהן, ועזב אותה בחדר המועדון. הוא ניגש אל בלייז
זאביני, שרמזה לו כמה פעמים שהיא מעוניינת להיות יותר מידידה,
והוא תמיד התעלם מכך. הוא ידע שזה לא יעבוד, והוא לא רצה לאבד
את הידידות איתה.
"הי, זאב." הוא קרא, טופח על כתפה.
היא חייכה אליו. "אז איך החדשה? ליה, נכון?" וידאה.
דראקו הנהן, "ליה אוונס, לפי דעתי."
זאביני הרימה גבה. "לפי דעתך?"
לדראקו נמאס. "את יודעת למה אני מתכוון. את לא טפשה."
"פגעת בי..." היא אמרה, וזייפה סחרחורת.
הוא חייך בקלילות, מוסיף, "למרות שאת מנסה להסתיר זאת."
"אני אדאג לה," הבטיחה לו. "היא נראית רגישה יחסית
לסלית'רינית."
דראקו חייך. "הי, לא כולנו סלית'רינים מושלמים כמוני," העיר.





בבוקר הוא קם במצב-רוח נהדר, מחכה בקוצר רוח לאוכל. הוא התלבש
במהירות, ועלה לחדר המועדון, שם זאביני ולי חיכו לו שם. שתיהן
חייכו אליו, ובירכו אותו לשלום.
"היי זאב," בירך. "לי."
מתחת לעיניה של לי היו שקיות שחורות, מצביעות בבירור שלא ישנה
היטב, או שלא ישנה כלל.
היא חייכה בעייפות, וזאב חיבקה אותו במהירות.
"נהפכנו להיות רגשניים היום," אמר. "לא?"
זאב צחקה, ואמרה, "סתם, הבנתי כמה כיף לי שאני מכירה אותך."
דראקו החל לחשוד. "מי את, ומה עשית לזאב?"
"זאב כלואה בצינוק, ואני התאומה הרעה שלה!" אמרה. דראקו ולי
החלו לצחוק.
"הממ. תובילו את הדרך, אנשים. אין לי מושג איך ללכת פה." לי
הרהרה.
הם הלכו לארוחת הבוקר, ניגשים לאולם הגדול, בין השאר על מנת
לקבל את מערכת השעות שלהם.
ליד כל כיסא בשולחן סלית'רין היתה המערכת שלהם ושל שאר שכבות
סלית'רין.
"לעזאזל," אמרה זאב, שהחלה מיד לבחון אותה.
דראקו הביט בה, מרים את פניו מהטוסט. "מה?"
"תראה," זאב הראתה לו את המערכת. "שיקויים, ושוב, עם
הגריפינדורים."
פניו של דראקו נפלו, אבל כתפיה של לי התיישרו.
"גריפינדורים?" שאלה. "שנה חמישית?"
זאביני הנהנה, והופתעה מהחיוך השמח שעלה על פניה של לי.
"לי?" היא שאלה. "את בסדר?"
לי הנהנה. "מעולם לא הרגשתי טוב יותר," אמרה.
הייתי רוצה לדעת מה קורה כאן, הוא תהה. מה קרה בין שתי אלה.
לפתע, וינסנט וגרגורי התקרבו אליהם, מתקרבים לעבר שולחן
סלית'רין.
"שיקויים כפול עם גריפינדור, חברה." הוא שמע את לי אומרת.
"יופי," וינסנט רטן.
גרגורי הנהן. "שונא את השיעור רק בגללם."
לי חייכה חייוך רחב. "קדימה לשיקויים," אמרה.
דראקו נאנח, מרגיש שמישהו ברמת דרג מאוד גבוהה מסדר אותו.
"קדימה, לשיקויים." הם ירדו למרתף השיקויים, ונכנסו לכיתה.
כל תלמידי סלית'רין וגריפינדור היו במקומותיהם, תוהים מתי
פרופסור סנייפ יגיע. לפתע, לחדר נכנסה אישה בגיל העמידה, בעלת
פנים קשות, שקמטים היו טבועים בהן.
"שמי הוא סלינה סולדירק. אני המורה החדשה לשיקויים, וראש בית
סלית'רין." אמרה
דראקו ישב המום במקומו, מנסה שלא לראות את הארי, רון והרמיוני
יושבים ומעמידים פנים שהם אינם יודעים כלום.

