יצחק ירום

/

שתי מילים

180

ארצישראל

 

מונולוג

שתי מילים. "ירו בי" וזהו, הקשר נדם. הייתי בשירותים, בדיוק קראתי כתבה על הפרטת התחבורה הציבורית והכניסה הצפויה של אגד ודן למכרזים על זיכיונות חדשים. פתאום, צעקה מהמירס: "ירו בי, ירו בי". לקח לי איזה חמש עשר שניות לקלוט מה אמרו לי ומי עלה מולי.

בבמה מאז 29/8/01 17:38 

עמית טורקניץ

/

מציאות ישראלית - הסטה

181

ארצישראל

 

מונולוג

אז אני רוצה לנצל את הבמה הזאת שניתנה לי כאן מתוקף היותי קול בישראל, ולפנות לזה שעשה את המעשה המטופש הזה לשלט בדרך יפו פינת רחוב ברקת נצרים, ולומר לו: "אידיוט - נאצי כותבים עם א'!"

בבמה מאז 19/8/01 0:13 

עמית טורקניץ

/

מציאות ישראלית - התמודדות

182

ארצישראל

 

מונולוג

בשעה השניה ביום ראשון נכנסה ריקה המנהלת עם היועצת (שאת שמה אינני זוכר כי מעולם לא דיברתי אתה). היא לחשה למורה משהו באוזן ולקחה אתה את ארז בן-בסט. שעתיים אח"כ כולם כבר ידעו שאבא של ארז נהרג בפיגוע שהיה בשוק מחנה-יהודה

בבמה מאז 18/8/01 23:59 

עמית טורקניץ

/

מציאות ישראלית - טרור

183

ארצישראל

 

מונולוג

זה יכולתי להיות אני. אמנם אני עובד במכון לסקרים טלפוניים, אבל באותה מידה יכולתי ללכת להיות מאבטח, ואז זה ממש יכולתי להיות אני שם שהתפוצץ עם המחבל. ממש מזל שלקחתי חופש באותו יום.

בבמה מאז 18/8/01 23:09 

ליידי בלוז

/

הצתה מאוחרת

184

ארצישראל

 

מונולוג

אך טבעי היה הדבר ללכת בעקבות החלום לכתוב סיפור, לשלוח אותו לעורך ולחכות. לא סיפרתי לאיש, לא התייעצתי, כל יום הצצתי בתיבה אם יש משהו. אבל לא הגיע שום כלום, אפילו לא חשבונות מים. עכשיו כשאני חושבת על כך, נדמה לי שהייתי מעדיפה שלא לקבל כל תגובה.

בבמה מאז 4/8/01 9:57 

סתם אחד

/

ריקנות

185

ארצישראל

 

מונולוג

תנו לי משהו עצוב. עצוב עצוב, בסיסי ביותר. לא איזה רב-אנס שלא נשפט, או ילד שנחטף, לא בורסה מתמוטטת או פלסטינאים רעבים, תנו לי משהו שורשי, תנו לי לאהוב ולכאוב, כדי שאוכל לשוב ולכתוב את השמאלץ הרומנטי שלי. תנו לי סבל אמיתי, כאב לב הכי חזק שיש, ותקבלו בחזרה ש

בבמה מאז 31/7/01 13:53 

עמית-יהודה פרץ

/

הרוח מרוקאית!

186

ארצישראל

 

מונולוג

אני יושב על הגג ובוהה לכיוון מזרח, בוהה בשמש העולה אל מאחורי העצים הירוקים, הגבוהים

בבמה מאז 20/6/01 17:17 

ליידי בלוז

/

רק אימא

187

ארצישראל

 

מונולוג

אני רואה בבעתה דרך החלון הרכבת כיצד דלת הרכבת נפתחת ואנחנו במהירות של ברק חותכים את שיחי ההרדוף. כהרף עין מתחלף ריח התפוחים בריח של אסון. אני מזנקת ממקומי יכולה לחוש בתנועותיי והן איטיות יד אחר רגל. ובו זמנית רואה שתי גופות מרוטשות נעלמות מאחור

בבמה מאז 20/6/01 6:59 

טיטי טובולינה

/

הפצצה המתקתקת

188

ארצישראל

 

מונולוג

כשראיתי אותם התחלתי לרוץ ולרוץ ולראות בראש התרחשויות איומות, החטיפה האונס וביתור הגופה

בבמה מאז 14/6/01 11:35 

צעיר לנצח

/

ארץ אוכלת יושביה

189

ארצישראל

 

מונולוג

לא רק אוכלת, אלא גם מעלה גירה בולעת פעמיים ואז יורקת

בבמה מאז 11/6/01 16:22 

נועה יובל

/

ביום שבו מתה הדמוקרטיה

190

ארצישראל

 

מונולוג

אף פעם לא העזתי לדמיין שאהבה יכולה להכאיב, שבכי זה טוב, שכל האנשים צבועים, ושהשלום נמצא רק בגדר חלום. לא יכולתי להאמין שקיימת אפשרות לעבור על החוק, ושכל כך הרבה אנשים מסוגלים לשתוק.

בבמה מאז 17/5/01 22:28 

קרן אוברציגר

/

בצל הפחד

191

ארצישראל

 

מונולוג

היא פחדה נורא שייצא למילואים...

בבמה מאז 4/4/01 9:02 

תומר בלוך

/

סרטים - סיפור אמיתי

192

ארצישראל

 

מונולוג

הכל הלך חלק. הגבר המת עדיין מת ושום רוחות לא באו להתנקם. סיימנו את רישום הגופה וחזרנו למועדון, שהיה בדיוק ממול לכניסה לביה"ח.

בבמה מאז 19/3/01 2:43 

לרגע הצלחתי

/

מקום אחר

193

ארצישראל

 

מונולוג

כולם היו מנומסים כל כך, ונחמדים כל כך. היה כל כך נעים. בתשע בערב אני ואשתי החדשה הלכנו לישון, ואז התעוררתי לבד, וגיליתי שאני בארץ.

בבמה מאז 14/3/01 0:13 

מיכל לוי

/

תקשורת

194

ארצישראל

 

מונולוג

תדאגו לשים תמונה יפה שלי בעיתון, שלא תעיזו לשים תמונות מכוערות, או שלי עם עיניים עצומות. אם כבר להתפרסם אז לפחות שיגידו "חבל עליו, כזה בחור יפה".

בבמה מאז 11/1/01 15:33 

עידו הרטוגזון

/

רקוויאם לדודה חנה

195

ארצישראל

 

מונולוג

ואיפה הם כל האנשים שהיו צריכים להיות פה היום על הקבר. אתם רואים פה את יצחק רבין? את שמעון פרס? את עזר וייצמן? כל אלו שדודה חנה גידלה אותם על ברכיה! אבל אני לא אשתוק, לא ביום האחרון הזה. לא ברגע שבו דודה חנה מורדת בפעם האחרונה אל תוככי האדמה.

בבמה מאז 4/12/00 19:41 

אופק אור

/

השעה אחת וחצי בלילה

196

ארצישראל

 

מונולוג

זו היתה הפעם הראשונה, שאני זוכר, שחיכיתי במיוחד לראות את הזריחה בקיבוצי שלי וברגע המשתהה הזה, בין-ערביים של בוקר, יש כל כך הרבה מקום להרגיש ולחשוב... זהו אחד הרגעים שיישארו חקוקים אצלי לעד, עד כמה שאני יכול לשלוט בכך. כל כך הרבה גוונים - של כחול ושל כתום

בבמה מאז 13/11/00 3:59