ליה

ליה הפנתה את פניה אל דראקו. "חשבתי שפרופסור סנייפ הוא ראש
הבית שלנו," אמרה.
"ובכן," דראקו הרהר, "הוא היה. אין לי מושג מה קרה." הוא הפנה
את פניו אל הארי, רון והרמיוני. "אבל אני בטוח שפוטר והנגררים
שלו יודעים מה קורה."
ליה הסכימה איתו, למרות שלא הבינה.
אני לא מבינה הרבה דברים בזמן האחרון, חשבה במרירות.
הארי נראה עצבני, הרמיוני דרוכה, ורון ניסה להתנהג כאילו הכל
היה כרגיל. הוא היה שקרן גרוע, זה לא הלך לו.
פרופסור סולדירק הקריאה שמות, מנסה להתאים לכל פרצוף שם. לאחר
שסיימה, החלה ללמד שיקוי לשיפור הזכרון.
"אתה," היא אמרה לדראקו. "אתה עם אוונס."
דראקו חייך.
"פוטר עם ויזלי," אמרה.
רון והארי החליפו מבטים.
"גריינג'ר עם לונגבוטום," היא ציוותה את הרמיוני ונער עגול בשם
נוויל. נראה היה שנוויל היה מאושר מהסידור.
לאחר שסיימה לצוות את שאר הכיתה, החלה לחלק כמה מהמצרכים שלא
היו ברשות התלמידים.
בזמן שליה הייתה עסוקה בקציצת שער קנטאור, דראקו החל לשפוך את
תמצית המלח.
הוא שפך את התמצית בברוטאליות, לא רוצה לחשוב על דרך שבה
השיקוי יכול להשתבש.
"בעדינות," ליה ביקשה.
דראקו הביט בה בהפתעה. "בכל מקרה כל הכמות תיכנס לקדרה."
ליה היססה, "אבל... אבל... עדיף לקבל החיים בטיפות באיטיות, לא
בבת אחת. מה היית מעדיף - לשתות עכשיו את כל המים שתצרוך כל
ימי חייך, או לקבל אותם טיפות טיפות? אני יודעת מה אני הייתי
מעדיפה."
דראקו חשב על זה לרגע, ואז החל לשפוך את התמצית בזהירות.
"את תמיד ככה?" שאל.
"למה אתה מתכוון?" ליה תמהה.
הוא נחר. "פילוסופיה."
"אההה... כן... במרלין היה שיעור כזה. זה חלק ממני."
הוא עיווה את פניו, ולא הוסיף לדבר.
השיעור הבא יהיה שיעור שינוי צורה, ופרופסור מקגונגל, זו
שהקריאה את השמות בטקס המיון, לימדה אותם על אנימאגים, איך
להיות אחד, ובמה זה כרוך.
"וכמובן שתצטרכו לדווח על זה למשרד הקסמים." היא הוסיפה כל
משפט שני.
במשך כל השיעור ליה ראתה את הפרופסור מגניבה אליה מבטים. מה
עכשיו?
היא שאלה את עצמה.





"אתה חייב להתרכז!" ליה צעקה על דראקו.
דראקו הפנה אליה את פניו, "זה קשה!"
היא נחרה. "אני יודעת שזה קשה. פשוט... תתרכז."
"בסדר..." אמר, וחזר לבהות באבן שלו.
ליה נאנחה. "אני לא יודעת למה אני טורחת," העירה.
"כי ביקשתי יפה," הוא אמר.
היא נחרה שוב וחזרה לבהות באבן שלה. לאחר כחמש דקות, האבן
השתנתה באיטיות, הופכת לינשוף.
"יאי!" היא צרחה במתיקות מזוייפת, לפני שניגשה לראות איך
הצליחה.
הוא עזב את האבן שלו בגניחה. "איך הצלחת?" שאל אותה.
"ובכן..." היא התחילה לבדוק. "נוצות הזנב קצרות מדי. גודל
הכנפיים לא שווה. עוד קצת עבודה. ותחזור לאבן שלך!" הרעימה.
הוא גרר את רגליו חזרה לאבן שלו. "אני לא רוצה לעשות את זה,"
קבע.
"אתה זה שביקשת, דראקו. תאכל את מה שבישלת."
הם נשארו שם כשעה, בעוד דראקו עובד על שינוי האבן, וליה עובדת
על שיפוץ הינשוף שלה.
"את יודעת מה הייתי רוצה?" הוא שאל אותה.
היא פיהקה. הם באמת עבדו קשה. "מה?" שאלה.
"להיות אנימאגוס. לדעת שיש לי מקום אחר להיות בו." אמר.
היא השלימה ברכות, "להיות מישהו אחר."
שאר הדרך לחדר המועדון עברה בשתיקה.
אני גם רוצה להיות אנימאגית. חשבה. אני רוצה לעוף.
כשנכנסה למיטה, המחשבות שלה לקחו אותה למקום מרוחק, שבו
החליטה; אני אהיה אנימאגית. ואם דראקו רוצה, הוא מוזמן גם.
ואז היא נרדמה, חושבת על שדות ירוקים, ויערות שעציהם היו
מכוסים בטחב.
כשהתעוררה והביטה במראה למחרת בבוקר, היא הופתעה לגלות בפעם
הראשונה שעיניה היו ירוקות כמו הטחב של העצים.

הארי

הארי התעורר בבוקר ליל כל הקדושים, מצפה בקוצר רוח לחגיגה
בערב. רון העיר אותו, קופץ עליו.
"רון," הארי אמר בכאב, לופת את ידו. "נראה לי ששברת לי את
היד!"
רון צחקק. "למי אכפת?! קום! ארוחת בוקר!"
הארי התחיל לחשוד. רון לא היה לחינם האח של פרד וג'ורג'
וויזלי.
"רון? מה אתה מכין לי הפעם?" שאל.
רון היתמם. "כלום!"
הוא צמצם את עיניו, קם והתלבש על מנת לרדת לארוחת הבוקר.
הרמיוני חיכתה להם למטה.
"בוקר טוב!" חייכה אל שניהם. "קדימה, בואו למטה." אמרה, והחלה
ללכת לכיוון היציאה.
הארי הסתכל במבט חשדני ברון כל הדרך למטה. רון חייך, ולא אמר
כלום. השתיקה החלה לעלות לו על העצבים.
כשרון מחייך ככה, הוא יכול להתכונן לצרות.
הארי נכנס לאולם הגדול, ממהר להתרחק מרון.
הוא לא שם לב שרון לחש משהו באוזנה של הרמיוני ושהיא הנהנה
בחיוך. איך יכל? לא הייתה לו עין שלישית בעורף.
הוא התיישב, ורון בחר כיסא לידו.
הרמיוני עמדה לשבת ואז פניה הפכו למבוהלות.
"הארי!" קראה.
הארי אכל קצת טוסט והמהם לעברה, "המממ?"
"אתה יודע מה התשובה בשיקויים של איך לוקחים שערה של חד-קרן?"
הארי בלע. "לא במיוחד, למה?"
"כי שכחתי..." הרמיוני טמנה את פניה בידיה, וכתפיה החלו
לרטוט.
הארי היה המום, ומופתע. "הרמיוני... אני בטוח שתיזכרי..."
"באמת?" קולה נשמע חנוק.
"באמת," הארי הבטיח.
היא פנתה אליו, וחייכה. "תודה, הארי."
הוא חייך אליה חזרה ואמר, "על לא דבר."
על מה היא מבקשת תודה? שאל את עצמו, וחזר לאכול, הפעם הפנה
את פניו אל הביצה שלו.
הוא החל לאכול, ואז להיחנק. האוכל היה...
מלוח.
הארי ירק את הביצה, והבין שהרמיוני מצחקקת בשקט, ורון מתגלגל
מצחוק. הוא לקח כמה לגימות ממיץ הדלעת שלו, ורק אז החל
להירגע.
"מה זה היה?" צרח, וכל שולחן גריפינדור פנה להביט בו. לא היה
לו אכפת, כרגע.
"זה היה מלוח!!! מה עשיתם? תכננתם לחנוק אותי?" הרמיוני
השתחררה, והחלה לצחוק.
בין הדמעות היא אמרה, "ובכן, הארי, מליחות זאת תוצאה של הרבה
מלח, אתה יודע..."
שולחן גריפינדור פרץ בצחוק.
כשהארי ייזכר בזה בעתיד, אוזניו יהיו אדומות כדם.
"המפ," הארי התעקש.
הוא החל לצאת, מאחר שאיבד את התאבון. לעזאזל, זה היה גורם לכל
אחד
לאבד את התאבון.





השיעורים היו בסדר, ובגלל החג לא נתנו שיעורים. כל המורים רטנו
בקשר לזה, אבל החליטו לוותר. הפעם.
הארי המשיך לדבר עם רון. זה היה צפוי מצידו לעשות דברים כאלה,
אבל הרמיוני - היא הלכה במשך כל הזמן ההוא ליד רון.
כשצחקקו, הארי שלח לעברם מבט עצבני.
הצחוק שלהם רק גבר, דבר שאישר שהם צחקו עליו. עלי, מכל הדברים.
מה עשיתי רע הפעם? שאל את עצמו, ולא פעם אחת בלבד.





הערב הגיע, ושלושתם הגיעו לאולם הגדול. הוא היה מהמם, כתמיד.
דלעות כתומות ריחפו באוויר ועטלפים עפו ביניהם.
הוא הבחין בליה, מאלפוי, זאביני ושומרי הראש שלהם: קראב
וגויל.
הוא ראה את העיניים העגולות של ליה.
גם הוא היה ככה בשנה הראשונה שלו. החגים היו משהו מיוחד.
"קדימה," הרמיוני אמרה. "בואו נשב."
הארי שלח לעברה מבט. "בלי מלח?" הוא שאל.
"בלי," רון הבטיח.
הארי לא זז. "בלי פלפל?" ווידא.
פרצופו של רון התעוות כשלחש, "בלי."
"יופי." הארי אמר, ושלושתם זזו לעבר שולחן גריפינדור.





כבר חצי מהארוחה עברה בשלום מוחלט. הארי הפסיק להתעלם
מהרמיוני, ושלושתם דיברו כרגיל.
לפתע, נשמעו צעקות מכיווון ההפלפאפים, שהיו השולחן הכי קרוב
לדלת.
ואז מהרייבנקלואים.
ואז מתחילת שולחן גריפינדור.
לבסוף, הארי יכל להבחין מה זה היה. זו הייתה נחשה ירוקה.
הוא זיהה אותה. "נגיני," הוא לחשש.
תלמידי השנה השלישית ומטה הביטו בו בתדהמה.
הם לא ידעו שהוא לחשנן. זה לא היה דבר שנהגו לדבר עליו.
"הארי פוטר," הנחשה ענתה. "לא באתי לפגוע באנשים. באתי למסור
הודעה, ולבדוק הודעה."
רון נגע בידו. "הארי," אמר. "מה קורה?"
"אני מכיר את הנחשה הזו. היא אומרת שהיא לא באה לתקוף אף אחד,
ושכרגע היא עוסקת כשליחה. קוראים לה נגיני, היא הנחשה של
וולדמורט."
רון החוויר. כך גם כל מי שהיה בטווח שמיעה.
"סופך קרוב," נגיני אמרה. "אולי לא השנה, ואולי לא השנה הבאה,
אבל לא תמות מוות טבעי. את זה אני יכולה לומר." היא הבטיחה.
הארי רתח. "תמסרי לאדונך, שאני לא מתכוון למות לפניו."
"אמסור לו," לחששה, והמשיכה להתקדם לכיוון שולחן בית
סלית'רין.
הארי, רון והרמיוני הלכו אחריה.
נגיני התעלמה מהם.
היא התקדמה לכיוון מאלפוי, קראב וגויל. ליה נראתה כאילו היא
עומדת להתעלף.
בלייז נראתה חיוורת.
נגיני התעלמה גם ממאלפוי, קראב וגויל, להפתעת כולם, ונעצרה מול
ליה.
ליה החווירה עוד יותר.
"אני שונאת נחשים..." הארי הצליח לשמוע אותה לוחשת.
אז, נגיני החלה לדבר.
"ברכותיי, ליה אוונס. אני רואה שחינוכך לא היה כראוי, אבל זה
ישתנה בקרוב." לחששה. "אבל כתמיד, את נסיכת הזוחלים," נגיני
התיישרה ושלחה את גופה באוויר. אז, הרכינה את ראשה.
ליה התנשפה. "מ-מה?"
הוא ראה את הבעת התדהמה על פניו של מאלפוי.
הוא ראה את הפנים המופתעים של האנשים האחרים.
הוא הרגיש את ההפתעה של עצמו.
ליה הייתה לחשננית? איך?
"ל... לכי... לכי מפה!" ליה כמעט בכתה.
"כרצונך." הזוחל הארוך השתחווה, והחל לצאת.
ליה התעלפה.

------------------------------

"מצאתי אותה," הנחשה אמרה לאדונה. "אבל אני לא בטוחה שהיא
האחת."
"היא האחת." הוא ענה.
"נצטרך ללמד אותה. אבל אני עדיין לא בטוחה. יש לה היכולת, אבל
היא שונאת זוחלים."
"זה ישתנה."
"היא ידידה של פוטר."
"גם זה ישתנה."

------------------------------

ליה

ליה התעוררה כשמדאם פומפרי - היא חלתה בשפעת והיא טיפלה בה -
סידרה את השמיכות מסביבה.
"מה?..." ליה פיהקה.
"ששש... תחזרי לישון. יש לך חום גבוה." האחות אמרה.
ליה התעוררה.
יש לה חום? אבל... הדבר האחרון שהיא זוכרת... היה...
הנחשה דיברה איתי. והבנתי.
מדאם פומפרי הביטה בה במבט עקשני וליה וויתרה.
היא חזרה לישון.
היא חזרה לחלומות.





היא התעוררה שוב, ושמה לב שדראקו לידה, עם הגב אליה.
"היי," היא אמרה.
הוא הסתובב, וחייך. "נחמד לשמוע ממך שוב, לי."
"כמה זמן ישנתי?" שאלה.
"ישנת?" דראקו נחר. "שבוע."
"שבוע?" ליה חזרה אחריו.
מדאם פומפרי נכנסה לשדה הראייה שלה.
"לא ישנת רצוף. הזית הרבה. התעוררת, אבל את לא זוכרת. מר
מאלפוי הזה, היה כאן הרבה זמן."
ליה פנתה בתדהמה להביט בדראקו, עכשיו - דראקו האדמדם.
הוא דאג לה? בלתי אפשרי.
"אהה... טוב..." היא אמרה.
מדאם פומפרי לבשה את המבט העקשני שלה.
"יש לכם עשר דקות לדבר, ואז הוא מסתלק מכאן."
"זה שיפור..." דראקו מלמל.
"הא? שיפור למה?" ליה שאלה.
הוא פנה להביט בה ונאנח. "לפני שלושה ימים היא סילקה אותי
ברציפות. לא נתנה לי אפילו דקה להיות כאן."
"באמת... דאגת לי?..." ליה שאלה.
הוא גיחך. "לא ממש."
פניה של ליה נפלו. היא הייתה צריכה לדעת.
"אבל למה לא סיפרת לי שאת לחשננית?" הוא שאל בקול שנשמע פגוע.
"חשבתי שאנחנו ידידים."
הפעם היה תורה לגחך. "ידידים דואגים אחד לשני, דראקו!" היא
הפנתה לו את גבה.
דראקו חשק את שיניו.
"אני מודה שדאגתי... קצת."
"דראקו," היא לחשה בארסיות. "אם לא הייתי מפחדת מהאחות שתהרוג
אותי אם אני יוצאת מהמיטה, אני נשבעת שהייתי נותנת לך סטירה."
"בכל אופן," דראקו אמר, נדהם המאיום הפתאומי. "למה לא אמרת לי
שאת לחשננית?" שאל.
"שאלה טובה," היא מלמלה.
פתאום מדאם פומפרי הופיעה. "נגמר הזמן."
דראקו קם. "את חייבת לי תשובה," אמר.
לאחר שיצא, ליה מלמלה, "תשובה שאין לי." ואז, חזרה לשינה חסרת
חלומות.





לאחר עוד יומיים, בהם היא התחמקה מהשאלה של דראקו, היא שוחררה
מהמרפאה. להקלתה, חייבים לציין.
היא התקדמה לחדר המועדון, מבחינה בתלמידים שמתבוננים בה בשקט,
ולאחר שחשבו שהיא לא שמה לב, לוחשים מאחורי גבה.
לאחר זמן מה, זה נפסק.
לאחר עוד קצת זמן, היא הגיעה לחדר המועדון של סלית'רין. אנשים
שם הביטו בה במבטי הערצה, שואלים למה היא לא סיפרה שהיא
לחשננית; אחרי הכל, הנחש הוא הסימן של בית סלית'רין.
היא הסתלקה משם מהר, יורדת לחדר השינה המשותף שלה. זאביני לא
היתה שם, אבל עוד כמה כן.
גם הן לא נתנו לה מנוחה.
היא נכנסה למיטה כשאמרה שהיא לא מרגישה טוב. לאחר חמש דקות של
נסיונות לדבר איתה, כשהראש שלה לא מגיב או זז, שותפותיה לחדר
ויתרו לה.
אחרי הכל, היא לחשננית.
היא מעל כולם.
במיוחד אם היא סלית'רינית.

דראקו

באותו ערב, דראקו הגיע גם כן למעונות. הוא שמע שמדברים
בהתלהבות על "הלחשננית מסלית'רין". כמובן כשדיברו על לחשננים
מבתים אחרים - הארי, אלא מי? - זה היה בזלזול ועלבון מוחלט.
מעניין איך הבתים האחרים מביטים על לחשננים בכל בית. הוא גיחך.
ילדים עלובים. הם לא מבינים שלחשננות לא משנה כלום. זה סתם עוד
כישרון. נדיר, אבל עדיין, כישרון. מעניין איך ללי יש את
היכולת.
וינסנט וגרגורי עקבו אחריו מהצללים, בודקים אם הוא עושה משהו
לא בסדר, שאותו יוכלו לסדר בעקיפין. הוא התעלם מהם; הם לא היו
חשובים כרגע.
הוא הופתע כשוינסנט התקרב אליו, מתחיל לדבר. "נחמד שסוף סוף יש
בבית שלנו לחשנן. שיביס את פוטר."
"לחשננית," דראקו תיקן בזעף. "ואם לא שמת לב, היא ידידה של
פוטר. אין  לה רצון להביס אותו."
"עדיין," הוא חזר על עצמו בקול חלול. "נחמד שסלית'רין מקבל את
האנשים שהוא ראוי להם."
אנשים שהוא ראוי להם? הוא נחר מנטאלית. אם ככה, לי צריכה
להיות בגריפנדור.
הוא שנא להודות בכך. או ברייבנקלו. הוא
התפשר עם עצמו.
גרגורי גם כן התקדם לצדו, מנסה לשחק תמים. ללא הצלחה. "יש לך
משהו עם אוונס?"
כמובן. אותה אני לא שונא. "לא. למה?" הוא ענה.
"אתה נמנע ממנו." וינסנט ענה, מביט בגרגורי כאילו ניסה להמיס
אותו.
דראקו נהם. "החיים שלי יהיו מושלמים אם לא תעקבו אחרי לכל
מקום, אתם יודעים. זה שהחלטתי שהגיע הזמן להתרחק אמור לרמוז
לכם להשיג חיים משלכם." כשסיים עם זה, הוא התרחק מהם בסערה.
בעקבות השאלה של גרגורי, הוא החל לתהות. מה אם באמת יש משהו?
הוא סילק במהירות את המחשבה הזו.
"הי, דראקו!" מישהו קרא אליו.
לא מישהו. מישהי.
לי.
הוא הקדיר את פניו. זה כל מה שהיה חסר לו.
הוא פנה אחורה, עם מבט ממית. "מה את רוצה?" הוא נבח.
לי נעצרה כמה מטרים ממנו, פניה מביעות הלם. זאת היתה הפעם
הראשונה שהוא פנה אליה בטון הזה.
"קרה משהו?" היא שאלה אותו.
"לא." לא היה לו מצב רוח לדבר.
לי התקרבה אליו. "עשיתי לך משהו?"
"לא." זה בהחלט היה כל מה שהוא לא רצה.
"אז מה קרה?" היא תמהה.
הוא הפנה את פניו ממנה, ממלמל, "אני לא רוצה לדבר על זה." אז,
הוא נכנס לחדרו, למיטה.
הוא רצה לצרוח על לי, וינסנט, וגרגורי. ולמען העיקרון, גם כל
שאר העולם.
שיעלמו לפחות ללילה אחד, התחנן.





"שמעת מה אומרים?" זאביני שאלה אותו בארוחת הבוקר.
הוא נאנח. "לי?"
"כן," היא ענתה, הזלג בחצי הדרך לפיה.
הוא חזר לשחק עם האוכל שלו. "לא מעניין אותי, ולא רוצה
לשמוע."
"אני דווקא כן," קולה של לי אמר כשהופיעה והתיישבה ליד זאב.
זאב חייכה חיוך מרושע. "את בטוחה?" וידאה.
"כן." היא התרווחה בכיסאה.
החיוך של זאב התרחב. "שמועה מספר אחת: את בת של איזשהו נחש.
שמועה מספר שתיים: את הבת של וולדמורט. שמועה מספר שלוש: את
אחותו של פוטר. שמועה מספר ארבע: את אחותו של דראקו. שמועה
מספר חמש: את המרגלת של וולדמורט. שמועה מספר שש: כל הנזכרים
למעלה. כל זה לפי סדר הפופולריות שלהם."
לי גלגלה את עיניה. "נו באמת. למרות שכל אחד מאלה יכול להיות
נכון, דווקא..."
"האא?" זאביני שאלה.
לי חייכה חיוך רחב. "אני מאומצת." אמרה בגאווה. "אני מפקפקת
קשות בכמה מהם,למרות מה שאומרים."
"אחותי?!" הוא לחש בארסיות לזאב, ואז פנה ללי במבט חשדני. "יש
משהו שלא סיפרת לי?" שאל.
"לא שאני יודעת," לי קרצה.
זאביני נשענה על משענת הכיסא, טחשפה את שיניה בחיוך מרושע. "זה
הולך להיות טוב..." מלמלה.
"מה???" דראקו ולי צרחו באותו הזמן.





סוורוס

"סוורוס..." קול רך נשמע. סוורוס פנה להביט בדובר.
"אדון," הוא השתחווה.
"למה לדעתך אני רוצה את הילדה?" האדון האפל שאל אותו.
סוורוס מצמץ. לא כל הזמן וולדמורט שאל את תומכיו 4למה4. זה היה
עוד מבחן נאמנות. איך אוכל להראות לו שאני נאמן? שאל את
עצמו.
"בשביל להשגיח על התומכים," ענה לבסוף. "ועל תומך אחד
מסויים."
וולדמורט חייך את החיוך המשועשע והקר שלו. "אכן..." אמר ברכות.
"וההחלטה תוכרז בערב. רק קודם כל - מה דמבלדור מוסר?"
"הילדה מתחברת במהירות לדראקו מאלפוי." הוא ענה.
הלורד האפל המהמם. "מצוין. חשבתי שאולי הוא יקבל אותה, לשמור
עליו בתלם. אבל... הרבה אחרים יכולים להשתמש בה בצורה הרבה
יותר טובה."
סוורוס הצטמרר, ונרעד. "אתה אומר שליה אוונס חשובה לך," הוא
ציין. "אבל מעולם לא סיפרת לאיש מדוע." הוא ראה את החיוך הקר
על פניו של אדונו מתרחב. הוא ידע שזה סימן להמשיך. "אם היא
חשובה לך, למה להעביר אותה לאנשים שלא יודעים את גודל התשורה
מאדונם?"
וולדמורט לא שינה את הבעתו. "כל מי שיקבל אותה ידע להעריך את
זה, סנייפ. האמן לי. עכשיו - לך."
סוורוס הרכין את ראשו בכבוד, ופנה לצאת. כמטר מהדלת, וולדמורט
קרא לו לעצור. סוורוס עצר, לא מפנה את פניו אל אדונו.
"וזכור, סוורוס..." הקול היה רך כקטיפה, וחלק כמשי. "אני לא
אסבול בגידה נוספת..."
סוורוס חייך חיוך קר וחסר שימחה. "אני לא אשכח זאת." ואז יצא.
השומרים הרכינו את ראשיהם. מסוף שנה שעברה הוא עלה במעמדות
בצורה מפחידה. אחרי העונשים מוולדמורט, שבהם סוורוס חזר ואמר
שהוא רוצה להישאר איתו, כמרגל.
וולדמורט נתן לו את האפשרות ללכת לאחר כל ענישה. סוורוס התעקש
להישאר, ובקושי נשאר בחיים. הוא אמר שהוא בוחר למות אם אדונו
לא יקבל אותו. זה תפס את תשומת ליבם של וולדמורט
ואוכלי-המוות.
הוא ריגל לוולדמורט. הוא סיפר לו כל מני דברים קטנים, ומדי פעם
דבר או שניים בסדר גודל מסוים. בתמורה למידע, הוא היה צריך
להעביר הודעות לדמבלדור בקשר לתנועה של וולדמורט.
וולדמורט בדק כל מכתב שנשלח אל או מדמבלדור, וקיבל את ההסכם של
סוורוס עם דמבלדור לשלוח פתקיות נייר עם כל מכתב. לבן בסימון
של "אתם בטוחים בינתיים", ושחור בסימן "מסוכן. הסתלקו, מהר".
מה שוולדמורט לא ידע, זה שהוא כתב בפתקאות, שם לחש שאף אחד בלי
סיסמא לא יוכל לקרוא את זה.
את הרעיון הוא קיבל ממפת הקונדסאים של פוטר. זה לא גרם לו
לאהוב את הפרחח יותר.
הוא מיהר לחדרו, ומצא שם עבד אחד, יחיד מהאלפים שהיו ב4ארמון4
של וולדמורט.
תוך מבט אחד העבד יצא ללא מילה, משאיר את סוורוס לבד בחדר, כדי
שיוכל להתכונן למאורע הגדול שיהיה בערב. הילדה האומללה, הוא
חשב כשהתקלח. נמצאת כרגע בבטחה בהוגוורטס, ללא שום ידע של מה
הולך לקרות.
את הדבר הזה הוא לא העז להגיד לדמבלדור, בחבוי או בלא. הוא רק
קיווה שיהיה להם מספיק הגיון לשמור עליה כמו ששמרו על פוטר.
אירוני, לא? שאל את עצמו.
טקס הקשירה של ליה - עוד אירוניה - ואוכל המוות הנבחר יתרחש
כשבועיים עד חודש לאחר שתגיע לכאן.
הטקס היה טקס אפל במיוחד ונאסר בעולם לא מכבר.
אוכל המוות המסוים ההוא - או היא - בחר במישהו - או מישהי -
להיקשר אליו. טקס הקשירה היה מתבצע תחת אישורו של וולדמורט
בלבד, והנחייתו. אם הנבחר לא היה אוכל מוות, הטקס היה מאושר
מיד.
אז היו לוקחים דם משני הנקשרים, ושמים בתוך כדור עשוי ממילים.
אז היו שורפים אותו, והאנשים היו נקשרים לנצח.
אם אחד הנקשרים לא היה אוכל מוות, הוא - היא - היה מקבל את
הסימון בטקס.
במקרה ואחד מהם מת, השני סובל נוראות מכאב רגשי. כך קרה לא פעם
שהאנשים העדיפו להתאבד מאשר לאבד את הקשור אליו, לא משנה מה
היה היחס בין שניהם.
סוורוס נאנח, התנגב, וניגש להתלבש. הטירה היתה בדרום אנגליה,
בתוך קרחת יער מלאכותית. מאחור היה אגם גדול; היו גם קסמים
שדחו מוגלגים או אנשים שאין להם מה לעשות שם: אנשים שלא אושרו
להיכנס.
הוא יצא מהחדר והתקדם לעבר האולם הקטן, שכונה כך משום ששם
התאספו הנבחרים לפני שוולדמורט הכריז את הודעותיו. זה היה חדר
קטן, שלא הרבה אנשים הורשו ויכלו להיכנס אליו.
לבסוף, לאחר הליכה של חמש דקות במסדרונות הפתלתלים והחשוכים,
הוא נכנס לחדר שבו המתינו וולדמורט וזנב-תולע.
יפה. האחרים עדיין לא הגיעו.
"סנייפ," וולדמורט אמר בקול רגוע.
סוורוס השתחווה. "אדון."
"הקדמת. יש משהו שרצית לברר. שאל, אז נראה מה תהיה התשובה."
הוא אמר.
כמובן. וולדמורט הוא לא טיפש. "הילדה," הוא אמר. "אתה מעניק
לה בזמן האחרון תשומת לב יותר מלפוטר."
וולדמורט חייך בקור, חושף שיניים צהובות. זה לא התאים לגוון
העור החיוור-חולני שלו. "לא כל יום הודעה הולכת לחזור לבעליה,"
הוא אמר במסתוריות.
הודעה? מוחו של סוורוס דהר. הוא השתגע סופית. "הודעה,
אדוני?" הוא ווידא.
"אכן," הוא אישר. "יכולותיה הותאמו במיוחד בשבילה."
לא נראה היה שהוא הולך לספר עוד.
סוורוס עזב את אדונו במנוחה, פונה למחשבותיו שלו. הותאמו,
הא?
גיחך. מעניין איך הצליח לעשות את זה.
"קדימה, משרתיי," וולדמורט אמר בראותו את האנשים שהגיעו. "הגיע
הזמן לזמן את השאר." הוא סימן לזנב-תולע להתקרב, ואז לחץ על
הסימן הכהה שעל זרועו. הסימן שעל זרועותיהם של האחרים החל
לצרוב ולבלוט. סוורוס היה חייב להודות שלנחש עם הגולגולת היה
יופי מסוים...
"הגיע הזמן שנצא." וולדמורט סימן לכולם לעבור בדלת שהובילה
ל4אולם ההודעות4.
החבורה הקטנה עברה בדלת כשסוורוס בסופה. הוא ציפה כמו כל השאר
לשמוע למי ליה עתידה להיקשר.
האולם היה מלא. כל אוכל מוות, כמעט, היה שם.
"משרתיי," קולו של וולדמורט היה חזק כלחישה. "התכנסתם כאן כדי
לשמוע את מוצא פי." הוא חיכה עוד כמה שניות. "כדי לשמוע למי
אקשור את ליה אוונס."
הגברים בקהל נעו בחוסר נוחות, אבל לא הוציאו הגה.
"מי שהולך להיקשר לליה אוונס, נסיכת הזוחלים," קריאות תדהמה
נפלטו מפיות האנשים. סוורוס תהה אם זה מה שוולדמורט התכוון
אליו כשאמר שיכולותיה הותאמו במיוחד. נסיכת הזוחלים... לנסיכת
הזוחלים היה יותר כוח מלוודמורט עצמו. כמובן שוולדמורט לא הודה
בכך...
"האדם שהולך להיקשר אליה," הוא המשיך, "יהיה סוורוס סנייפ."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכלב של הבנאדם
נדרס ע"י זיונו
האחרון.
איפה הרגישות?

מיחזור, מיחזור,
ושוב מיחזור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/5/02 19:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אישלג תפוז

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה